החברה האלמנה שלי
חכו רגע. זו ממש לא הכתבה שאתם חושבים עליה עכשיו. שני ישר הייתה זוגתו לחיים של השוטר אמיר חורי ז"ל, שנהרג בפיגוע בבני–ברק. אריאלה משולם היא אלמנת השוטר ברק משולם ז"ל, שנדרס למוות על ידי גנב רכב פלסטיני. הגורל הפגיש ביניהן, ומאז הן החברות הכי טובות. בתפריט: הומור שחור, בילויים לשיכוך הכאב, הקמת ווטסאפ שידוכים לאלמנים ולאלמנות, וכשהדמעות מתפרצות — וזה קורה, כמובן — האחת מתפרקת על כתפה של השנייה. כי רק מי שבאמת ראתה את אהובה נקבר, באמת תבין גם את החיים שאחרי
הרבה דברים קרו לשני ישר מאז שבן זוגה השוטר, רס"מ אמיר חורי ז"ל, ירה לעבר המחבל בפיגוע בבני־ברק ב־29 במרץ 2022. חורי נהרג בפיגוע, ועימו עוד ארבעה אנשים. באוהל האבלים שהוקם בדיוק לפני שנה בחצר בית הוריו בנוף־הגליל, לא היה לה זמן לחשוב על החיים בלעדיו. אבל דבר אחד היא בטוח לא תיארה: שמתוך השכול תמצא חברה טובה, כמו אחות, שתהיה ממש כמוה - מישהי שאיבדה את בן זוגה, גם הוא שוטר, ויחד הן יגלו את העולם מחדש, ירכלו על החיים, יחלמו על אהבה חדשה ויספרו בדיחות, כן, גם שחורות.
כשחורי נהרג, הייתה שני בת 31, אחרי שבע שנות זוגיות עימו, דקה לפני חתונה וילדים. סיפור האהבה שלהם תפס כותרות, לא רק בגלל הטרגדיה, אלא גם בגלל העובדה שהיא יהודייה והוא ערבי־נוצרי. למרות הכאוס התקשורתי שהתחולל בבית משפחת חורי, אלפי המבקרים והעובדה ששני כיכבה בכל מהדורת חדשות, אריאלה משולם, אז בת 28, נשואה לשוטר רס"ר ברק משולם ואמא לשני ילדיהם הקטנטנים, לא ממש נחשפה לסיפור של שני. "הפיגוע של חורי", נזכרת משולם, "היה יומיים לפני שעשיתי ניתוח קיצור קיבה. אני זוכרת את המקרה, אני זוכרת את שני, אבל לא התעמקתי יותר מדי. כי ככה זה. כשאת לא חווה את השכול באופן אישי".
ואז הגיע 17 ביולי 2022, הלילה שבין שבת לראשון. רס"ר ברק משולם ז"ל, ששירת בתחנת כפר־סבא, שמע בקשר על רכב גנוב שדוהר לכיוון השטחים, והקים מחסום בצומת רעננה. הגנב, נער פלסטיני, לא עצר, פרץ את המחסום, פגע במשולם, והמשיך בנהיגה פרועה עד שנעצר. בשלוש לפנות בוקר דפקו על דלת ביתה של אריאלה עם הבשורה הנוראה.
