הפילוג והאלימות והשנאה בארץ מחלחלים מלמעלה. פה אני פחות אופטימי
תום אבני חווה בימים אלה פריחה בכל החזיתות: הוא לא יורד מהבמה ומהמסך, ובקרוב יככב גם בהצגה "פוטוגרף 51" של הקאמרי ובסדרה "מלאך משחית" בכאן 11. לצד זאת הוא מצליח להתמודד באומץ עם מותו של אביו, ואפילו למד לחיות לצד דמותו של מוגלי המיתולוגי. דווקא המהפכה המשפטית שמסעירה את המדינה הצליחה לסדוק את נפשו – והוא לא מוכן לשבת על הגדר. בראיון חשוף מסביר השחקן מדוע המחאה חשובה להצלת הדמוקרטיה, מספר בפתיחות על התהליכים האישיים שעבר, ומגלה איך והוא ואשתו לירז צ'רכי מצליחים לנהל במקביל קריירות מצליחות
שנים ארוכות תום אבני לא התלהב כשאנשים הזכירו לו את הילד בן התשע שכיכב על הבמה בתחתונים אדומים כמוגלי בהצגה "ספר הג'ונגל". "כשילד מתבגר, הוא לא רוצה להסתכל במראה ולראות ילד", הוא אומר. "הוא רוצה שיתייחסו אליו כאל מבוגר. כל עוד היה פער בין מה שרציתי להיות לבין מה שעשיתי, היה לי פחות נוח כשהזכירו לי את התקופה ההיא. היום, כשאני מאוד מסופק מהקריירה שלי ומהחיים האישיים שלי, אני שמח להסתכל על הפרק הזה. מבחינתי, זה כמו לפתוח אלבום תמונות, לדפדף בו ולהיזכר בנוסטלגיה. לא מזמן ניגשה אליי בחורה בת גילי ואמרה לי 'רק רציתי להגיד לך תודה על ספר הג'ונגל'. היה בזה משהו מקסים, חוצה זמנים, שמאוד ריגש אותי, כי הילדה שהיא הייתה מסרה ד"ש לילד שהייתי".
הראית לילדות שלך את הווידיאו של ספר הג'ונגל?
"ג'ון, הגדולה, אהבה מאוד, למרות שלקח לי המון זמן לשכנע אותה שזה אני שם בתחתונים האדומים. את נור זה לא מרשים בשום צורה. היא מאוד אוהבת לראות הצגות בלייב, אבל לא אוהבת לראות הצגות בטלוויזיה".
ומה אתה חושב היום על ימי הכוכבות האלה?
"אף פעם לא אהבתי להיות כוכב. ממש סבלתי מזה. אבל הילדות בתיאטרון הייתה נפלאה ומיוחדת, ויש לי רק זיכרונות טובים ממנה".
אני והדגל
תום אבני כבר בן 36, נשוי לזמרת והשחקנית לירז צ'רכי, ומאז אותם ימים הוא לא מפסיק לעבוד. בתיאטרון (בעיקר בבאר־שבע), בטלוויזיה ובקולנוע. עכשיו הוא משחק ב"אני סבתא שלך" בתיאטרון הקאמרי, בקרוב יככב בהצגה "פוטוגרף 51" וגם בתפקיד הראשי בסדרה "מלאך משחית" בכאן 11. אבל גם המתנות הנדיבות האלה לא מפוגגות את החשש שלו מהמצב במדינה. "לפני כמה ימים הייתי ברחוב וראיתי אמא ובת הולכות עם דגל ישראל ביד", הוא מספר. "אולי הן היו בדרך למחות על איזה גשר, אולי סתם הסתובבו עם דגל, אין לי מושג. פתאום נעצר לידן רכב והנהג התחיל לשלוח אליהן קללות נוראיות ולספר לילדה כמה אמא שלה לוזרית, שלא יודעת להפסיד בכבוד. היה בזה משהו אירוני שמסמל בעיניי בדיוק את מה שקורה עכשיו. כי הרי מבחינת הנהג הדבר היחיד שסימן את האמא והבת כאויבות שלו זה אותו דגל ישראל שהן החזיקו ביד. כך שאת הזוהמה שיצאה לו מהפה הוא בעצם השליך לא על האמא והבת, אלא בעיקר על הדגל שהן החזיקו".
וזה הכעיס אותך?
