שיטת הסניוריטי

לא רק תוחלת החיים עולה, גם הרצון שלנו להמשיך לעבוד בעשורים המבוגרים הולך ונוסק. אנחנו רוצים לשמור על רמת חיים גבוהה ועל מעמד וכסף פנוי, כי הקצבאות לא מספיקות והמחירים רק מאמירים. אבל מה עושים כאשר הרצונות האלה לא מתיישרים עם שוק העבודה, שרגיל לפלוט אותנו מתוכו בסביבות גיל 60? כמו בכל דבר היום — מגייסים את הבינה המלאכותית. הכירו את SKEELZ, מיזם מבוסס בינה מלאכותית שמביא לישראל את הגישה העדכנית בעולם: עולם תעסוקה עיוור לגיל, שמתבסס על כישורים וניסיון.

היוזמה לרעיון היא של ריבי בלר (72), מנהלת עמותת "והדרת" לקידום העסקת מבוגרים, שהיא מובילה מאז שהיא בעצמה יצאה לפנסיה לאחר שעבדה כסגנית נשיא קרן ההון סיכון jvp, והבינה בין שיעור פילאטיס לניסיונות אפייה עם הנכדים, שמה שהיא הכי אוהבת לעשות זה לעבוד. "בעזרת בינה מלאכותית אנחנו בעצם מפרקים את קורות החיים של המועמדים לרשימה של כישורים, ניסיון חיים, ידע, יכולות ותכונות אישיות, ובאותו אופן מפרקים גם את דרישות המשרה – ואז בעזרת האלגוריתם עושים מאצ'ים (התאמות) בין מה שהמעסיקים צריכים לבין מה שהמועמדים הפוטנציאליים יכולים לתת", מסבירה בלר, שמגלה שהמזים הוא כבר בעיצומה של השקה רכה, מלווה במענק ממשלתי של זרוע העבודה ובתמיכה של איש העסקים סמי סגול, בעל השליטה בכתר פלסטיק.

איך מפלחים כישורים?

"לפי מה שעשית בחיים, ולא רק בתחום העבודה. גם אם למשל היית יו"ר ועד בית של 50 דירות, יש לך בזכות זה המון יכולות שפיתחת, וגם זה מידע שנכנס לתוכנה".

דבורה שגיא, בת 70 | צילום: עוז מועלם

התפיסה הזו, אומרת בלר, מהווה גשר עבור אנשים מבוגרים להפוך להיות מועסקים פוטנציאליים, בזכות ניסיון החיים שצברו. "אנחנו לא הראשונים שהמציאו את קונספט ההעסקה על פי כישורים, אבל אנחנו מקדמים את זה עכשיו גם למעסיקים וגם למחפשי העבודה".

וזה מצליח?

"אני משחקת פה עם מיליונים. אני חייבת להצליח", אומרת בלר בנחישות שיושבת כמו חליפה תפורה היטב על דמותה האלגנטית ובעלת החזון.

"אחרי גיל מסוים, העולם מצפה ממך ללכת לשבת קצת על הקרח. אבל זה לא מתאים לכולם ולא אפשרי לכולם, גם כי הרבה צריכים להתפרנס וגם כי הפנסיה שצברנו במשך עשרות שנות עבודה לא מספיקה לעוד 25 שנות חיים. קצבת הזקנה היא מגוחכת, וכיוון שכל אחד יודע שנצטרך יותר כסף כשנגיע לשנים החלשות שלנו, אנחנו לא רוצים לפגוע בחסכונות. אז אנשים רוצים להמשיך לייצר פרנסה, וחשוב לא פחות — הם רוצים משמעות, עניין, אקשן, נוכחות בתוך חברה אנושית מעניינת. זה לא גורף לכולם, אבל זה בהחלט מאפיין רבים מאוד מבני 55 ומעלה. מתוך 2 מיליון בני 55 פלוס, אני מעריכה שחצי מעוניינים ורוצים להמשיך לעבוד".