שני: "אני זוכרת שקמתי ביום ראשון בבוקר, ראיתי את כל הידיעות, ואמרתי לאחי: 'תהיה מוכן להלוויה. חייבים להיות שם'. כמה שעות לפני שיצאנו, מהחרדה, אני חוטפת התקף מיגרנה שבא לי למות. פתאום חזרתי אחורה שלושה חודשים. התקשרתי לאחי, אמרתי לו: 'אני לא מסוגלת לעמוד בזה', והלכתי לישון. בשמונה בערב התעוררתי מטלפון, חבר של אמיר מתקשר אליי: 'שני, אל תשאלי. אשתו של השוטר צורחת על עמר בר־לב' (אז השר לביטחון הפנים. אריאלה הטיחה בו בהלוויה "תתחיל להגן על השוטרים" – א"א). פתחתי את הטלוויזיה והאמת שלא ממש הקשבתי למה שהיא אמרה. רק שמעתי את השבר שלה, וזה הזכיר לי את השבר שלי בהספד. עברו יומיים־שלושה, ואמרתי לאחי: 'תכף השבעה נגמרת. חייבים ללכת'. מגיעים לבית ההורים של ברק, ואני שואלת: 'שלום, מי זו אריאלה?' ומאותו הרגע קרה לי החיבור של החיים. חברה שלי שהסיעה אותנו, חיכתה באוטו. היא חשבה שאנחנו נכנסים, אומרים 'משתתפים בצערכם' והולכים. אחרי שעה אני מסמסת לה: 'בואי למעלה, היא חמודה בטירוף, אני מרגישה חיבור ענק איתה'. החלפנו טלפונים, חזרתי הביתה באורות, ומאותו רגע אנחנו בלתי נפרדות".
אריאלה: "אחרי יומיים, היא באה אליי. לראות אותה עומדת ככה על הרגליים, עם פור של שלושה חודשים מעליי בשכול, את אומרת: 'אוקיי, החיים ממשיכים. יש לי את האופציה להתקדם'".
"מכאן", מחייכת שני, "זה הפך להיות ארבע פעמים בשבוע כפר־סבא".
"היא צריכה לשלם לי ארנונה", צוחקת אריאלה, ושני מוסיפה: "במשפחה שלה קוראים לה 'אשתי'. אנחנו יוצאות למסעדות, בילויים, נסענו לחו"ל יחד".
חו"ל? איך כבר חו"ל?
אריאלה: "לפני שברק נהרג, תיכננּו טיול משפחתי בחגים לארגנטינה, לבקר את המשפחה שלי. בשבעה אחי אמר לי: 'יש כרטיסים, אבל אם את רוצה לבטל, נישאר איתך פה כולנו'. קמנו מהשבעה, חמותי נתנה את ברכתה, ונסענו. אבל הביקור התגלה כמאוד קשה. לא רק שהכל היה מאוד טרי אצלי, אלא שפה עברו כבר חודשיים, אבל בארגנטינה, עם סבתא שלי ואחי והדודות שלי, הייתי צריכה לפתוח איתם את הכל מההתחלה, ובעצם עברתי מחדש את כל האבל והשבעה. ואני מתקשרת לשני, אומרת לה: 'זה לא חופש. אני מחכה ליום לחזור הביתה. אני כבר לא יכולה'. והיא אומרת לי: 'טוב, אני סוגרת לנו חו"ל. תבדקי סופ"ש ככה וככה'. ואני אומרת לה: 'תני לי לבדוק עם חמותי שתשמור על הילדים'. וככה כשאני בארגנטינה, שני כבר סוגרת לנו ברצלונה".
שני: "הכנתי טיסות, רשימות לאן ללכת. זה היה אחד ה־טיולים. היה חיבור מעולה. מסעדות, בילויים וצחוקים".
אבל מהמציאות הישראלית קשה לברוח, גם שם בברצלונה זיהו אותן (אריאלה: "אמרו לנו, 'אין, אתן השראה, מעריצים אתכן'") וגם פה בארץ. "אפילו במעלית בראש־העין שאלו", מספרת שני. 'את בת הזוג של השוטר אמיר חורי, נכון?' תשמעי, אריאלה ואני היינו במסעדה, סתם, בהוד־השרון..."
אריאלה: "ולידנו יושבת משפחה. אחרי שהם הלכו מגיע אלינו מלצר עם קינוח, ומסביר שהם שלחו לנו קינוח אחרי שהלכו, כדי לא להביך".
אז מה עשיתן? אכלתן?
"לא. דפקנו ריצה החוצה".
