הדבר האחרון שתנועת המחאה התכוונה לו, זה שבני גנץ ירים טלפון לנתניהו. מה הוא עוד לא הבין, יו"ר המחנה הממלכתי. ומה עוד צריך לקרות כדי שיתפוס שעושים ממנו צחוק. אם זה לא נתניהו, אז זה לוין ורוטמן, שבעוד גנץ מושיט יד - מה זה יד, את כל הגוף, הוא מתקשר לנתניהו, מתקשר ליו"ר הכנסת - הם במקביל מודיעים שאין להם שום כוונה לעצור את החקיקה.
מול התמימות, שלא לומר משהו אחר, של גנץ, הופיע אתמול נתניהו, שמהמילה הראשונה שלו אי־אפשר היה שלא להיזכר בכינוי שהדביק לו שותפו הבכיר, "שקרן בן שקרן". בנאום שכולו שקרים ואי־דיוקים, הוא הצליח לקומם עליו את הציבור שאותו ניסה להרגיע. ההשוואה בין החוליגנים ששרפו בתים על יושביהם בחווארה, לבין המפגינים על הדמוקרטיה - מצדיקה כשלעצמה יציאה לרחובות. במשפט השני הגיעה ההשוואה בין המאבק נגד ההפיכה המשטרית לבין ההתנתקות, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שאת ההתנתקות עשה הליכוד, ושנתניהו היה בין המצביעים בעדה. נתניהו, במצח נחושה, טען שהוא היה אז בכלל באופוזיציה. וזה האיש שהכתיב אתמול קווים אדומים, שהטיף מוסר למפגינים שאותם כינה "קומץ מיליטנטי שממומן על ידי גורמים זרים".
לא פלא שעיני כולם נישאו אתמול דווקא לדברי נשיא המדינה בסיום טקס קורס חובלים של חיל הים. בימים אלה, שבהם "נשיאים ורוח וגשם אין", ונתניהו מדיר עצמו מטקסים ממלכתיים מתוך חשש שיתקבל בקריאות בוז על ידי משפחות החיילים - נאומו של נשיא המדינה היה הדבר שאמור להסדיר את פעימות הלב המואצות, להחזיר את אירועי היום הבלתי נתפסים לסוג של שפיות.
הרצוג סיפק את הסחורה. בניגוד לנאומו הקודם, הממלכתיות שלו לא הקפידה על איזון בין הצדדים ולא חיפתה על הססנות ומורך לב. השוני היה אפילו במילים. פטריוטים, כך הוא כינה את אנשי המאבק. הוא קרא לילד בשמו: נקודת האל־חזור. שם, או כמעט שם, נמצאת ישראל, והרצוג הבטיח שלא ייתן לזה לקרות. איך הוא מתכוון לעשות את זה הוא לא אמר, אבל הצליח לשכנע שהוא על זה.
זו שעה של משבר פנימי עמוק, אמר, והבטיח שלא ייתן לאסון ההיסטורי הזה להתרחש. והיה אפילו פיתיון בחכה שזרק לאנשי נתניהו: הוא הציע להם להפוך את הרגע הזה לרגע מכונן, שבו נבַצר לדורות את הדמוקרטיה שלנו. במילים אחרות, הוא הציע לנתניהו מורשת, במקום כתם שחור על דפי ההיסטוריה.
ומי שיצא אתמול לרחובות יודע כמה הכתם השחור קרוב, אבל גם יודע שזה לא יקרה. אתה שומע, אדוני ראש הממשלה? זה פשוט לא יקרה. מאות אלפי ה"אנרכיסטים" שהפגינו אתמול בכל רחבי הארץ לא יתנו לזה לקרות. והם, האנרכיסטים האלה, יודעים דבר או שניים על נחישות, התמדה, ועל המשמעות של מלחמה על הבית. הם לא יתנו לחוקים האנטי־דמוקרטיים לעבור. אם יעברו בכנסת - ילכו איתם לבג"ץ. ואם יהיה פה משבר חוקתי בין הממשלה לבית המשפט - די ברור למי הם יצייתו.
