עוצמת הכאב, מחיר הפוגרום

האוטובוס של החברה המרכזית לפיתוח השומרון עלה באיטיות עם גלגליו הימניים על המדרכה ונעצר ממש בפתחו של "חווארה סנטר מרקט". זה סופר לא גדול שתריסו מוגף עכשיו כשל שאר בתי העסק בעיירה הזו. הכל סגור כאן ואין כמעט איש ברחובות בשל העוצר שהטיל צה"ל יום קודם לכן, לאחר הפיגוע שבו נרצחו האחים הלל ויגל יניב ז"ל. דלתות האוטובוס נפתחו ואל הרחוב ירדו כמה עשרות בני נוער, תלמידי הישיבה התיכונית חיצים באיתמר. הם הסתדרו במעגל באמצע הכביש, הניחו ידיים זה על כתפו של רעהו והחלו לשיר "ואף על פי שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא".

הם התנענעו ושרו חרישית, וקבוצת חיילים דרוכים איבטחו אותם.

הגענו בצהרי יום שני, ודבר ראשון נקלענו לסצנה הזו. בדרך כלל בשעות הללו הכביש הזה פקוק, ובתוך טור הרכבים המשתרך דבוקים זה לזה רכבים עם לוחיות רישוי ישראליות ורכבים עם לוחיות פלסטיניות. אבל בצהרי שני השבוע הייתה הדרך שחוצה את חווארה שוממה. ריח חריף של שריפה עמד באוויר, עדות לפוגרום שעשו כאן מתנחלים לילה קודם. הצעירים שעמדו ושרו היו בדרכם לירושלים, ללוויית האחים יניב, ועצרו במקום שבו אירע הפיגוע הרצחני יממה קודם לכן. לכמה דקות הכביש הראשי החוצה את העיירה הפלסטינית נתמלא בנערים חובשי כיפות צמר, לחלקם שיער ארוך, שרק עמדו ושרו, ופלסטינים הביטו בהם מפוחדים מחלונות הבתים, הלומים עדיין מליל הפרעות שעבר עליהם.

זו טרגדיה נוראית. שני אחים צעירים בתחילת חייהם, יושבים ברכבם שכלוא בעומס תנועה. מצד אחד של הרחוב סניף דואר פלסטין ומולו מרקט חווארה וסניף הבנק הפלסטיני האיסלאמי. קל לזהות יהודים כשהתנועה מזדחלת לפני הכיכר שממנה עולה דרך צרה אל הכפר עינאבוס. מספיק להוריד קצת את הראש ולהביט פנימה לתוך הרכב. המחבל החמוש באקדח הפתיע את השניים ולא הותיר להם סיכוי. הלל ויגל שנולדו לא הרחק מכאן, בהר ברכה, הכירו היטב את הדרך הזו, נסעו בה אלפי פעמים הלוך וחזור והלוך וחזור. זו דרך שכולם משתמשים בה, יהודים וערבים, צה"ל ומשטרה, הסהר האדום ומגן דוד אדום, ואי־אפשר לעוקפה, עדיין לא. גם הכביש העוקף ההולך ונסלל לא יבטיח ביטחון של 100 אחוז לנוסעיו היהודים. הוא עובר בסמוך מאוד לבתי חווארה.

והריח החזק של השריפה, כמו הריח החריף שנותר באוויר אחרי השריפה הגדולה בהרי ירושלים, נוכח כאן גם יומיים אחרי שכובתה האש. תגובת הנגד לרצח הנורא של האחים יניב הייתה מפחידה. אלימה, גדולה בהיקפה ובעוצמתה, שנמשכה כשלוש שעות כמעט ללא הפרעה. את הלהבות שעלו מחווארה ראו ממרחקים. מסה גדולה של פורעים יהודים באו מצוידים בבנזין ובבקבוקי תבערה, רעולי פנים, חלקם עם דגלי ישראל, במטרה לעשות טרור לתושבי חווארה. הציתו עשרות רכבים תקינים ומאות גרוטאות במגרשי חלקי חילוף, גרמו נזק בדרגות שונות ל־35 בתים, שחטו כבשים וגנבו אחדות. גם הרוג נמנה במהלך הפרעות הללו: תושב כפר סמוך, סאמח אל־אקטש, אב לחמישה, בן 37, שנסיבות מותו אינן ברורות. מפקד פיקוד המרכז, אלוף יהודה פוקס, דייק בהגדרה: "מדובר בפוגרום של פורעי חוק".