"הוא מבחינתו ניצח. ככה כנראה גם חושבים כל אלה שעומדים על דוכן הכנסת ויושבים באולפנים ומגדפים וצווחים ומשתוללים ונראים מבחינתי בדיוק כמו הנהג הזה שקילל באמצע הרחוב. זה הפך אותו בעיניי להכי לוזר שיש. כולנו לוזרים. כולנו הפסדנו מהמצב".
עד כמה הפסדנו?
"אני מסתובב בתקופה האחרונה בדאגה ובושה גדולה מהרעיונות האנטי־דמוקרטיים שנשמעים. אולי אני נאיבי, אבל אני מאמין שבזכות העם הזה הם לא יוכלו בסוף לצאת אל הפועל. אבל מה יהיה עם הפילוג והאלימות והשנאה שאנחנו טבולים בהם ושמחלחלים מלמעלה? בעניין הזה אני לצערי פחות אופטימי".
הסדרה "מלאך משחית" תעלה בתאגיד, שעדיין מרחף איום על קיומו.
"הכוונה לסגור את התאגיד מרגישה לי לא רצינית. אין אף גוף שידור שנותן ביטוי רחב יותר לחברה הישראלית, על כל גווניה וצבעיה. אם זה חלילה יקרה, זאת תהיה אבדה גדולה. התאגיד עשה פה מהפכה אמיתית בשנים האחרונות. צנזורה היא אסורה. מה עושים נגד זה? אין לי פתרונות. אני בעיקר משתמש בזכותי החוקית להפגין ולמחות נגד המצב. נולדתי במדינה דמוקרטית וליברלית ואני מעוניין להמשיך לחיות במדינה כזו".
אני ואבא
לפני שלוש שנים איבד אבני את אביו ניר שנפטר מסרטן. " אבא שלי הוא מצוללי הקישון, סחב 14 שנים את המחלה וניהל אותה", אומר אבני. "בימי השבעה שיחקתי בהצגות ערב־ערב. מזל שהיו לי את ההצגות. הן היו בשבילי מפלט מדהים מהמציאות, ובמובן מסוים יכול להיות שהייתי בהן השחקן הכי טוב שהייתי אי פעם. לצאת מתוך אבל לעשייה אמנותית זה קודש".
שוחחתם על מותו המתקרב?
"הלכנו אל המוות שלו בעיניים פקוחות. מהרגע שהיה ברור לאן הסיפור הזה הולך, אבא ואני ניתבנו את כל האנרגיה שלנו כדי לעשות את הדרך אחד אל השני ולהיפרד. השקענו שנתיים בפרידה. היחסים שלנו תמיד היו אוהבים וחמים, אבל עד אז הקפדנו לשמור על איזו ארשת גברית של אבא ובן שטיפה מחזיקים את הרגשות בפנים. אהבה וחום היו שם תמיד, אבל פחות נהגנו לבטא אותם בצורה פיזית או מילולית. הפעם דיברנו על האהבה שלנו.
"ברגע שידעתי שאבא שלי הולך למות, אמרתי לעצמי שאני לא יוצא פראייר מהסיפור הזה. אני עולה על כל המתקנים שיש ללונה פארק הזה להציע לפני שסוגרים לי אותו. נהנה מהפורמט הזה של אבא ובן לפני שנועלים לי את השער. בצורה מאוד אמיצה, מלווה כמובן בטיפול פסיכולוגי – כי כנראה שלא הייתי מגיע לזה לבד – אבא שלי ואני עלינו על כל המתקנים ודיברנו על הכל. משום כך אין לי שום תחושת החמצה. אני חי מאוד חזק עם הנוכחות שלו בי, גם אם הוא פיזית לא נמצא. אני אפילו יכול להעז ולומר שהמוות שלו הוא אחד האירועים החיוביים שקרו לי בחיי. לא כי אני שמח שהוא מת. הוא חסר לי המון, אבל אני לא חי עם החוסר".
מה עוד למדת באותן שנתיים?
"שמותר לי יותר להעז לחיות את החיים. אני משתדל לא רק לבטא רגשות כלפי אחרים, אלא גם לאפשר לעצמי ליהנות מרגעים קטנים בחיים, כי מאוד מפתה לרוץ כל הזמן אחרי הישגים. אני בעד רצונות ובעד לרדוף אחרי חלומות. אני לא בטוח שאני יודע היום לבטא רגשות יותר מפעם, אבל אני יותר חותר לשם".
