"לאבי ילדיי,

המכתב הזה הוא הודעה בבקבוק שנזרק בים – בתקווה שהוא יתקבל על ידך.

מסיבות רבות הנישואים שלנו נכשלו.

והנה אנחנו, שנים רבות כל כך חלפו, אין־ספור דיונים בבית דין ופגישות עם רבנים אחרי, ואני עדיין תקועה בנישואי המתים האלה.

אתה יכול להגיד לי שהחיים מלאים בחוסר צדק או דברים שאנחנו לא מבינים ואנחנו רק צריכים לקבל את זה. אבל נושא הגט הזה הוא מעשה ידי גברים לגברים. זו פרשנות מקוממת לרצון ה', וכל הרבנים שיושבים ומאפשרים לזה לקרות יצטרכו לבוא יום אחד מול ה' ולתת דין וחשבון על אחריותם בו.

אני רוצה שתדע שאתה אמנם חושב שאתה הכנסת אותי לשבי, אבל זה אתה עצמך שבאמת נפלת שבי. המפתח לחופש נמצא אצלך ביד, אתה צריך רק להשתמש בו כי גם אתה וגם אני ראויים לחופש" .

את המכתב הזה כתבה ש' לבעלה, שמסרב לתת לה גט כבר יותר משמונה שנים. כשבעלה של ש' הובל באזיקים למאסר, היא קיוותה בכל ליבה שהנה, סוף־סוף, הוא יתרצה ויעניק לה את הגט. אבל בכל יום שעבר והגט מיאן להגיע, הלך והתמסמס לו החלום על החופש. הם נישאו בשנת 2008 בארה"ב, ונולדו להם שני ילדים. במהלך שבע שנות נישואיהם, אלימות הייתה כל הזמן ברקע ואף הוצא כנגד הבעל צו הרחקה. לבסוף, לפני שמונה שנים, ש' לא יכלה עוד ועזבה, רק כדי לגלות שבכך לא תמה מסכת האלימות. המהלומות התחלפו בידו הארוכה של הבעל, אשר מסרב להעניק לה גט ולשחרר אותה לחופשי להמשיך בחייה.

"בסופו של יום, סרבנות הגט היא אלימות לכל דבר ועניין", מדגישה פנינה עומר, מנכ"לית ארגון "יד לאישה" מבית רשת אור תורה סטון, המייצג את ש' במלחמתה על הגט. "אין זה מקרה שבבדיקה בעברם של רבים מסרבני הגט נמצא שעוד במהלך הנישואים היו גילויי אלימות על סוגיה השונים – פיזית, רגשית, כלכלית וכו'. לאחר הפרידה האלימות משנה את פניה ומקבלת ביטוי חדש, כאשר הגט הופך לכלי מלחמה, בניסיון נואש אחרון לשמר את השליטה בחייה של האישה".

ש' ניסתה כאמור להשיג את הגט במשך מספר שנים באמצעות בית הדין בארה"ב, ללא הועיל. בשלב כלשהו הבעל הגיע ארצה, והוצא כנגדו צו עיכוב יציאה מהארץ. מאז הוא כאן, מסרב להעניק לה גט, ומעלה דרישות תמורתו. בכל פעם שהיא מתגמשת כדי להתקרב אל סוף הסאגה, הוא מעלה דרישה חדשה. הדיינים, מצידם, במקום לעצור את הסחטנות, לא אחת פועלים באופן שמעודד אותה.

"לחצו עליה לעזוב את הדירה השכורה של שניהם בארה"ב, למרות שבית המשפט פסק שהיא זכאית להישאר שם, ולמרות שמשמעות הדבר היא ניתוקם שלה ושל הילדים מהקהילה ומהסביבה המשמשים להם עוגן", מציינת עו"ד תמר אודרברג שמייצגת את ש'. "באופן אבסורדי, כשהיא סירבה להיכנע לסחטנות, הדיינים מצידם סברו שמדובר בתנאי סביר במקום לומר בקול חד וברור שגט אינו יכול או צריך להיות מותנה בדבר – לא בענייני ממון או רכוש, לא במשמורת, בכלום". לאחר שנתיים של דיונים בתיקה של ש', ניתן לבסוף פסק חיוב גט בשנת 2020. כאשר הבעל נותר מבוצר בסרבנותו, הוא נשלח למאסר למשך קרוב לשלוש שנים. "נוצר מצב אבסורדי של אסיר שיושב בבית הכלא ומסוגל לשחרר את עצמו אם רק ייתן גט, אבל בוחר לא לעשות זאת", אומרת עו"ד אודרברג. בקיץ האחרון יצא הבעל לחופשה מהכלא כדי שיוכל לפגוש את הילדים ולבלות איתם קצת זמן. החופשה, שהייתה אמורה להיות לסוף שבוע אחד בלבד, הלכה והתארכה וחזרתו למאסר נדחתה בשל דחיית הדיונים בתיק פעם אחר פעם.