|

המוות אורב בצד הדרך

תחילה עלינו לשבעה בבית משפחת הנרצחים בהר ברכה. בגובה 870 מטר על רכס הר גריזים, הנוף הנשקף מחצר בית האחים יניב ז"ל אל השדות החרושים וכרמי הזיתים מרהיב ביופיו. בן 22 וחצי היה הלל, ויגל אחיו אמור היה לחגוג 20 בעוד כשבועיים. "הם היו שני טיפוסים כל כך שונים", מספרים עליהם דודיהם, "אבל גם כל כך מחוברים זה לזה".

אמם, אסתי לבית נאומבורג, היא הבכורה מתוך שמונה אחים ואחיות. גדלה בנווה דקלים שבגוש קטיף, יישוב שהוריה, שבתי ומרים, היו בין מקימיו. הלל היה הנכד הראשון במשפחה, "הנכד הראשון של סבא שבתי וסבתא מרים, שהיום יש להם 36 נכדים, ל"ו צדיקים", מחייך שמעון האח של אסתי, ואחיו הגדול מרדכי מתקנו בעצב, "פחות שניים עכשיו".

"הלל היה איש של פחות דיבורים ויותר של תכלס, עשייה", אומר שמעון הדוד, "נניח אם אתה מארגן ברית או בר־מצווה, אז הלל תמיד ישאל אותך 'במה אני יכול לעזור' בלי שתבקש ממנו בכלל. בנאדם שנכון תמיד לכל משימה עם שתי ידיים מעולות. הבחור הזה מכיתה ז' עבד בשיפוצים וחשב קדימה, חסך שקל לשקל".

"אם הלל לא הרבה בדיבורים", אומר הדוד שילֹה, "אז יגל אהב לדבר. בחור תוסס מלא שמחת חיים. הוא למד בתיכון בישיבת חיצים ועכשיו בישיבת הסדר בגבעת אולגה, והיה בהליך של מיונים לסיירות. את הבחור הזה תמיד ראית עם חיוך על הפנים. יכולת להתקשר אליו בארבע בבוקר ולבקש שיקנה חלב והוא יביא לך בלי להרגיש שאתה מכביד עליו. 'חליק אחי', הוא היה מרגיע אותך אם היה מרגיש שלא נעים לך, 'אני מגיע בכיף'".

שמעון: "אני גר במודיעין ולפעמים הוא היה מתקשר אליי ואומר, 'אני קופץ אליך בדרך לאולגה' ותמיד חשבתי לעצמי: מה פתאום לנסוע לאולגה דרך מודיעין, זה בכלל לא בכיוון. אבל יגל רצה לדבר, לבלות קצת זמן איכות עם דוד שלו, אז למה לא. זה היה ההיגיון שלו, 'למה לא'. הבנאדם ידע לתת לכל אחד הרגשה שהוא החבר הכי טוב שלו. שהכל קטן עליו".

תמיד יש מועקה גדולה בשבעה של קורבנות טרור. זה מוות אכזרי שמגיע בחטף, אורב לך בצד הדרך. בכל הכבישים שבהם נוסעים המתנחלים באזור שכם מתרחשים כמעט מדי יום יידויי אבנים של פלסטינים על רכבים ישראליים. זו גזרה חמה לאורך כל השנה, עם בין חמישה ל־11 פיגועי ירי בשבוע מאז תחילת השנה, רובם לעבר עמדות ומחסומים של הצבא. בנוסף לאירועי הירי נרשמים בחדרי המבצעים של הצבא וההתיישבות 50-30 זריקות אבנים על רכבים בשבוע. בתקופות של מתיחות, כמו זו שבאה אחרי התקרית שבה נהרגו בשכם 11 מחבלים ואזרחים בלתי מעורבים בשבוע שעבר, מספר זריקות האבנים מזנק ל־80 בשבוע.

ועדיין, לא משנה כמה תנסה לשמור על ערנות, הפיגוע תמיד יפתיע אותך. המועקה אצל משפחת יניב הייתה כבדה יותר בגלל האובדן הכבד מנשוא. לא בן אחד איבדה המשפחה אלא שניים. הותירו זוג הורים מוכי יגון ושלושה אחים ואחיות המומים.