אתה עדיין נעזר בטיפול?
"אני בטיפול פסיכולוגי מוצלח כבר שנים ומודה על כך שהוא בחיי, אבל בסוף זו דרך שאנחנו עושים לבד. בשטח אתה נשלח לבד לקרב הזה של החיים. אני שואף להשתפר בתחום הזה, להיות פתוח מול עצמי ולהיות מסוגל לפטפט עם עצמי על הדברים שאני חווה. לשים את הפגיעות שלי בחוץ ולא להסתיר אותה".
עד כמה ללירז יש חלק בשינוי שאתה עובר?
"ללירז הנפלאה יש חלק עצום בזה ולבנות יש חלק אדיר. אני אבא מאוד אוהב, ואני גם משתדל מאוד להראות להן את זה בכל רגע".
אני והבית
המחזה "פוטוגרף 51", שכתבה אנה זיגלר ומביימת מור פרנק, יעלה ב־24 בחודש בתיאטרון הקאמרי. הוא מביא את סיפורה של ד"ר רוזלינד פרנקלין (נטע גרטי), מדענית צעירה ומבריקה, שמצליחה להביא לפריצת דרך מדעית עולמית בחקר הדי.אן.איי, אבל פרס נובל הוענק דווקא למדענים גברים, ביניהם ג'יימס ווטסון (אבני), שהתבססו על הגילוי הפנומנלי שלה. יותר מ־60 שנה חלפו מאז הניסיון הגברי לדחוק אישה מחוץ להיכל התהילה של המדע וממרכז הבמה, אז למה זה נשמע לנו כל כך מוכר גם היום, במיוחד במציאות הישראלית?
"אני לא יודע מה יהיה אצלנו בבועה לגבי שוויון בין גברים ונשים עם כל מה שקורה במדינה היום, אבל בעולם, לתחושתי, אנחנו הולכים ומתקרבים לזה", אומר אבני. "הקפיצה שנשים צריכות לעשות – להיות גם קרייריסטיות ולהגשים את עצמן וגם להיות אמהות – דורשת מהן המון אנרגיה. אני רואה את זה מלירז, שמופיעה על הבמות הכי גדולות בעולם, ויש לה את כל הגיבוי והאהבה מהתא המשפחתי שלנו. ועדיין היא יכולה להיות מאחורי הקלעים של במה משוגעת בפסטיבל מוזיקה נחשק ביחד עם בוב דילן וליזו, ולהרגיש רגשות אשמה אם היא נוכחת או לא נוכחת כשהבנות שלה חוזרות מבית הספר או מהגן. השינוי התודעתי הזה הוא מבורך, אבל הוא מצריך המון תהליכים. נשים הוסללו במשך שנים לכך שהן צריכות להתנצל שיש להן גם קריירה".
איך אתם מסתדרים עם הקריירה של לירז בחו"ל?
"לירז טסה הרבה פעמים, ואז אני נשאר עם הילדות. כשאני בצילומים או בהצגות, אנחנו נעזרים בהורים. אנחנו עובדים ומרוויחים כסף, ורובו הולך על בייביסיטר. במקביל, אנחנו משקיעים בבנות שלנו תשומת לב, אהבה ונוכחות כדי לפצות אותן על זה שאנחנו הורים קרייריסטים".
והן מתלוננות לפעמים?
"יש תקופות שאני נמצא הרבה בצילומים ובהצגות בערבים. לפעמים במשך חודשים אני רואה את הילדות רק כשהן ישנות, לפנות בוקר או בלילה כשאני חוזר מהצגה. לא הייתי עומד באורח חיים כזה למשך זמן רב, אבל אם מדובר בכמה חודשים, אז כן. יש לזה מחיר רגשי. מצד שני אני מרגיש שהמסר שאנחנו מעבירים לבנות שלנו כהורים, בזה שאנחנו מאוד אוהבים את העבודה שלנו ומגשימים את עצמנו דרכה, הוא לא פחות חשוב. הן רואות את זה וגם מרגישות את השמחה שלנו".