"בשלב זה הוחלף הרכב הדיינים בתיק, ומאז הדיונים מתקיימים בעצלתיים", מספרת עו"ד אודרברג. "הדיינים מנסים ללא הועיל לדבר אל ליבו, תוך כדי שהוא מסתובב חופשי וממשיך לעמוד בסירובו. בינתיים השנים עוברות, והיא כבר בת 40, לאחר שהתחילה את התהליך בשנות ה־30 המוקדמות שלה, ושעון החול הולך ואוזל. הוא פשוט עצר את חייה, מבלי שהיא תוכל להקים משפחה חדשה ולהביא עוד ילדים לעולם כמו שכל כך רצתה".

שקופות בעיני המערכת

במסגרת פרויקט "מכתב אל החופש", שמוביל ארגון "יד לאישה" מבית רשת אור תורה סטון, נשים עגונות וילדיהן כתבו מכתבים לבעלים הסרבנים וגם לדיינים בבית הדין. בייאושן, כתבו העגונות גם מכתב לקב"ה, מתחננות שיגאל אותן ואת ילדיהן מהייסורים שהם עוברים שנים רבות ללא סוף נראה באופק. גם מכתבה של ש' לבעלה נכתב במסגרת הפרויקט הזה.

מדי שנה בחודש מארס, בתענית אסתר, מצוין יום העגונה, כדי להעלות לשיח הציבורי את מצוקתן של העגונות ומסורבות הגט. ניסיון להבין את היקפה של התופעה מגלה את אחת מנקודות המחלוקת המרכזיות בין הארגונים המסייעים לאותן נשים לבין הנהלת בתי הדין הרבניים.

"על פי הגדרת בתי הדין, מסורבת גט נחשבת רק מי שניתן בעניינה פסק דין לחיוב גט והגט לא סודר. מדובר בעשרות בודדות של מקרים והמספרים האלו לא מתכתבים עם המציאות", מסבירה פנינה עומר.

"בפועל, ההגדרה של בתי הדין מותירה נשים רבות מחוץ לסטטיסטיקה. יש מאות נשים שבעליהן מסרבים להעניק להן גט ושוללים את חירותן, לעיתים לאורך שנים, אבל ההרכבים הדנים בעניינן טרם נתנו פסק דין לחיוב גט והן נותרות שקופות בעיני המערכת". לטענת הארגונים, היקפה של התופעה עומד על מאות מקרים בשנה.

ר' (20), שאימו הייתה מסורבת גט ועגונה במשך למעלה מעשור, לאחר שבעלה ברח, כתב גם הוא מכתב לאביו. "במשך למעלה משמונה שנים מתוך התקופה מקום הימצאו של אבא לא ידוע לאחר שברח מדיון בבית הדין ונעלמו עקבותיו, תוך כדי שהוא מותיר את אמא שלי עגונה ונוטש את כל ילדיו", מספר ר'.

וכך כתב לאביו מילים שדוקרות את הלב:

"במשך חצי שנה אמא לא סיפרה לנו שברחת, היא הייתה בטוחה שזה עניין של ימים... חצי שנה אני נשאר עם המשפט הזה, בסימן שאלה מפחיד. בתור ילד בן 12 וחצי. שבוע לפני בר המצווה שלי שאלתי את אמא עם דמעות בעיניים אם תבוא לבר מצווה.

היא אמרה שבטח שתבוא, שאני לא אדאג. היא לא האמינה שככה תתעלם.

ואני חיכיתי לך, אבל לא באת! בכיתי, התביישתי!

הזמן עבר. גדלתי והבנתי את כל הסיפור, ועדיין חיכיתי לטלפון ממך! לא חלמתי שתיעלם לי לכזה הרבה זמן...

בכיתי מלא וראיתי את אמא בוכה.

אתה בידיים שלך הרסת אותנו!

הפגיעה ממך תלך איתי כל החיים, בין אם עשית "בצדק" או שלא בצדק.

אני רוצה לראות שאתה מתחרט, שאתה רוצה לתקן, שאתה רוצה להיות מעכשיו אבא שמעניק ונותן ושלא מעניין אותו כלום, רק הילדים שלו.

כי זה הדבר היחיד שיישאר איתך בחיים – הילדים שלך שהם יגידו עליך קדיש בגיל 120.

ואני לא רואה שאתה רוצה לעשות את זה בדרך הזאת. אתה תקוע ומרוכז רק בעצמך!

אתה צריך להגיד תודה על זה שאני בכלל רוצה בקשר איתך אחרי כל מה שעברתי.

האחים שלי חוו גם הם בשנים האלה דברים, וכל אחד סוחב איתו מטען כבד שצריך לרפא".

