לוין או גרעין

פונקנו. בישראל הקדם־רוטמנית, קדם־לווינית, היו אי־אלו מושגים שהיו מובנים מאליהם ועכשיו כבר אינם כאלה. כל מי שמגיע להפגנות מכיר את הרשימה: דמוקרטיה, שלטון החוק, שומרי סף, צבא אחד, מערכת משפט עצמאית, לא פוליטית. לרשימה המכובדת הזאת מן הראוי להוסיף עוד שחקן: ארצות הברית. הענן שמרחף מעל מערכת היחסים עם אמריקה לא מורגש עדיין בכל בית בישראל וטוב שכך, אבל הוא מורגש היטב בלשכות של ראש הממשלה ושר הביטחון, ובכל זרועות הביטחון. יש לכל האנשים האלה סיבות טובות לפחד.

החקיקה האנטי-דמוקרטית והמחאה נגדה הולידו הפתעות רבות. הפתיעו רוחב המהפכה וקיצוניותה, המספר הבלתי נתפס (124) של הצעות חוק חדשות, החוצפה, השחיתות, הנחישות של מובילי ההפיכה ללכת הלאה, בניגוד לרצונם של רוב הבוחרים; הפתיעו עוד יותר היקף המחאה, התמדתה והנוכחות הגבוהה של צעירים בה. לא הייתה כהפיכה הזאת; לא הייתה כמחאה הזאת.

ידיו של ג'ו ביידן מלאות, גם בנושאי פנים וגם בנושאי חוץ. אין לו כרגע עניין לפתוח חזית מול ממשלת ישראל, לא במה שנוגע למדיניות הממשלה בשטחים ובוודאי לא במה שנוגע להחלשת המוסדות הדמוקרטיים בתוך ישראל. הוא מצא דרך משלו להעניש את נתניהו: צו הרחקה. נתניהו ממתין עד בוש להזמנה מוושינגטון, וההזמנה לא באה. היו שתי שיחות טלפון, יחד עם אמש אולי שלוש. הא ותו לא. ניכור כזה נתניהו לא חווה, גם לא מול נשיאים כמו קלינטון ואובמה, למרות שחתר נגדם בביתם, בוושינגטון. אמריקה, מולדתו השנייה, סגורה בפניו – מכיוון שאין בית לבן אין גם אייפא"ק, אין קונגרס, אין אוונגלים, אין יהודים. מנגד נתניהו רואה את אמריקה ואליה נבצר ממנו לבוא.

אנחנו עוקבים בהשתאות על תאוות הנסיעות שתקפה את נתניהו, קודם רומא, אחר-כך ברלין ועכשיו לונדון. לאחדים זה נראה כמו חופשות שלא בעיתן; לאחרים כמו בריחה. אפשר לראות בנסיעות גם פיצוי: מכיוון שמונעים ממנו לטוס לאמריקה, הוא טס לאותם יעדים שמסכימים לקבל אותו. מסכימים בינתיים: בלי הקשר האמריקאי ראש ממשלת ישראל הרבה פחות מבוקש בבירות העולם, הרבה פחות מרתק.

כל זה קורה כשישראל וארצות הברית נערכות לפעולה צבאית אפשרית נגד איראן. שר ההגנה אוסטין ערך כאן ביקור בזק וכמוהו ראש המטות המשולבים הגנרל מילי. טייסים של חיל האוויר מתאמנים עם טייסים אמריקאים בנבאדה. הפעילות נמשכת משום שכרגע יש לממשל אינטרס להראות לאיראנים שהאופציה הצבאית על השולחן. לפי אחד המקורות אוסטין הציג לישראל תוכנית משולבת. לפי אותו מקור נתניהו סירב לאמץ את התוכנית, אולי בצדק: כל ראשי הממשלה של ישראל הסתייגו מתוכניות משולבות עם האמריקאים, מחשש שבעת פקודה נשיא ארצות הברית יעצור את הפעולה. החיבוק האמריקאי עלול להתגלות כחיבוק דב.

בצמתים כאלה יש משמעות עצומה ליחסי אמון בין הנשיא לראש הממשלה. בשיחות בארבע עיניים, בחדר הסגלגל, אפשר להגיע להבנות שקטות, דיסקרטיות, מאיראן ועד רמאללה. נתניהו ניסה לשכנע אמש את ביידן שבנושא הפלסטיני הוא וממשלתו מתכופפים לכל האורך. ספק אם שיכנע את הנשיא. כרגע לא רק שאין אמון, אין גם נכונות בוושינגטון להסתיר את חוסר-האמון. אם מתלבטים בבית הלבן בנושא הזה, מתלבטים אם לא הגיע הזמן לתת ביטוי מוחשי יותר לביקורת על נתניהו וממשלתו.

נתניהו היה רוצה להפריד בין הנושאים. כמו שאמר אתמול בפתח ישיבת הממשלה, איראן לחוד, טרור לחוד ואנרכיה – כך הוא קורא למחאה – לחוד. אבל ההפרדה חיה רק בדמיונו.

וגם זאת הפתעה, הפתעה גדולה: כל מי שעמד בראש זרוע ביטחונית בישראל בעשרים השנים האחרונות, כל מי שמונה לתפקידו על-ידי נתניהו, חתם בשבועות האחרונים על עצומה נגד המהלך האנטי-דמוקרטי. שלושה נימקו את החלטתם בראיונות בולטים: תמיר פרדו ונדב ארגמן ב"עובדה" של אילנה דיין; זאב שניר בראיון עם נדב איל ב"7 ימים".

הרגישות שמגלים בכירי מערכת הביטחון בדימוס לאיתנותו של המשטר הדמוקרטי מעוררת הערכה. נדמה שהם מודאגים לא פחות משתי תופעות נלוות. האחת, גילויי המרי של קציני ואנשי מילואים ביחידות האיכותיות ביותר בצה"ל; השנייה, ערעור הברית הצבאית עם אמריקה.

הם יודעים מה שהישראלים נוטים להדחיק: אין סיכוי לעצור את איראן בדרך לגרעין אלא בסיוע של אמריקה. זה מתחיל בגיבוי בינלאומי לפעולות ישראליות ונגמר במטוסי תדלוק, פצצות וחלקי-חילוף. יש קשר ברור ומדאיג בין היכולת של ישראל לבלום ולהרתיע את איראן למהפכה המשטרית של לוין, רוטמן, נתניהו ודרעי: ככל שההפיכה מתקדמת ההרתעה מתרחקת. אפשר לומר את זה גם כך: ככל שישראל מתקרבת במשטר שלה לאיראן כך היא נחלשת במלחמה שלה נגד איראן. לפעמים זה עד כדי כך פשוט.