נטע גרטי, שמשחקת לצד אבני בהצגה, היא חברה קרובה שלו. "הבסיס של החברות שלנו הוא לירז", הוא אומר. "הן שיחקו יחד ב'סוף העולם שמאלה'. אחרי כל כך הרבה אירועים חברתיים, ארוחות משפחתיות ובילויים עם לירז ועם הילדים שלנו, חיכינו לרגע שבו נצליח גם לעבוד ביחד. מאוד כיף לנו לשחק ביחד, היא שחקנית נהדרת".
אבני רואה בקאמרי את הבית המקצועי שלו. "שיחקתי עשר שנים בתיאטרון באר־שבע שהיה לי בית יצירתי, וחוויתי שם רגעים מרגשים", הוא אומר. "קיבלתי פנייה מהקאמרי, ומשום שאני מרגיש שבאמת קורה פה משהו חדשני ומעניין ופורץ דרך מאז שגלעד קמחי נכנס לתפקיד המנהל האמנותי, זה מרגיש לי המקום הטבעי להיות בו".
אני ורבקה'לה
"מלאך משחית", סדרת מתח על־טבעית מאת נח סטולמן, עודד דוידוף ואביגיל בן־דור ניב (שתעלה בכאן 11 ב־26 בחודש בשעה 21:45), עוסקת בין השאר בנשים בקהילות סגורות. במרכז הסדרה עומד שד שזורע אסון והרס בקהילה חסידית בירושלים של ימינו. צמד ציידי שדים, מלכי פרייס, פסיכולוגית חרדית (ליעוז לוי), ובאר (תום אבני), פיזיקאי חילוני, חוברים יחד כדי לפענח את סוד הופעתו של השד הזדוני. החקירה מובילה אותם אל נבכי המיסטיקה החסידית ומעמתת אותם עם רוע בלתי נתפס.
"אדם חילוני כמוני יכול להסתכל על אישה בחברה החרדית ולטעון ששוללים ממנה את החופש", אומר אבני. "אבל אם תשאל אותה, היא תגיד שהיא מגשימה את רצונה ומאווייה. הסדרה צולמה עוד לפני המצב שבו אנחנו נמצאים עכשיו. יהיה מעניין לצפות בה בראי התקופה הנוכחית, כשהמצב מקצין ומתחרד".
מה לך ולסדרות מתח ואימה?
"כולם מכירים אותי מהבמות והמסך, אבל בילדותי קסם לי דווקא העולם שמאחורי הקלעים. בתור ילד ונער הייתי גרופי של סרטים. הייתי מצלם עם חברים סרטי אימה. עניין אותנו לייצר את האפקטים של הדם שמשפריץ. זרקתי בובות מהגג, וערבבתי כל מיני צבעי מאכל כדי להגיע לצבע הדם המדויק ביותר. אחותי הקטנה נאלצה להיות הקורבן העיקרי של האפקטים והסרטים האלה. היא למדה לעוף מהגג בצורה האמינה ביותר וליפול על מזרנים".
כבר עשר שנים שאבני מככב בסדרה "סברי מרנן". "פעם ספר הג'ונגל תפס את התודעה הציבורית, והפעם זה סברי מרנן", הוא אומר. "לא רק שזו הסדרה המצליחה ביותר שהייתה כאן, הפכנו כבר למשפחה לכל דבר. אנחנו חוגגים ימי הולדת ואירועים משפחתיים יחד".
מה מרגש אותך במיוחד בחודשים שבהם אתה בקאמרי?
"כשגלעד הציע לי את התפקיד ב'אני סבתא שלך', חוץ מזה שמאוד אהבתי את המחזה ואת השחקניות שבהפקה, שמחתי בעיקר על הזכות לחלוק את הבמה עם רבקה'לה מיכאלי שאני מעריץ. היא ראיינה אותי בטלוויזיה המון פעמים לאורך שנותיי במקצוע, אבל אף פעם לא שיחקנו יחד. הדבר שהכי הרשים אותי אצלה הוא העובדה שגם אחרי כל כך הרבה שנים כחיית במה, היא מתייחסת לתפקיד כאילו היא ילדה שהרגע סיימה בית ספר למשחק ועושה את צעדיה הראשונים בתחום. זה נותן תקווה שגם אחרי כל כך הרבה שנים אפשר להתרגש ממשהו שאתה כל כך מיומן בו. רבקה'לה היא דוגמה טובה למישהי שבקשר ממש טוב עם הילדה שהיא. הן הולכות יד ביד וזה פשוט מרגש".
לפנייה לכתב/ת 