צילום: עמותת והדרת הכוח השלישי

הצעירים לא פחות בעייתיים

הפרויקט החדש נעשה בין היתר באמצעות מענק ממשלתי של מינהל תעסוקת אוכלוסיות בזרוע העבודה, במסגרת מנגנון "מענקי חדשנות בתעסוקה". כחלק מהאסטרטגיה להשגת יעדי התעסוקה הממשלתיים לאוכלוסייה המבוגרת בישראל והחלטות הממשלה בנושא, וכחלק מתפיסת החדשנות שהמינהל מוביל ומקדם, הוחלט להקצות לפרויקט תקציב משמעותי וסיוע מקצועי, וזאת על מנת להוביל למיצוי הפוטנציאל התעסוקתי של האוכלוסייה.

יש מי שכבר מחפשים עבודה בסיוע המיזם של בלר. למשל, איילה האגר (74) מתל־אביב, שרשימת התעסוקה שלה ארוכה מאוד: היא עבדה כפיזיותרפיסטית בבית החולים "העמק" בעפולה וכמנהלת אדמיניסטרטיבית במרכז רפואי בצפון, למדה עיצוב פנים ועברה לנהל סטודיו לאמנות ביפו. לאחר מכן עבדה שלוש שנים כרכזת בית ומדריכה בעמותת "עלם" לנוער במצוקה. לאחרונה עבדה כמנהלת אדמיניסטרטיבית בעמותת ויצו בפרויקט הבית החם לנערות בקריית שלום בתל־אביב, ובחודשיים האחרונים סיימה את עבודתה בעמותת "ניצן" בתור מדריכת שיקום. כל אלה מהווים סל מרשים מאוד של יכולות וכישורים שהיא מביאה איתה למעסיק הבא שלה, וגם אם הוא לא מחפש פיזיותרפיסטית או מנהלת אדמיניסטרטיבית, הוא ירוויח את הניסיון והיכולות שלה.

האגר: "התאלמנתי לפני 18 וחצי שנה, ויש לי פנסיה שבעלי השאיר שעומדת על 4,000 שקל. נו, אז מזה חיים? ויש קצבת זקנה של עוד 2,000 שקל, אז מה? אחרי שעזבתי את התפקיד האחרון שלי בעמותה, אני מחפשת עכשיו משהו חדש, כי אני צריכה את השלמת ההכנסה".

בלר: "את יודעת כמה אנשים כאלה יש שבגילי 55־60 שרוצים להיות מסוגלים לשמר את רמת החיים ולא לרדת ברמת החיים? באנגלית אומרים Slippery Slope to Poverty — 'מדרון חלקלק לעוני'. אנשים לא חושפים את זה, אבל יש עוני סודי מאחורה, שיש מי שיכולים למעוד אליו, ואין סיבה שזה יקרה למי שרוצים ומסוגלים לעבוד".

השאלה העיקרית היא האם יש עבודה? והאם המעסיקים מתייחסים לפלח האוכלוסייה המבוגר שרוצה להמשיך לעבוד? לשיחה מצטרפת דבורה שגיא, בת 70 מפתח־תקווה, שעובדת כיום כאדמיניסטרטורית בהסתדרות הפסיכולוגית, ובעברה עבדה כתקציבאית בכירה בלשכת הפרסום הממשלתית, כמנהלת מחלקת דוברות בבזק, וכמנהלת יחסי ציבור במשרד גדול. אה, וגם כרכזת השמה בפרויקט "דרוש ניסיון" של בלר. "אני עובדת מגיל 19, ואיך מצפים ממני להפסיק לעבוד בגיל 62? למה? פתאום את כלום? פתאום את שואלת את עצמך למה את קמה בבוקר. הרי לא קרה כלום לשכל ולקוגניציה שלנו", היא אומרת.

ובעניין הקוגניציה בלר מוסיפה: "עשינו מחקר יחד עם פרופ' בועז בן דוד מהמרכז הבינתחומי שחוקר את המוח המבוגר. הוא שאל מנהלות משאבי אנוש: 'תנו לי סיבות לכך שאתן לא מעסיקות מבוגרים', והן ענו: 'הם לא זוכרים טוב, קשה ללמד אותם דברים חדשים, הם לא מתלבשים יפה'. ואחרי זה הוא שאל, ואיזה בעיות יש עם העסקת עובדים צעירים? ומנהלות כוח האדם ענו: 'הם כל הזמן ברשתות, הם מדלגים מהר מג'וב לג'וב, הם עסוקים בגידול משפחה ונעדרים הרבה'. המחקר הראה להן שרשימת האתגרים בהעסקת מבוגרים ובהעסקת צעירים שווה באורכה, ואז שאל אותן: 'חשבתן פעם לא להעסיק צעירים בגלל כל הסעיפים האלה?' הן אמרו לי שלא יעלה על הדעת לא להעסיק צעירים בגלל החסרונות המובנים, ושמצאו דרכים להתגבר על החסרונות הללו".

