הנשיא הרצוג ראוי להערכה רבה על המאמץ שהשקיע, על הרצינות, על הדאגה האמיתית שלו מקריסה פנימית בחברה הישראלית, אולי גם ממלחמת אחים, על הכוונה לשמר בחקיקה את ערכי היסוד של המדינה ואת המשטר הדמוקרטי שלה מבלי להשפיל את אלה שמבקשים להחליף אותם בערכים אחרים ובמשטר אחר. במקום שאין בו מנהיגות הרצוג תפס מנהיגות. המהלך שלו מרשים.
אבל...לצערי האבל במקרה הזה גדול מכל הכוונות הטובות.
תארו לעצמכם את האונייה טיטניק בליל ההפלגה הגורלי שלה. האונייה שטה במהירות שיא לעבר קרחון. הקברניט ער לסכנה. חרדתו אמיתית. גם רגש האחריות שלו. הוא מחליט לנקוט בפעולה דרמטית. הוא אוסף את כל הרהיטים באונייה וזורק אותם לים. הנוסעים מוחאים כפיים. האונייה ממשיכה לשוט לקרחון.
מתווה הנשיא מתמודד עם חלק מהשינויים שהקואליציה מבקשת לחולל במערכת המשפטית. הוא לא מתמודד עם העיקר, עם המהפכה המשטרית. גם אם נתניהו, לוין, רוטמן ודרעי היו מקבלים את המתווה, ובשלב זה לא עולה על דעתם לקבל אותו, על החזון המהפכני שלהם הם לא היו מוותרים. אם נחזור למשל הטיטניק, הסכנה לא טמונה בקצה הקרחון, החלק שבולט מעל פני המים. הסכנה טמונה עמוק בפנים.
הרצוג צודק: רוב מכריע של העם רוצה פשרה. פשרה תאפשר לישראלים לשחרר אנחת רווחה ולחזור לשגרת יומם. העם רוצה הידברות, רוצה קונצנזוס. אבל צריך לומר את האמת גם אם היא קשה: קבוצה קטנה של פוליטיקאים אובססיביים, קיצוניים, חסרי-כבוד לערכי היסוד של המדינה ולמגילת העצמאות שלה, חטפו את הרוב הקואליציוני לעניינם. לא תיקון המערכת מעניין אותם אלא ביזת המערכת. חלק גדול מהחוקים שהם מקדמים בוזזים את נכסי הרוח והחומר של המדינה בלי רסן ובלי בושה. מול תאוות כוח כזאת, מול יצרים כאלה, חייבים להעמיד גדר. קודם לעצור ולהרגיע. אחר-כך להתדיין על מתווים.
המתווה היה הכדור האחד בקנה האקדח של הרצוג. הוא כתב שחייבים להתייחס אליו כמקשה אחת, או לקבל או לדחות. יהיו גורמים שינסו לשכנע אותו לחזור בו, לשבור את המתווה ולפתוח במשא-ומתן פרטני. זה יהיה משגה.
ההכרעה חוזרת עכשיו אל הקואליציה ואל המפגינים ברחובות. יש רגעים בחייה של מדינה שבהם היא זקוקה לפסק זמן, לעצירה לצד הדרך. זה אחד הרגעים האלה.
הטור המלא מחר במוסף לשבת