× × ×
כשקרה האסון, סגרו שני ואמיר שנת מגורים ראשונה בדירה שכורה באור־יהודה. "בחודשים הראשונים שאחרי הפיגוע", היא מספרת, "לחצו עליי: 'את חייבת לעבור', 'את חייבת להתחיל מחדש', וזה לא עבד. לקראת ראש השנה אמרתי שאני רוצה לחדש: לקחת את הזיכרונות הטובים איתי, ולנסות מקום חדש, התחלה חדשה. בדיעבד, זה לא עזר. גיליתי שזה לא משנה אם תחליפי לי את המיטה, או הווילון, או תשימי אותי באחוזת פאר - הלב שלי עדיין מדמם. לפני יומיים התקשרתי לאריאלה ואמרתי: 'יש לי תהיות על החיים'. אני יודעת שאין לה תשובה, ואני גם יותר חכמה ממנה (צוחקת), בגלל שיש לי יותר ותק. אז זה סתם. ובכל זאת אני שואלת: 'איך את חושבת שאצליח לאהוב מישהו אחר?' והיא אומרת לי: 'שני, תעצרי. עוד פעם נדבר על זה? אף אחד לא יהיה אמיר ואף אחד לא יחליף את אמיר, ואף אחד לא יהיה בנעליים של אמיר, ואף אחד גם לא צריך להיות אמיר'".
גברים חוששים להתחיל איתך?
"כן. אנשים נרתעים וזה קצת מעציב אותי. מה, אתה מפחד לצאת עם מישהי שאיבדה את בן זוגה? אל תדאג, אני לא אבוא אליך בדרישה שתהיה אמיר, אני לא מחפשת תחליף. אמיר, כבודו במקומו מונח, והוא לנצח יהיה בליבי, אבל כשבן אדם בא ואומר לי: 'למה את עדיין עם צמיד שעליו כתוב 'לזכרו של אמיר חורי השם ייקום דמו'? למה את לא מתקדמת? זה נורא פוגע בי. מי שמך, מה אכפת לך? בסופו של דבר, אני בחורה בת 32, שרוצה וחולמת להקים את הבית שלי, להתחתן ושיהיו לי ילדים. אני לא סימנתי על זה 'וי'. להבדיל, מאריאלה, שהתחתנה ועשתה 'וי' על שני ילדים. כולם, גם ההורים של אמיר ואחיותיו אומרים לי: 'אנחנו רוצים לראות אותך מאושרת', 'מגיע לך להקים משפחה', ו'זה לא שאת הולכת ובוגדת באמיר. הוא לא פה. מגיע לך להמשיך את החיים. מגיע לך שיהיו לך ילדים משלך'".
ממה לדעתך הגברים האלו נרתעים?
"זה כמו צל מרחף מלמעלה: 'אולי הלב שלה עוד לא פנוי', 'אולי היא לא החלימה'. ובכן, לא ניסיתַ! כשיבוא האדם שיצליח לגעת לי בלב, כנראה הוא לא יחליף את אמיר, אבל כמו עם ילדים, הלב יתרחב. אני לא אוהב אותו יותר מאמיר, אני אוהב אותו אחרת".
את מחפשת דווקא שוטר?
"לא", היא צוחקת, "אני לא נכנסת לקהילת השוטרים בפייסבוק, ועושה 'הוסף' לכל השוטרים. אבל כן, אתה נמשך למקום המוכר. פשוט כולם שם נשואים כבר. חשוב לי שיהיה לו עיסוק דומיננטי, לא מישהו שלא מוצא את עצמו. בעקבות הפרסום היו המון הצעות בפייסבוק. היה מי שפנה אליי: 'אני אהיה שם בשבילך, בגלל אמיר'. פסלתי. לא ככה תקנה את ליבי. זו לא הדרך לכבוש אותי".