מחקרים מראים, אומרת בלר, שאם נותנים לעובדים המבוגרים את התנאים המתאימים, הם עובדים נפלאים. "אז הם צריכים פונטים של 16 במחשב ותאורה טובה כי הם רואים פחות טוב, וצריך להסביר להם יותר מפעם אחת אם יש איזה עניין טכנולוגי, אבל מצד שני הם לא יבואו כל שנה ויבקשו העלאה, ולא ידרשו שהמעסיק יצייר להם מסלול התקדמות, והם מוכנים לעבוד בחצי משרה, כי הם לא צריכים לשלם משכנתה, והם מביאים איתם ארגז כלים וכישורים שרכשו במגוון תפקידים. ובשביל זה אנחנו פה, כדי להציף למעסיקים את היתרונות האלה", היא אומרת.

האגר לא מסכימה: "לפני שמונה שנים הלכתי ללמוד עיצוב פנים והיה לי קשה מול כל הצעירות בשנות ה־40. היינו שלוש מבוגרות וכל השאר צעירות, וראינו הבדל בחשיבה, בהבנה, במהירות וביישום הפרויקטים. אני בסדר גמור, אבל אי־אפשר להגיד שאני כמו הצעירים".

בלר: "אנחנו לא אותו דבר כמו הצעירים, אבל יש לנו יתרונות".

האגר: "לא מדויק. עשיתי המון דברים בחיים, ניהלתי עסקים, אבל היום אני עושה פחות, גם כי אני לא רוצה עוד פרויקטים וגם בגלל שהיכולות שלי קצת פחותות".

בלר: "בטוח שהן פחותות, אבל קחי למשל את בן הזוג שלי, ד"ר עוזי בלר, שהוא בן 73 ועובד בשני בתי חולים כמנתח מקצועי, אחרי קריירה של מנהל מחלקה. הוא מגיע לעבודה בלי אגו ועוזר לכולם לעשות ניתוחים, וכיף לו. הוא לוקח את כל המתמחים הצעירים תחת כנפיו, והם מתמסרים לו ולא פוחדים, כי אין תחרות, להפך, כולם באים לבקש ממנו עזרה ורואים בו מנטור. לכן זה לא חד־משמעי, יש ויש".

האגר מסכמת: "המעסיקים צריכים להבין שזה ישתלם להם בסוף, שהמבוגרים יותר ממושמעים מבחינת שעות עבודה, יושר, אמון. העט לא נופל לי בשעה שלוש כדי ללכת להוציא את הילדים".

בלר: "עבודה בגילים מבוגרים כדאית גם לעובדים, גם למדינה וגם לתל"ג".

ומה המדינה עושה בעניין?

"הבעיה היא שבמגזר הציבורי, שהוא המעסיק הכי גדול במדינה, התקשי"ר קובע שאסור להעסיק אחרי גיל 67. אז לקראת גיל 60 גם מעסיקים ציבוריים מתחילים לדחוף עובדים החוצה. העבודה הקשה שיש לארגונים כמו שלנו זה לגרום למעסיקים לשמר את העובדים, ולא לדחוף אותם למקום שיכול להוביל אנשים לחיי עוני. אגב, להכריח עובד לצאת לפנסיה זה משהו שלא קיים כמעט בעולם, וגם פה יצטרכו להבין את זה. כי עם עליית תוחלת החיים זה לא הגיוני להפסיק לעבוד כל כך מוקדם כאשר הצורך לשמר רמת חיים נעשה הרבה יותר קריטי".

האגר: "והצעירים הם אלה שצריכים לדאוג, כי המבוגרים אוכלים את כספי הפנסיות, כיוון שהם חיים יותר היום, ולמדינה לא יהיו מספיק כספים לשלם פנסיה לצעירים".

