טוטאל לוס

לפני שנים אחדות הצטרפתי לקבוצה של תיירים שערכו סיור רגלי בליסבון, בירת פורטוגל. המדריך הוליך אותנו לפנתיאון, בניין שבו קבורים גדולי האומה הפורטוגלית. האם כריסטיאנו רונאלדו ייקבר כאן, שאל אחד התיירים. "בוודאי", אמר המדריך. "כאשר תגיע שעתו יישמר לו מקום של כבוד, אולי אפילו קרוב לשער הכניסה. לא יכול להיות אחרת".

האם גם סלאזר קבור כאן, שאלתי.

אנטוניו סלאזר היה ראש ממשלת פורטוגל מ־1932 עד מותו ב־1968 - 36 שנים רצופות של דיקטטורה לאומנית, דתית, משופעת בפולחן אישיות ובגינונים פאשיסטיים. השחיתות, הדיכוי וההסתגרות דירדרו את המדינה לדעיכה כלכלית. הקולוניות אבדו; הצעירים היגרו. כשנפטר נחשבה המדינה היפהפייה הזאת לכישלון כרוני, לזקן החולה של אירופה.

"לא, הוא לא קבור כאן", אמר המדריך. "הפורטוגלים מעדיפים לשכוח אותו ואת המורשת שלו". לפי ויקיפדיה קברו אותו בווימיירו, העיירה הנידחת שבה נולד.

מורשת היא עניין מורכב. הפוליטיקה מעניקה כוח עצום למנהיגים, כוח לפתוח במלחמה ולהגיע לשלום, כוח לבנות חברה וכוח להרוס אותה. היא לא נותנת להם כוח לעצב את מורשתם. כשסטאלין מת חצי עולם ביכה את מותו. לאחר שנים מעטות אותם אנשים ראו בו דיקטטור צמא דם, אח באכזריותו רק להיטלר. דור דור וטעמו: עברו עוד כמה שנים, וברוסיה קם דור שמתגעגע אל עריצי העבר, אל פטר הגדול, אל קתרינה הגדולה, אל סטאלין. אלה הרוסים שמאפשרים לדיקטטורה של פוטין לשרוד למרות הדיכוי הפנימי, החרם הבינלאומי והכישלון באוקראינה. פוטין מתקיים על מורשתם של אחרים.

החבילה האנטי־דמוקרטית שמקדם נתניהו לא נולדה מחיפושיו אחר מורשת. היא נולדה מאילוצים פוליטיים ומחולשות אופי. הברית של נתניהו עם החרדים והכהניסטים איננה טבעית. היא אילוץ. אין לנתניהו, במצבו המשפטי, שותפים אחרים. הוא יצר את הגולם ששולט בו. הוא נכנע לכל גחמותיו.

לכך מצטרפות תכונות האופי. השיקול הפוליטי הקר חייב התמקדות בהעברת חוקי ההפיכה המשטרית. לא צריך הרבה: די בשני חוקים כדי למוטט את כוחו המרסן של בית־המשפט העליון ולהפוך את הממשלה לפוסקת יחידה. אבל האופי של נתניהו, אולי גם השפעת אשתו ובנו, דוחפים אותו הלאה. הוא איש חלש שלא יכול להרשות לעצמו להפגין חולשה.

כך באה לעולם ההתנפלות של יואב קיש, שר החינוך, על הספרייה הלאומית. המשפחה מקיסריה רוצה לנקום את נקמתה בשי ניצן, ולעזאזל חוק הספרייה הלאומית, העצמאות שלה, המעמד שלה כשומרת אוצרות הרוח של העם היהודי והתרבות הישראלית. אצל נתניהו זהו דפוס: ב־2014 הוא פיטר את לפיד ואת לבני, שותפיו לממשלה. יחד איתם פוטר שר החינוך שי פירון. נתניהו היה לרגעים אחדים שר חינוך. מה עשה? פיטר את ועדת השופטים לפרס ישראל לספרות עברית. למה? ככה. כי הוא חייב להוכיח לכולם שהוא איש חזק.

דין דומה חל על הניסיונות החוזרים של שר התקשורת קרעי לחסל את תאגיד השידור. אין כאן רציונל פוליטי. שידורי החדשות בתאגיד לא מטרידים את הליכוד. אבל הדחף לנקום מעביר אותו ואת מקורביו על דעתם. אתם קוראים לי קיסר? או קיי, אני אראה לכם מה זה קיסר. שכרון הכוח מדבק: כל שר בממשלה ושכרונו, מלוין עד בן גביר.

הקריאות להידברות הן מסך עשן: בניגוד לרושם שיוצר הנשיא הרצוג אין במשבר הזה שני צדדים. יש בו צד אחד, הממשלה. נתניהו נדרש להחליט, האם ללכת עד הסוף עם המהפכה או לסגת ממנה, רבע מרחק, חצי מרחק, כל הדרך. הוא עמד מול דילמה דומה ב־2011, במחאת רוטשילד. אז הוא בחר לזגזג - מינה את ועדת טרכטנברג ואחר כך, כשהמחאה שככה, מיסמס את רוב המלצותיה.

המחאה הנוכחית מציגה איום הרבה יותר רציני עליו ועל שלטונו. מאחוריה כל הסקטור היצרני וחלק גדול מהמערכת הביטחונית, המדעית והחברתית; מאחוריה ממשלות המערב וגדולי הכלכלה הגלובלית. הדאגה שם מתורגמת לנזק בלתי הפיך כאן. יש לא מעט גורמים בעולם שחיכו להזדמנות כזאת - גם להכות בישראל וגם להרגיש שהם ידידיה. המאמרים הקטלניים ב"פייננשל טיימס" וב"ניו־יורק טיימס" הם רק ההתחלה.

החודשיים הראשונים לכהונתה של הממשלה מסתכמים ב־100 אחוז נזק, טוטאל לוס. בתרגילי ניווט בצבא למדנו שאם הלכת לאיבוד אתה חוזר לנקודה שממנה התחלת לטעות. לא קדימה, לתהום, אחורה. ויפה שעה אחת קודם.