גם אצל אריאלה זו תקופה של התחלות חדשות. השיחה מתקיימת בדירתם השכורה שלה ושל ברק בכפר־סבא. בקרוב היא והילדים יעברו לדירה שקנתה, כמה רחובות ליד. לפני חודש התחילה גם לצאת עם בן זוג חדש, גרוש ואב לילדים. "אני עם ברק מגיל 17", היא מספרת. "יצאנו בגיל 14 כמה חודשים, שלוש שנים לא דיברנו, ואז התחלתי להתנדב במשטרה והתחלנו לצאת. בגיל 21 כבר התחתנו. הייתי ממש ילדה. יש לי כבר את הילדים שלי, אני לא ממהרת ולא מחפשת חתונה, אלא מישהו שיידע גם להיות כתף כשצריך. בהתחלה פחדתי מאוד ממה שיגידו, 'מה, היא כבר יוצאת?' היום אני לא מפחדת להגיד: 'כן, אני בזוגיות', והמשפחה של ברק יודעת. בהתחלה זה הרגיש סוג של לבגוד בברק, ואז אמרתי: ראבק, אני לא בוגדת. גם לי מגיע להיות נאהבת".
איך החבר החדש עם הילדים?
"הילדים מכירים אותו. הוא החבר של אמא. הוא לא בא להחליף את אבא שלהם. לא מזמן בתי אלמה באה אליי, ואמרה לי: 'אמא, ילד מהגן אמר שאין לי אבא'. אמרתי לה: 'זה לא נכון. יש לך אבא וקוראים לו ברק. פיזית הוא לא פה, אבל הוא בלב שלך, והוא ילווה אותך לתמיד'. חמותי עכשיו עשתה אלבומים לילדים. לאלמה היו כמויות של תמונות עם אבא, ולליאו היה צריך לחפש בנרות. ברק נרצח כשליאו היה בן 11 חודשים, כמה כבר אתה מספיק להצטלם בטווח זמן כזה? תמיד אני מראה לו תמונות, ואומרת לו: 'זה אבא'. מאוד חשוב לי שיידע לזהות, וזה מצליח. אחד הימים המרגשים היה ביום שליאו התחיל ללכת. הייתי אצל חברה שאותה שני מרשה לי לפגוש", היא עוקצת בחיוך, "ופתאום ליאו מתחיל ללכת. והדבר הראשון שקרה לי זה בכי מטורף, שברק לא פה כדי לראות את זה. ואני ישר מתקשרת לשני בשיחת וידיאו, ומתחילה לבכות. זה קרה גם כשליאו חגג שנה. לברק הייתה מחלה מטורפת ל'מלך האריות'. אם הוא היה יכול לקרוא לילדים סימבה ונאלה, זה היה קורה. יום ההולדת של ליאו היה עדיין בשלושים, והחברים מהתחנה עשו לו עוגה. ואני אומרת: איך ברק לא פה, כשהחלום שלו היה לחגוג לילד, יום הולדת של מלך האריות?"
אתן חושבות שאמיר וברק היו נהיים חברים?
אריאלה: "את לא מבינה. ברק ואמיר לא הכירו, בוודאות. אבל כמות הדברים המשותפים שיש ביניהם, לא תיאמן. לשניהם היה קעקוע של סימבה האריה, שניהם היו עם זקן. שניהם עם נרגילה אחרי המשמרת. אנחנו כל הזמן אומרות: 'הם בטח יושבים עכשיו למעלה, מתקעקעים ומעשנים נרגילה יחד'".
שני: "אני תמיד אמרתי שלילדים שלי יקראו אלמה בא' וליאו. אני זוכרת שתמיד אמרתי את זה לאמיר. כשבאתי לאריאלה שאלתי אותה 'איך קוראים לילדים?' והיא ענתה: 'אלמה וליאו', באותו רגע קיבלתי כאפה".
אלמה קוראת לשני "דודה". "יום אחד", מתארת שני, "אלמה ראתה תמונה של אמיר על מדים. שאלתי: 'את יודעת מי זה? זה אמיר והוא גם שוטר, כמו אבא'. והיא שאלה: 'הוא גם בתוך הלב כמו אבא?' כי אריאלה אמרה לה שברק הוא אבא שבתוך הלב. ואז היא הבינה שגם אמיר מת. ושינתה נושא. זה כבד עליה".