שגיא: "שלא לדבר על כך שעד 2008 לא הייתה בישראל חובת פנסיה. עצמאים לא הפרישו לפנסיה, אפילו בהייטק לא הפרישו. ראינו אצלנו ב'דרוש ניסיון' מחפשי עבודה שידענו איזה תפקידים בכירים היו להם, והם התחננו לעבודה כי לא הייתה להם פנסיה".

בלר: "חשוב שאנשים שצברו ניסיון ימשיכו לתת אותו. העיקרון זה למצוא את הדרך לשלב אותם בשוק העבודה. אי־אפשר להתייחס למחפש עבודה בן 30 כמו לבן 55 או 70 פלוס. המעסיק צריך למצוא את הדרך ליצור את הערך הנוסף מאותו מחפש עבודה, וזה לאט־לאט קורה".

"הרגשתי לא שייכת"

כמובן, כמו בהרבה שינויים שקורים, חייבים להגיד תודה גם לקורונה. כי אם לפני פחות מעשור אי־אפשר היה בכלל לדבר עם מעסיקים על משרה חלקית, היום כל עולם העבודה עבר שינוי משמעותי, כולל מעבר לעבודה מרחוק ולמשרות חלקיות, וזה עוד עניין חשוב מאוד כדי לקדם עולם תעסוקה עיוור לגיל, אומרת בלר. בזכות העבודה ההיברידית, מעסיק החל לחשוב מתוך תפיסה של "יש לי משימה ואיך אני ממלא אותה", ולא מתוך תפיסה של למלא משרה של עובד וכמה שעות ביום צריך להעסיק אותו. "וזה הבדל חשוב. אם לפני חמש שנים היו אומרים למעסיק שחצי מהעובדים שלו יעבדו מהבית, הוא לא היה מסכים בשום אופן. היום הוא רואה שאפשר לחשוב על דרכים אלטרנטיביות. אז יחד עם הצעירים שעובדים עם המחשב מאיזה אי, הוא מקבל גם עובדים מבוגרים. יש לנו מעסיקים צעירים שהם לקוחות חוזרים של 'דרוש ניסיון', שמתקשרים ואומרים: 'ההוא היה כזה טוב, תביאי לי עוד שניים'. אנחנו בהחלט מצליחים לשכנע מנהלים לקחת עובדים מבוגרים".

ומה ההתנגדויות של מעסיקים?

שגיא: "שהם לא ישתלבו עם הסביבה הצעירה".

איך פותרים את זה?

בלר: "גם פה המעסיקים לאט־לאט מבינים את היתרון שבגיוון. למשל, מנהל של אחד מגופי ההשקעות של בנק הפועלים סיפר לי שעובדים צעירים עבדו כמו חיות רעות במכירות כי קיבלו בונוסים, אבל בתחזוק לקוחות הם לא רצו לעבוד, לא הייתה להם סבלנות לזה. אז הוא לקח עשרה פנסיונרים של הבנק, אמר להם: 'אתם אחראים על תחזוקת לקוחות', ולא רק שהם עשו עבודה מצוינת, הם גם התחילו למכור".

האגר שוב מזכירה שלא הכל כל כך פשוט: "כשעבדתי בניצן כולן היו צעירות — 35, 40, והיינו שלוש מבוגרות. מבחינה חברתית הרגשתי אאוט, שאני לא שייכת. אני לא בהיריון כרגע, אני לא יוצאת איתן לבלות. אבל מבחינת עבודה הרגשתי שאני יותר טובה, כי היה לי ניסיון חיים שדרוש כדי ללוות את המטופלים".

שגיא: "אני ניהלתי חברה של שלושה אחים שהקימו חוגים לרובוטיקה. הם היו צעירים ואני מבוגרת, אבל למדתי שם עולם טכנולוגי שלא הכרתי, והשתמשתי בכישורי הכתיבה מתחום הדוברות כדי לכתוב את הבלוגים באתר שלהם. גם למדתי לעבוד על תוכנת סליקה ולהפיק דוחות. בין לבין כשלא הייתה לי עבודה הלכתי לעבוד כפקידת קבלה במכון להסרת קעקועים".

אמיתית?

"כן, כן, במכון להסרת קעקועים, ואני יכולה להגיד לך שזה מאוד כואב. תחשבו טוב מה אתם מקעקעים".