הלל סיים את שירותו בחיל הים, חזר לישיבת ההסדר בקריית־שמונה והתלבט לגבי המשך דרכו. ליגל היו אין־סוף תוכניות עד הגיוס. שניהם נקברו זה לצד זה בהר הרצל, לא הרחק מרב"ט אלקנה גובי, שהיה שכן של אמו ודודיו, ונהרג בציר כיסופים בהיתקלות עם מחבלים במארס 2003. גובי נטמן בבית העלמין בגוש קטיף, ובמסגרת ההתנתקות הועבר לקבורה בהר הרצל. "הבאנו לו עכשיו שני ילדים", אומר בדמעות דודם מרדכי שהיה חברו של גובי, "ביקשתי ממנו שישמור לנו עליהם".

|

איפה היו הזינזנות?

גורם צבאי בכיר אמר לנו שפוגרום התגובה לפיגוע בו נרצחו האחים "הוא לא מוסרי ולא יהודי". עד כה ההערכות לגבי מספר המשתתפים בפרעות בחווארה נאמד בכמה מאות. אותו גורם מפתיע ומעלה את האומדן לכאלף איש שהגיעו למרחב שמסביב לעיירה. אלף ישראלים שהגיעו מאזור יצהר ואיתמר וכאלה שירדו מצפון, מאזור צומת תפוח, שבאו מבנימין ומהעיר אלעד וממקומות אחרים במרכז הארץ. הקריאה לאנשים להגיע בצעדה מצומת יצהר הגדולה ומצומת תפוח עד למקום הפיגוע פורסמה ברשתות החברתיות ובעשרות רבות של קבוצות ווטסאפ. "דורשים הכרעה! דורשים נקמה! דורשים להשיב מלחמה! 18:00 צעדה מצומת יצהר וצומת תפוח, 19:00 הפגנות מסביב לעיר המרצחים שכם", נכתב בהודעה שהופצה זמן קצר אחרי הירצחם של האחים יניב. אם בחטיבה היהודית בשב"כ וביחידה לפשיעה לאומנית במחוז ש"י לא ראו את ההודעה הזו או לא הבינו את משמעותה, אז צריך לפרק את שתי היחידות הללו.

ההתארגנות לפוגרום ארכה כמה שעות. היה צריך להשיג דלק, להכין בקבוקי תבערה ולחלק משימות בין הקבוצות השונות. כשהגיעו אל העיירה החלו הפורעים לרוץ בקבוצות של 40-30 איש ליעדים שונים. "היה פה מחדל גדול של גורמי הביטחון", אומר גורם בהנהגת ההתיישבות באזור גב ההר בשכם, "המשטרה הייתה צריכה לחכות לפורעים עם 2־3 זינזנות ולמלא אותן בעצורים. אבל לא רק שהמשטרה לא הביאה זינזנות, היא אפילו לא נערכה לאירוע הזה".

הוא יודע למה הוא מדבר בעילום שם. כשגינה בעבר פגיעה בפלסטינים או הוציא הודעה לצעירים לא לקחת חלק בפעולות נגד פלסטינים באזור, הוא חטף קללות ואיומים שיפרקו לו את הרכב. "זו קבוצה של מג'נונים, אנרכיסטים", הוא אומר, "מאורגנת היטב, חלקם מהגזרה וחלקם לא, ואנחנו לא מבינים למה השב"כ והמשטרה לא מטפלים בהם. הם פה כמה שנים, וההתיישבות כולה ניזוקה מהעניין. זו קבוצה של אנרכיסטים שמתסיסים בפעולות העברייניות שלהם את האוכלוסייה הפלסטינית, תסיסה שמייצרת תגובת שרשרת".

כתבים וצלמים שהגיעו לשטח מיד לאחר הפיגוע שבו נרצחו האחים יניב תיעדו טורים של צעירים יורדים מכיוון צומת תפוח לעבר חווארה החל משש בערב. אנשי ביטחון של ההתנחלויות, חמושים בנשקים אוטומטיים, ליוו את הצועדים. הם עברו דרך המחסום בצומת תפוח שמאויש מסביב לשעון בלוחמי מג"ב וצה"ל. אף אחד במחסום לא חשב לדווח למעלה על מסת הצעירים היהודים שהולכת ומצטברת לכיוון מקום הפיגוע.