שני, איך את מסתדרת עם הזוגיות החדשה בחיים של אריאלה?
"היה לי חשוב לבחון כמה הוא רציני כלפיה, כמה הוא שם בשבילה, כמה הוא מבין את הכאב. לפעמים אני אומרת לה: 'הוא לא יכול להגיד שהוא מבין אותך. אמנם הוא גרוש, אבל הוא לא קבר אישה. אני הייתי שם, כששמו חול על אמיר, אני ראיתי אותו קר. אתה לא יכול להבין אותי. אז אמרתי: 'רגע, תישמרי. שימי מסביבך חומה, מי שיצליח לשבור אותה, נכנס ללב שלך'. אני מאוד מאמינה בזה. גם סביבי יש חומה. כי נפגעתי. מהחיים. חלמתי להתחתן, ילדים, משפחה. השקעתי בזה את שבע השנים הכי יפות בחיים שלי. הלכתי דרך, ושנייה לפני הסיום, בום, הכל התפוצץ לי. מאז אני אומרת לעצמי: שימי חומה, כנראה שמי שייכנס ראוי להיות במקום הזה".
× × ×
כדי לשמור על אופטימיות, הקימו השתיים קבוצת ווטסאפ ייעודית לאלמנים ואלמנות צעירים, "ישנים באלכסון" שמה, שמונה כרגע כ־40 איש. שני: "נורא קל לכולם לשפוט מהצד: 'הנה היא המשיכה', 'הנה רואים בסטורי שהיא צוחקת והולכת למסעדות, מחויכת עד השמיים...'"
אריאלה: "והם לא יודעים ששעה לפני, אני דיברתי איתה, והיא אומרת לי: 'אני שבורה, בואי נצא'. או: 'אין לי כוח ליום הזה'. אנחנו מתקשרות אחת לשנייה כשאנחנו מרוסקות. לפעמים יוצאות כדי לצאת מימים של נפילה. האחרונה קרתה ביום ההולדת של שני. כי היא חגגה 32 ואמיר הבטיח לה שבגיל 32 היא כבר תהיה נשואה".
אז הצחוק הוא דרך להתמודד. לגיטימי.
אריאלה: "יש בנו הרבה ציניות, כי אם כבר הפסדנו בחיים, בואו נעשה מזה צחוק. למשל, הרמנו פה כוסית שבוע שעבר, בברכת 'שלא תדעו עוד צער'. אם מישהו אומר שהוא צריך נרות, אני אומרת לו: יש לי פה נר נשמה, יעזור לך? יום אחד הגענו לאירוע, היו שם בורקסים, ישר שאלנו: 'מי מת?' כי בורקסים זה אוכל של שבעה.
“וזה מצחיק אותי, כי תמיד אני אומרת: אם ברק היה מכיר את שני, הוא היה עף עליה ברמות. ואיך זה יכול להיות שיש מישהי עם חלק כל כך גדול בחיים שלי, שברק לא מכיר? זה נשמע לי אבסורד, שהוא היה צריך למות כדי שאני אכיר אותה. ברק ושני היו יכולים להיות החברים הכי טובים שיש. בכלל, היינו יכולים להיות רביעייה מהסרטים, אבל נראה שאז לא היינו מכירים".
אתן עדיין מסתכלות על הודעות ווטסאפ מברק ואמיר?