שום רימוני הלם, מכת"זיות או מעצרים לא ירפו את נחישותם. מה שראינו אתמול זו רק ההתחלה. האנשים שראיתי אתמול בצעדה ממוזיאון ארץ ישראל לצומת עזריאלי מוכנים לתת הרבה יותר כדי לעצור את הניסיונות לשנות את פניה של המדינה. הם מוכנים גם להפר חוק. לחסום כבישים. לפרוץ גדרות. להיעצר.
הם נלחמים על האתמול. על המדינה כפי שהכירו אותה עד לפני חודשיים, כשעלתה ממשלת הימין מלא־מלא. או כפי שכינה אותה אתמול ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין: "לא ממשלת ימין על מלא־מלא, אלא ממשלת טרור על מלא־מלא".
נתניהו ייחס ללפיד את המחאה הזאת. אם יש משהו שמשקף את הלחץ שבו נמצא נתניהו זו האמירה שלו, שלפיד מתכוון לעשות אנרכיה ולגרום למשבר שלטוני ומשבר חוקתי כדי ללכת עם זה לבחירות. נדמה שהוא נתן ללפיד קרדיט שלא מגיע לו, ושנתניהו עצמו יודע שלא מגיע לו. המחאה הזאת היא לא של לפיד ולא של גנץ. זו הפגנה עממית, אזרחית, כלל ישראלית, של התנועה הכי גדולה שנוסדה כאן בשנים האחרונות באדיבותה של הקואליציה: התנועה הדמוקרטית־ליברלית. חברים בה הרבה יותר מאנשי מרכז־ושמאל. חברים בה גם אנשי ליכוד וגם אנשי הכיפות הסרוגות. מעולם לא היה המחנה הזה מגובש כפי שהוא עכשיו. הוא נחוש וממוקד סביב מטרה אחת, שלמענה הוא מוכן לצאת מהבית בכל זמן ולכל מקום.
נתניהו באמת קוסם. במו ידיו הצליח לגבש מחנה עצום. כל יום שחולף הוא מאבד אנשים מהמחנה שלו לטובת מחנה שכל מה שהוא מבקש זה להיות עם חופשי. כמה פשוט, כמה נכון. אני מרשה לעצמי לנחש, מר נתניהו, שאם היית מגיע אתמול בבוקר למוזיאון ארץ ישראל ברמת־אביב, היית מרגיש הרבה יותר שייך ל"אנרכיסטים" שמילאו את הרחבה ואת הכבישים, נושאים דגלי ישראל, שרים שירי ארץ ישראל, לובשים חולצות עם סמלי היחידות ששירתו בהן בצבא, מאשר לשותפיך בממשלה. הנה המילואימניקים של חיל התותחנים בחולצות אדומות ודגלים באדום ושחור, והנה מילואימניק מסיירת שקד מניף את דגל ישראל, ויוצאי חיל האוויר, והחבר'ה של הקומנדו הימי, ששרים במלוא עוזם את השיר "השפן הקטן", כמחווה למפקדם לשעבר, יואב גלנט.
לאנשים האלה קוראים בממשלה "אנרכיסטים". לא לנערי הגבעות שביצעו פוגרום בכפר חווארה. לא לסמוטריץ', שהמליץ "למחוק" את הכפר. לא לבן גביר, שהגיע לחפ"ק המשטרה ונתן משם פקודות לשוטרים.
צעדתי אתמול עם עשרות אלפי אנשים על כביש איילון. כששרשרת של שוטרים ושוטרות שלובי ידיים ביקשה לעצור את התהלוכה - עצרנו. לא היה שום עימות עם השוטרים. להפך. הייתה הבנה והערכה למי שעושים את עבודתם, והייתה מצידם נכונות לתת לצעדה להתקיים. רימוני ההלם, ההתפרעויות, המעצרים, התרחשו מהרגע שבו הגיע בן גביר לחפ"ק ודרש אפס סבלנות כלפי המפגינים.
וזה הזמן להגיד שוב: זה לא הולך להסתיים. מה שראינו אתמול זו רק ההתחלה. אם לא יקרה משהו שיבטיח את שלמותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, נראה מזה עוד ועוד. ולא, אדוני ראש הממשלה, האנרכיסטים שראית אתמול ברחובות לא מתכוונים להיות מגש הכסף שעליו תינתן ללוין ורוטמן המדינה.
