"אונס במשך 15 שנה זה יותר מרצח, כי מי שמת כבר לא סובל"

הילה צור מעולם לא שאפה להפוך לגיבורת תרבות ולהבדיל – למפורסמת. עכשיו, חודשיים אחרי שחשפה את סיפור חייה המצמרר מול המצלמה של "המקור" בסרטה של ענת גורן, הרחוב מחבק אותה. אומרים לה שהיא גיבורה, סמל ופורצת דרך, מבטיחים לתמוך בהצעת החוק שהיא מקדמת לביטול או לפחות להארכת חוק ההתיישנות, "מפני שאין התיישנות של הפגיעה", שבניסוחו העכשווי מונע ממנה להכניס את אחיה לכלא. במיוחד מרגשים אותה הצעירים שאומרים לה: "את הופכת את העולם לטוב יותר, בשבילנו".

זה מפתיע אותך?

"לא, אני מכירה את הסטטיסטיקה, אחת משש ילדות או נערות עוברת פגיעה במשפחה, אבל אין פרופיל של פדופיל וגם אין פרופיל של נפגע פדופיליה. וזאת הבעיה".

והסטטיסטיקה המזוויעה היא סיפור חייה של צור, 51, נשואה ליצחק ("המתנה של חיי") ואמא לארבעה: התאומים מיקה ורועי (18) שפניהם הוסוו בצילומים ועדיין מתגוררים בבית, יובל (21) יצאה למכינה של אוניברסיטת בן־גוריון, שבה אחיה, תומר (24), לומד ביולוגיה.

וכן, היום גם הילדים יודעים שבמשך 15 שנה, מאז שהייתה בת ארבע ועד שהגיעה לגיל 19, אחיה הבכור של אמם, הטייס והרופא עופר גל, אנס אותה. זה קרה בבית ההורים ברמת־השרון, אבל משפחתה - אמה, אחיה ואחותה - אף שבגדו בה, הם לא המטרה שלה והיא לא מעוניינת לחשוף אותם. "רק הוא היה המטרה של החשיפה שלי", אומרת צור, שפניה היפות מקרינות עדינות וחוזק כאחד.

תשתקי, שאמא לא תתאבד

לאחר 15 שנות סיוט, על סף יום הולדתה ה־20, אזרה אומץ לגלות את הסוד להוריה. כשאביה הטייס ("מלח הארץ, כולם העריצו אותו") קם מהשולחן כדי להביא את הנשק שברשותו היא עצרה בעדו.

את מצטערת שמנעת מאבא שלך להרוג אותו?

"אני מתנגדת לרצח. בנוסף, פחדתי שאבא שלי יישלח לכלא עד סוף חייו, ואז זו תהיה טרגדיה על טרגדיה, אבל אני מצטערת רק על דבר אחד – שלא התלוננתי על הפדופיל בגיל 20. כשרציתי להתלונן אבא אמר שאמא לא תעמוד בזה, או שתתאבד או שתשתגע, ואני הרגשתי שכמו תמיד חובה עליי להגן על המשפחה. אילו הגשתי תלונה בגיל 20 לא הייתי נחסמת על ידי חוק ההתיישנות והוא היה מקבל את עונשו ומניח לי להמשיך את חיי בשקט, עד כמה שאפשר. בפועל, הפדופיל עשה שימוש ציני בחוק ההתיישנות וכשהחוק התחיל לחול עלי הוא עבר לגור ברמת־השרון. למה אני היא זו שצריכה להתנהל בחשש מפגישה מקרית ברחוב?"

איזה עונש היית גוזרת עליו?

"הייתי שולחת אותו לכלא כדי שלא יפגע במישהי אחרת, או לבית חולים לחולי נפש ודואגת שהוא יקבל טיפול".

אני חוששת לשאול אותך למה רק בגיל 20 פתחת את זה.