אריאלה: "פחות. בטלפון הוא רשום לי 'בעלי היקר' וכל כך בא לי להתקשר אליו, זה באינסטינקט. כשסטטיק ובן אל התפרקו, רציתי להתקשר אליו: 'יו, אתה לא מבין מה קרה'. אם ברק היה שומע שנועה קירל הולכת לאירוויזיון, הוא בכלל היה משתגע. אני זוכרת שהייתי נכנסת הביתה ומוצאת אותו עומד באמצע הסלון, שר עם הילדים 'תשימו לי פעמון'. ברק היה חולה גם על ‘מני ממטרה’. זה היה כאילו לילדה, אבל בעצם לעצמו. אפילו לעבודה הוא היה הולך עם שקית אוכל של מני ממטרה. אחרי שנהרג, אמרו לי: 'איזה שקט פה בבוקר בתחנה'. ולא הבנתי, מה זאת אומרת? ואז סיפרו לי, שאם הייתה מתחילה משמרת בוקר בחמש וחצי, הבן אדם היה עומד על השולחן, ורוקד להם מני־מני־ממטרה".
שני: "אצלי אמיר רשום 'אהוב ליבי'. אני לא שומעת הרבה את ההודעות, כי מרוב ששמעתי וקראתי אני יודעת אותן בעל פה".
עכשיו גל הטרור נמשך. זה מחזיר אתכן למה שקרה?
אריאלה: "לא כמו שאת חושבת. לא מזמן ניסו לדרוס שוטר בכפר־קאסם, ובאותה תקופה הייתי בקבוצה 'חוזק נשי' של נשות השוטרים. באותו רגע יצאתי ממנה. כי אותו שוטר חזר הביתה ובעלי לא. כתבתי להן: 'בנות, תסלחו לי, זה כבד עליי'. לא יכולתי להתמודד. אחר כך היה את בר פלח ז"ל, סגן מפקד סיירת נח"ל שנהרג, ושני שאלה אם בא לי ללכת לשבעה, לנחם את החברה. אמרתי לה שזה כבד עליי. לקחתי את הסיפור שלו קשה במיוחד, כי הם היו בר ואריאל, ואנחנו ברק ואריאלה".
את צעקת על השר לביטחון הפנים דאז, עומר בר־לב. מה קרה אחרי?
"כלום. בר־לב לא יצר איתי קשר וגם אף אחד מהממשלה. הנשיא הרצוג כן הגיע לשבעה, וחָמי אמר לו: 'אני לא מבין איך אף שר לא הגיע אלינו'. בוז'י הסתכל עליי, ואמר לו: 'הם מפחדים ממנה'. אני 1.57 מטר והם מפחדים ממני? ממשלה שלמה לא באה לכבד את המוות של בעלי, כי צעקתי על בר־לב?"
היא לוקחת אוויר וממשיכה בשקט. "בניגוד לשני, שנפרדה פעם אחרונה מאמיר וראתה אותו אחרי, אני לא נפרדתי מברק. הפציעה שלו הייתה פגיעת ראש וגב חמורה. הרכב נכנס בו ב־150 קמ"ש, העיף אותו על עמוד, ומחץ אותו. חמותי, יתומת משטרה, אמרה שהיא אף פעם לא האמינה שאבא שלה מת, כי היא לא ראתה אותו מת. ואז, כשקרה מה שקרה עם ברק, היא אמרה: 'אני רוצה לראות את ברק מת'. ובאו אלינו בשקט ואמרו: 'תקשיבו, אין מה לראות'. היא הייתה אחוזת אמוק ובסוף שיכנענו אותה לא לזהות.
"אני כן זוכרת את ההלוויה. היום אני יודעת שהקבר היה קרוב, אבל אז הרגשתי שזו הייתה הליכה ארוכה, וכל מה שעלה לי בראש זו הכניסה לחופה שלנו, ואיך הוא מחכה לי בסוף. הייתי מנותקת ולא זכרתי שצעקתי על בר־לב. כשנגמרה ההלוויה, כל אחד ישב בפינה שלו בוכה, סיגריה אחרי סיגריה. ב־11 בלילה אני באה הביתה, נכנסת לטלפון ושם היו מיליוני הודעות: 'את לביאה'. לא הבנתי מה הם רוצים. ואמא שלי אומרת לי: 'את לא זוכרת מה עשית? את צרחת על השר'. אמרתי לה: 'מה?' 'כן, את צרחת עליו'. אבל אני לא מצטערת. אני לא אחת ששומרת בלב"
ראית את זה אחר כך?