שעה אחר כך כבר החלו עימותים בין יהודים לפלסטינים. זריקות אבנים הדדיות. לעבר מיידי האבנים הפלסטינים נורים רימוני הלם וגז על ידי חיילים ואנשי הביטחון מההתנחלויות. רימון הלם נזרק על ידי ישראלי בלבוש אזרחי וציוד צבאי תקני לעבר כתבי הארץ וגלי צה"ל שתיעדו את האירועים. אותו אדם גם ירה לעברם מנשקו, למרות שצעקו לו בעברית שהם ישראלים. שלוש שעות נמשכו הפרעות: פלסטינים חולצו מבתים בוערים על ידי חיילי צה"ל, כבאיות פלסטיניות שהוזעקו משכם הותקפו באבנים על ידי הפורעים, אמבולנסים של הסהר האדום פינו עשרות פצועים מהכפר.

למחרת פירסמו כמה ראשי מועצות ויישובים בשטחים קול קורא לציבור, שכותרתו "תנו לצה"ל לנצח – לא לוקחים את החוק לידיים!" בין החותמים אפשר למצוא את יוסי דגן, ראש מועצת שומרון, שי אלון, ראש מועצת בית אל, ואליהו שבירו, ראש עיריית אריאל. בתגובה לקריאה הזו צייץ פעיל הימין מיצהר אלחנן גרונר: "ראשי המועצות הללו הם חבורת נמושות שמנותקים מהציבור".

על חורבות שעבן אלקטריק

מול חנות מוצרי החשמל "שעבן אלקטריק" שהוצתה ונשרפה כמעט כולה, לא רחוק ממוסך אל־נור ומוסך נאג'י מזגנים, עמדו מספר תושבים מקומיים מחוץ לבניין שבו הם גרים. קצין צנחנים בדרגת סגן ביקש מהם לא להתרחק מהבית. רכב של מתנחלים חלף בדהרה, הנהג צפר לאות ניצחון והבחור שישב לצידו נופף באצבע משולשת. עלי זנאתי, 53, ניסה להתקומם: "למה הם נוסעים חופשי, אהה? הם שרפו לנו את הכפר ועכשיו נוסעים ככה ואנחנו צריכים לשבת בבית". הקצין הביט בו ומנע ממנו להתקרב לכביש. "אני והחיילים שלי פה לשמור עליכם, תעשה טובה, כנס הביתה, קח איתך את כל מי שנמצא כאן", ביקש הסגן אבל לא זכה לשיתוף פעולה. "אתם פה לשמור עלינו? אם עכשיו באים עלינו המתנחלים כמו אתמול בלילה, מה תעשו? כלום. אתמול בלילה לא עשיתם כלום, עמדתם והסתכלתם עליהם. אתם לא רואים איך הם מתנהגים אלינו, נוסעים פה ומקללים כמו עבריינים, עושים תנועות עם הידיים, צוחקים לנו בפנים, משגעים אותנו".

הבית של זנאתי נמצא בפאתים הצפוניים של חווארה, לכיוון יצהר, איתמר ושכם. שאלנו אם לא פחד כשראה את המוני המתנחלים מגיעים רעולי פנים. "כשאני בבית שלי, באדמה שלי, אני לא מפחד מאף אחד. התפללנו לאלוהים, הוא שמר עלינו. אני כועס על החיילים כי הם עמדו עם הגב למתנחלים שזרקו אבנים על הבתים שלנו, ומי שהוציא את הראש ירו עליו גז. אתם כולכם צריכים להתבייש במה שקרה פה".

אבו־יוסף שגר לא הרחק מכאן ביקש שלא נצלם אותו. הוא לא צעיר, מתקרב ל־60. "תשאלו את עצמכם למה החבורה הזו משכם, 'גוב האריות'", אמר והצביע לכיוון שכם, "כל כך פופולרים. הצעירים לא מאמינים יותר בהסכמים איתכם, לא מאמינים בתיאום הביטחוני, הם רוצים הגנה מהמתנחלים ומהצבא הישראלי. מה שהיה בחווארה רק מחזק את ההתארגנויות האלו".