"זה בסדר, תשאלי. כולם שואלים. הפעם האחרונה שהוא אנס אותי הייתה בגיל 18 בבית ההורים. וזו הייתה הפעם היחידה שזה קרה באור יום. כשהייתי בת 19 וחצי הוא ניסה שוב וצרחתי והוא ברח. קודם לכן הייתי הילדה השקטה והחייכנית, שאף פעם לא עושה בעיות. מי אני שאהרוס את המשפחה? בית הוריי היה נראה כמו כליל השלמות, מודל לחיקוי, אבל זה היה בית קשה שבו ההורים לא באמת ראו את ילדיהם. בכיתה י' הייתי עולה במדרגות התיכון, נעצרת מול החדר של היועצת לכמה דקות וממשיכה. ככה כל בוקר. מעניין מה היה קורה אילו הדלת הייתה נפתחת. רק בני הזוג שלי ידעו, רק להם סיפרתי וכל אחד מהם היה מדהים. הראשון אמר לי שהוא מצטער שלא פתח את זה, אבל גם הוא היה אז ילד. והוא ידע עד כמה אני שומרת על המשפחה. בגיל 20 גיליתי לאחותי. כשהיא סיפרה על אבא שנתן לה סטירה והרס לה את החיים, אמרתי 'לי, מישהו אחר הרס את החיים' והיא מיד שאלה, 'מה עופר עשה לך?' כשסיפרתי לה מה הוא עשה לי היא הייתה בשוק".

את מאמינה שבני משפחתך באמת לא ידעו על מה שמתרחש מתחת לאפם?

"הם לא ידעו", היא יורה ללא היסוס, "אבל אני מאמינה שברמה זו או אחרת הם ידעו שיש בעיות רציניות. ילדה לא אמורה להיות כל כך מפוחדת וכל כך מרצה, ילד אמור גם למרוד. באחד העימותים עם אמא שאלתי אותה, 'איך נתת לי לעזוב בגיל 16 וחצי לבית של חבר שלי?' והיא ענתה 'היית ילדה כזאת טובה, קיבלת הכל. גם כשביקשת שני קופים הבאנו לך'. אבל כל זה קרה בבית שלכם. הרי ראיתם שברחתי מהמיטה שלי וישנתי מאחורי הדלת הסגורה של חדר השינה שלכם. למה עשיתי את זה? כי היה לי נוח לישון במסדרון, על המדרגות? אמא שלי, גננת מיתולוגית ברמת־השרון שהצילה לא מעט ילדים שעברו התעללות, איך לא ראית אותי? פדופילים, למיטב הבנתי, תמיד יהיו ואני לא יודעת איך נוצרים פסיכופתים ואיך אפשר למנוע את הזוועה, אבל אם יש ספק – אין ספק. שימו מצלמות בבית. עדיף שהפרטיות של הילד תיפגע לכמה ימים, העיקר שתוודאו שהוא בטוח. אם הילד מספר ביוזמתו, אני ממליצה להורים לפנות למרכזי סיוע, יש אנשים שיודעים מה לעשות במקרה כזה. אם הילד לא מספר – שימו לב לסימנים".

ובמקרה שלה היו הרבה סימנים.

"אנא השמיעי יותר את קולך"

"כשירד הערב, והייתי לבד בבית, יצאתי למדרגות וחיכיתי שם עד שאמא או אחיי יחזרו הביתה. אני מתכוונת לאחים הנורמליים שלי, לא לפדופיל. החושך הסתנכרן אצלי עם התחושה שצדים אותי. כתב היד שלי היה הכי קטן בעולם, כאילו שאני מנסה להעלים את עצמי. זה כמובן לא אומר שכל ילד שכותב בכתב נמלים עובר התעללות, אבל לאנשי מקצוע, מורים ויועצים, אלה יכולות לשמש נורות אזהרה. התעודות שלי היו מעולות, אבל המורים תמיד כתבו לי, 'אנא השמיעי יותר את קולך'. כשניסיתי לדבר בכיתה לא יצא לי קול מהגרון. דיברתי לעצמי, בלחש. בגיל 14 וחצי הרגשתי שהראייה שלי מתערפלת ורופא העיניים איבחן התפרקות של הרשתית. אמא שאלה מה גרם לזה והרופא הסביר ש'אין סיבה פיזיולוגית, אולי טראומה'. ואפילו זה לא הדליק לה נורה אדומה".

את יכולה להבין מה גרם לאמא שלך להתעלם מהסימנים ולימים לא לעמוד לצידך?