"כן. לא אשכח שצפיתי, ואמרתי: איך ייתכן שזה ברק בטלוויזיה? אתמול הייתי איתו. זה ברק שלי שמדברים עליו שהוא מת? החלום שלו היה להיות שחקן, וככה הוא מפורסם?"
× × ×
מבחינה משפטית, האירוע שבו נהרג משולם אינו מוכר כלאומני אלא כפלילי. בנוסף, מכיוון שהדורס הוא קטין, מתנהל המשפט בדלתיים סגורות, כשאסור לציין מה שמו של הנהג ההורג. ההערכות הן כי עונשו יהיה שיקום במוסד לעבריינים צעירים, או גזר דין מופחת משמעותית. את אריאלה זה מרתיח. "ברק נרצח. לא נדרס ולא נהרג, נרצח", היא אומרת. "והמשפט מתנהל בדלתיים סגורות כי הוא קטין. אני לא יודעת איך קוראים לו, המקרה ירד מהכותרות, כי אין שם ופנים. בכתב האישום מוחקים את שמו כדי להגן עליו. אבל שני ילדים שנשארו בלי אבא, גם הם קטינים, לא? אז למה עליהם לא שומרים?"
איך באמת סיפרת לילדים?
"הפסיכולוגית סיפרה. לא מזמן היינו למטה בחניה, ואני אומרת לליאו: 'בוא מהר, אתה באמצע הכביש', ואלמה אמרה לו: 'בוא, אתה לא רוצה למות'. למה ילדה בת ארבע צריכה לקשר דברים כאלו, או לדבר על מוות?"
היית רוצה שאחד מהם יהיה שוטר?
"חמותי כבר הציבה קו לכולם: 'אף אחד לא מתגייס למשטרה'. אבל הילדים שלי, אני יודעת שהם ירצו להיות שוטרים ואני אתן להם. צריך להגשים חלומות ואם זו ההנצחה של אבא שלהם, אני איתם".
הרבה מדברים עכשיו על ההיתקלויות של המשטרה עם המפגינים נגד הרפורמה.
"אני לא נכנסת לזה", אומרת אריאלה. "רק אגיד שחודש לפני שברק נהרג, בנט היה ראש ממשלה והוא גר פה ברעננה, וכל מוצ"ש ברק היה מאבטח את ההפגנות מול הבית שלו. את יודעת שכל המפגינים הקבועים הגיעו להלוויה של ברק?"
שני: "הכי קל לקלל את השוטרים, שיום אחד הם בהפגנות, ויום אחד נמצאים כמו אמיר מול מחבל, או כמו ברק במחסום נגד גנבי מכוניות. הם לא רוצים להיות בהפגנות האלו, אבל אין להם ברירה. דיברתי היום עם שוטר, אמרתי לו: אתה בהפגנה במוצ"ש? והוא ענה: 'ברוך השם אני במשמרת רגילה'. מאוד כואב לי הביקורת על המשטרה. לא פשוט להיות שוטר. הם קמו להגן על ביטחון הציבור לפעמים במחיר חייהם, אז תנו להם קצת את הריספקט והחמלה".
ועוד שנייה יום הזיכרון. השני שלך, שני, והראשון שלך, אריאלה.
אריאלה: "שני תמיד אומרת לי: 'תזכרי, יגיע יום הזיכרון, זה יהיה ככה', 'יגיע יום ההולדת זה יהיה ככה וככה', היא מכינה אותי. במצב שלנו כל חודש מאוד משמעותי. מיום הזיכרון אני מתה מפחד. היא תמיד אומרת לי: 'קחי את הדברים באיזי'".
שני: "ברגעים קשים אני אומרת לה: תרימי את הראש, הילדים שלך צריכים אמא חזקה. כואב לך? תבכי, תתאפקי רגע עם הילדים, ואז תבכי, תשברי קירות. אבל הם צריכים אותך אמא ברזל". ×
לפנייה לכתב/ת 