למגר את החרפה

"עלינו לגלות אפס סובלנות לסרבני הגט ובעלים המעגנים את נשותיהם, ועל הדיינים היושבים בדין לעשות את כל שעולה בידם במסגרת ההלכה, על מנת לסייע לאותן נשים לקבל את חירותן", אומר נשיא וראש רשת מוסדות אור תורה סטון הרב ד"ר כתיראל ברנדר ומוסיף: "בעבר ראינו כיצד גדולי דור, דוגמת הרב עובדיה יוסף זצ"ל, מגלים רוחב כתפיים הלכתי והופכים כל אבן על מנת למצוא פתרון ומזור לנשים הכלואות בידי בעליהן, מתוך ההבנה שזוהי חובתם מתוקף מעמדם. אין אלא לקוות שנראה יותר ויותר דיינים אשר ינהגו ויפסקו ברוח זאת, שכן זוהי חובתנו כחברה למגר חרפה זו מתוכנו".

במשך 25 שנות פעילותו שיחרר צוות "יד לאישה" למעלה מאלף נשים. "על כל 60 נשים שאנחנו משחררות מדי שנה נוספות לנו 60 לקוחות חדשות, הנלחמות על חירותן", אומרת פנינה עומר. מבין המקרים הרבים, נראה כי הקשים ביותר הם אלה שבהם עקבותיהם של הבעלים נעלמו תוך כדי שהם מותירים את נשותיהם מול שוקת שבורה, ללא כל תקווה.

א' מאזור המרכז, מסורבת גט שלוש שנים, כתבה לבעלה את המילים הבאות:

"היי,

אתמול בערב דיברנו. סיפרתי לך על הילדה שהצליחה במבחן.

היית גאה בה, אבל לא אמרת כלום עליי. אני למדתי איתה, אני הכנתי לה אוכל, שמרתי על השקט כדי שתתרכז.

היית שמח. שאלתי אותך אם קראת את ההסכם ששלחנו. עורכת הדין אמרה שזה ייקח לפחות שבוע, אבל כבר לא רציתי להתאפק, עוד שבוע.

אתה לא רוצה לשלם מזונות. אני כבר כמה חודשים מחזיקה לבד את הבית והילדים, קונה בגדים ומתפללת לטוב.

לא יודעת מה אמרתי, ואז התחלת לצעוק: 'את לא מתביישת, חולת נפש, להרחיק ממני את הילדים? תצאי את לעבוד, אני יכול להיות גם אמא'.

אתה כבר כמה שנים אומר שאני משוגעת, והתחלתי להרגיש את מה שאתה מבין. לא יכולתי יותר לשלוט בעצמי: 'גט!!!!' צרחתי ובכיתי. 'תן לי גט! גט!'.

כל הרחוב שמע, אולי גם בית הדין.

אבל אתה נהיית פתאום מאורגן כזה ואמרת ביובש: 'בסדר, אני אתן לך גט. מה את צועקת'. אסור לי לצעוק כבר כמה שנים, הרי 'תבוא עובדת סוציאלית ותיקח לך את הילדים' אתה אומר, ואני שותקת, בלי הילדים מה יישאר?

הייתי נותנת הכל כדי לצאת לבית קפה. להתלבש יפה, לשבת מול גבר ולהזמין, כאילו יש לי את הבחירה, לעשות היום, לערב אחד, משהו נורמלי בשביל עצמי!"

במכתב נוסף במסגרת הפרויקט פונה א' מסורבת הגט לדיין שדן בתיק שלה יותר מדי שנים בזעקה באלו המילים:

"דיין יקר,

11 שנים חלפו מאז שהפכתי להיות חלק מהסטטיסטיקה העצובה שלכם.

11 שנים שבהן סיקרן אותי הפירוש של המילה עגונה.

כשבדקתי במילון, הפירוש די בילבל אותי... הייתי רוצה להאמין שאני, כמו הפירוש הראשון שמציע המילון – קבועה במקומי, חזקה ויודעת מה טוב לי, כמו עוגן, לא?

אבל לצערי, אתה, דיין יקר, קבעת שגורלי ב־11 השנים האחרונות קשור קשר ישיר לפירוש השני של המילה – 'שבעלה נעדר ועל פי חוקי היהדות אין באפשרותה להינשא לאחר'.

אני לא יכולה להתחתן תחת הדת היהודית, ואתה קשרת את גורלי לאדם שאינני רוצה וכבר לא בקשר איתו 11 שנים.

מי נתן לך את הזכות לקחת ממני את החופש שלי? רק מעצם היותי אישה לקחת את הזכות הכי בסיסית ממני. לקחת לי את כל החלומות, כמו כל אישה, למצוא את החצי השני שלי ולהקים משפחה. חשבתי שזאת המצווה הכי חשובה ביהדות, אבל נראה שטעיתי".