"אני לא מאחלת לאף אמא לעמוד במצב כזה. לגלות שהילד שלך הוא נפגע פדופיליה זה העונש הכי גדול שהורה יכול לקבל. אונס במשך 15 שנה זה יותר מרצח כי מי שמת כבר לא סובל. בשיחה האחרונה שלנו, לפני השידור הראשון, אמרתי לאמא שלעולם לא אבין את התנהגותה והיא ענתה, כמו תמיד, 'יש את הצד השני'. מה יכול להיות הצד השני? הבן שלך אנס את הבת שלך. אמא גם אמרה שהיא לא מסוגלת לעמוד במשפט שלמה ולקבור אותו. ומה עם זה שאת קוברת אותי? בגיל 20, כשסוף־סוף הוצאתי את זה מתוכי, הוריי הבטיחו לי, כתחליף לתלונה, שהוא יעבור טיפול וינודה מהמשפחה. אחותי מצאה פסיכיאטר והלכה אליו עם הפדופיל ותמי, חברתו. כשתמי שאלה אותו מה הוא עשה לי הוא אמר, 'אנסתי אותה'. ככה. ואחרי זה היא עוד החליטה להינשא לו ולעשות איתו חמישה ילדים. ואותי, הנפגעת, חייבו להגיע לשני מפגשים אצל הפסיכיאטר כדי לתאר מה בדיוק אירע לצורך הצלחת הטיפול. הזיה".

"ההורים שלי בגדו בי"

אחרי שסיפרה, צור ובעלה יצאו לשליחות בניו־יורק. "רציתי להתאוורר קצת מהם". שנתיים לאחר שחזרו הם גילו שמשפחתה בגדה בה וניהלה עם הפדופיל קשרים הדוקים. בפעם הראשונה זה התגלה במפגש משפחתי, כשהשעון של אביה התקלקל ואחד הנכדים אמר, "עופר יכול לקנות שעון כזה". הגילוי השני אירע לפני שלוש שנים וחצי, כשאביה הובהל לבית החולים. "נדהמתי לראות שהפרופסור דחף את המיטה של אבא לעבר טיפול נמרץ", היא משחזרת, "הרי זו עבודתו של הסניטר. כששאלתי מה מצבו של אבא הפרופסור אמר, 'תשאלי את אח שלך'. וכשטענתי שאחי בדרך – אחי הנורמלי, לא הפדופיל – הפרופסור הסתכל על אמא שלי ואמר, 'הבן שלך, האורתופד'. כך הבנתי שאבא, מהאמבולנס, צילצל לפדופיל. וכך הבנתי שבמשך יותר מ־20 שנה המשפחה שלי שיקרה לי רק כדי שלא אגיש תלונה. ועל זה אין סליחה".

את מתחרטת על החשיפה?

"מה פתאום, אני מאוד שלמה איתה", היא הודפת. "כשעמדתי על שלי ודרשתי מהוריי לבחור ביני לבינו, הייתי אסירת תודה להוריי שהתחייבו להגלות אותו מהמשפחה וריחמתי עליהם על כך שבגללי הם התנתקו מבנם. ידעתי שאפתח את זה רק אחרי שהוריי כבר לא יהיו כאן. עם סדר העולם הזה יכולתי להתמודד למרות שחשבתי שהם היו צריכים לעזור לי להתלונן. גם לאפשר וגם לתמוך, בטח שלא לעצור. כשישבנו שבעה על אבי ואנשים באו לנחם ודיברו בשבחו של הפדופיל, הכל התפוצץ. הבנתי שלא רק שהוא לא נענש, אלא האדירו אותו והוא ממשיך את חייו כאילו לא היה דבר, והבגידה של הוריי הייתה עבורי טראומה על טראומה. הפלאשבקים חזרו אליי. הייתי מתעוררת בבוקר עם ידיים קפוצות, הלשון שלי הייתה נשוכה וכל השיניים שלי נדחפו החוצה. הייתי בסטרס מטורף".

והיום?

"הרבה פחות. מאז העימות עם הפדופיל אני בן אדם חדש. רק חבל לי שהוא ברח מהעימות לפני שענה על השאלות שיש לי כמו איך הוא הצליח להיכנס הביתה למרות שמדי ערב אמא ואני נעלנו את כל החלונות".