למחרת, יום שלישי, חזרנו לחווארה בדיוק לסיור שערך במקום האדי עמר, עוזר סגן מזכיר המדינה האמריקאי לענייני ישראל והרשות הפלסטינית. בדיוק כשהוא ירד לראות את נזקי הפורענות בחצר האחורית של שעבן אלקטריק, עברה מיצובישי של יהודים ונזרק ממנה בקבוק זכוכית על רכב פלסטיני שנסע מולה. הנהג המבוהל עצר בצד לבדוק אם נגרם נזק לרכב אבל מצא רק קימוט קל בפח.

|

50 מטר משם עמד זיאד אחמד ראלב דמייתי בכניסה לבית שלו שחזיתו התפייחה מהאש שאחזה בו. בניו מוחמד, 20, ואחמד, 13, עמדו לצידו כשהתראיין לכלי תקשורת אמריקאי. "הבית היה מוקף מתנחלים", שיחזר האב, "הכלבים שלנו פחדו והתחננו שנכניס אותם הביתה וכמובן שהכנסנו". הכתבת האמריקאית שאלה אם הוא וילדיו לא פחדו. "היינו, כולנו, אני ואשתי רימא ושתי הבנות שבכו. אלוהים אוהב אותנו ושמר עלינו. התפללנו כולנו בזמן שהמתנחלים צעקו מבחוץ ורק אחרי שעתיים הגיעו שני קצינים מהמינהל האזרחי וחילצו אותנו".

מדמייתי הלכנו לאורך הרחוב ופגשנו בעלי עסקים. לאחמד לוטפי חמוס שרפו ב.מ.וו 520 מודל 2018 שעלתה לו 260 אלף שקל, ומגרש גרוטאות רכב עם יותר מ־150 מכוניות. "יש לי נזק של שני מיליון שקל", אמר בעגמומיות. לסולטן אבו־סריס שרפו מגרש לפירוק מכוניות לחלקי חילוף. "190 רכב היה לי שמה, את האש שעלתה משם ראו עד שכם. זה רכבים שאני קונה מחברות ביטוח אצלכם בישראל, הכל עם חשבוניות וקבלות. יש לי הכל מסודר". הוא מעריך את הנזק ב־600 אלף שקל. לעייד מוחרב שרפו מחסן חלפים של כלי רכב ואת מכונית הסיאט שלו, והנזק עומד להערכתו על 450 אלף שקל. גם למוחמד עודה נשרפה החנות והמחסן בקומה התחתונה של הבניין. "יחד עם היונדאי הקטנה שהייתה לי, i20, הנה זה האוטו", הצביע, "השלד השרוף הזה, יש לי נזק אולי של מיליון שקל".

הגענו לבית שבכניסה אליו פגשנו יום קודם את עלי זנאתי. עכשיו עמד איתו עטא דמייתי, 30, שמתגורר בבניין הצמוד לזנאתי. "אני עובד בשיפוצים באריאל", אמר, "הרוב פה עובדים בישראל ועובדים עם ישראלים. יש מתנחלים שמתקנים אצלנו רכבים. קונים פה. את מה שהם עשו לנו לא נשכח בחיים".

כמה שעות לפני כן רצחו פה שני יהודים ביריות בזמן שנסעו ברכב שלהם.

"מה זה קשור אלינו? תחפשו מי שעשה את זה. אני חזרתי הביתה מהעבודה בשש, וכמה זמן אחר כך התחיל הבלגן בחוץ. קודם שמענו צעקות ואז הוצאתי את הראש מהחלון וראיתי רעולי פנים למטה זורקים אבנים על הבית שלי. היו המון מתנחלים, המון. חייל עמד לידם וצעק עליי: 'אל תצא מהבית! אם תצא אני אתן בך כדור'. יש לי שני ילדים, תינוק בן שנה וילד בן שלוש, שניהם בכו. סגרנו את החלונות ונעלתי את הדלת, פחדנו שהם ייכנסו אלינו הביתה. ביקשתי מהחלון מהחיילים שיעמדו בכניסה לבית, שישמרו שלא ישרפו אותו, והם צעקו עליי להיכנס חזרה. בבית מולנו הקיר התחיל להישרף ושמענו צרחות של אנשים, 'הצילו, הצילו', ואז החיילים הרשו לי לרוץ ולעזור להם לעבור אלינו. היו המון צעקות וריח של אש ולהבות ויריות. ממש מלחמה. וקריאות מהמסגד שמתקיפים את הכפר ויהודים שקיללו וצרחו פה ממש, ברחוב, מתחת לבית שלי. זה היה לילה שאני לא אשכח בחיים שלי".