את חושדת שאמא שלך פתחה לו?

"אני מקווה מאוד שלא. בשבילה".

רק לפני שלוש שנים וחצי, במות אביה, צור החלה טיפול פסיכולוגי. "בגיל 20, כשסיפרתי, טופלתי במשך שמונה חודשים אצל מישהי שלא הייתה מומחית בטראומה. היא טענה שכבר עיבדתי את הפגיעה. לפני ההלוויה של אבי סיפרנו לילדים הגדולים שיש לי עוד אח ביולוגי ושהוא עשה דבר נורא. תומר עשה אחד ועוד אחד. על מה כבר יכולתי לריב איתו? על המילקי האחרון במקרר? לילדים האחרים סיפרתי בהמשך. בזכות הטיפול הפסיכולוגי של השנים האחרונות למדתי לכעוס".

אנחנו מציינים היום את יום האישה הבינלאומי. מי האישה שנתנה לך יד וחיזקה אותך לאורך הדרך?

"לא הייתה לי דמות כזאת, גם באשמתי כי לא דיברתי, עד לשיחה המקרית עם אחותי. אילו היא הייתה לוקחת אותי לתחנת המשטרה הייתי מודה לה, אבל זה לא קרה. מי שמאוד תמכה בי היא דודה שלי, אפרת, אשתו של צביקה, דוד שלי, שהוא אחיה של אמי. הם גרים בניו־יורק וביקרתי אצלם בגיל 20, כשעבדתי כדיילת באל על. לא רק שהיא האמינה לי, אלא שבשלוש וחצי השנים האחרונות, כשכולם הפנו לי עורף, הם הגיעו ארצה כדי לשכנע את אמא שלי להתעמת איתו. מאז אנחנו בקשר יומיומי".

פסח בפתח.

"גם השנה לא נחגוג אותו בחיק המשפחה הקרובה. את הקשר עם אחותי ניתקתי כשהיא לא הייתה מוכנה לספר לי את האמת ולדבר על העבר. אחי הנורמלי, לא הפדופיל, גרם לי להרגיש שהוא בעדי עד שגילה שאני עומדת לחשוף את זה, ואז ניתק מגע".

ואמא?

זו הפעם הראשונה והיחידה לאורך הראיון הארוך שצור נסדקת. עכשיו, חודשיים אחרי, היא מהלכת על חבל דק. בשבוע שעבר היא ובעלה עלו לכנסת לקריאה הטרומית של החקיקה שהוגשה על ידי חברת הכנסת אפרת רייטן להארכה או ביטול של חוק ההתיישנות. "זה כל כך מרגש", היא אומרת, "שינוי החוק לא יחסום אחרים כפי שחסם אותי, ומי שנפגע יוכל להשיג לעצמו את הצדק והריפוי". מצד שני, היא חוששת שאם תרחיב את הדיבור על הניתוק הכואב ממשפחתה זה עלול להרתיע נפגעות פדופיליה שעדיין שותקות.

"מאז השידור אני נפגשת עם נפגעות כמוני, ואני מכירה היטב את הדפוס שלהן. הן לא מצליחות להשתחרר מהצורך ומהחובה לשמור ולהגן על ההורים ועל המשפחה. הן מעדיפות להמשיך ולהישאר עם המשא הנורא של הסוד כדי שאיש לא ייפגע. אבל השתיקה רק מנציחה את הכאב והעיוות. חשוב לי לומר לנפגעות שהן חשובות, שהן היו אמורות להיות מוגנות בבתיהן ושיפנו למי שיכול לעזור, מורה או יועצת. רק כך תצילו את עצמכם וגם את המשפחה כולה".

מאז שנחשפה וחשפה, אין לה קשר עם אמה, "אבל חשוב לי שיידעו שיש מקרים שבהם ניתן לשמר את הקשר עם המשפחה. לאחרונה ליוויתי משפחה כזאת. בני המשפחה חזרו להיות בקשר למרות כל הקשיים והמשקעים".

את מתגעגעת לאמא שלך?

"מאוד. כל ילד רוצה את אמא שלו", היא אומרת. ומחייכת. ומוחה דמעה.

smadarshirs@gmail.com