לפני הכל: מותר לנשום לרווחה. לא, הסכנות לדמוקרטיה הישראלית לא חלפו. האפשרויות המבעיתות של התפרקות מערכת הביטחון, התפוררות הכלכלה או מלחמת אזרחים אינן מאחורינו. אך אמש, בגלל ישראלים, בגלל ההיגיון הבריא שלהם ונחישותם ונכונותם להיאבק למען חירותם, התרחקנו כמה צעדים מהתהום. זה ניצחון מוגבל, אולי זמני. הוא מעוטר בנזר עטוף קוצים רעילים: השבת ההפיכה המשפטית כפי שזוממים רוטמן ולוין, הקמת משמר לאומי של מיליציה ע"ש משפחת בן גביר. אנחנו לא בסוף, אלא בסוף ההתחלה.
וכן - הבוקר הזה מותר לשמוח. האמת? צריך לשמוח, להכיר בטוב. הנה הוא: הדמוקרטיה הישראלית אולי תמות יום אחד. אבל לא השבוע. ולא החודש ולא באביב הזה. על מרחביה המקודשים, על צירוף המילים יהודית ודמוקרטית, מגן כעת משמר אזרחי. אמיתי, לא כהניסטי. הוא לא ייסוג. כאשר קמה ארה"ב, פנתה אישה לאחד האבות המייסדים, בנג'מין פרנקלין, ושאלה אותו מה בחרו להקים. מהו המשטר החדש. "רפובליקה, אם תדעו לשמור עליה", השיב לה פרנקלין. במשך חודשים ארוכים בחרו הישראלים לשמור על הדמוקרטיה שלהם. לפי שעה היא נשמרה.
ראש הממשלה נתניהו נשא אמש עוד נאום חמוץ, מפלג, עמוס כזבים. הטיעון שהשמיע בעבור הקפאת החקיקה הוא בדיוק הטיעון שהושמע על ידי כל אדם סביר במדינת ישראל – כולל במחנה הימין – במשך שבועות ארוכים. הרי מה ביקשו יאיר לפיד ובני גנץ? הקפאת החקיקה ואז מו"מ לפשרה מוסכמת. מה קבעה המחאה? לא מדברים לפני שעוצרים את התהליך הברוטלי, הרוטמני. עד לפני כמה ימים, נתניהו – בתפקידו כסריס כנוע או האלטר אגו של איתמר בן גביר ויריב לוין – דחה את הבקשות להקפאת החקיקה. בכעס, בבוז.
ואמש הוא לפתע ראה את האור. מה קרה פתאום? עד אתמול הוא לא ראה שראוי לנסות להשיג הסכמה רחבה? הוא לא הבין ששינוי משטרי עמוק עושים בפשרה, ולא במהלך אגרסיבי, אוטוריטארי, אנטי דמוקרטי? מה פתאום השתנה, ישאל עצמו הישראלי הנאיבי, כזה שלא שמע חדשות, שנחת בדיוק מטיסה במאדים?
על כך לא השיב אמש נתניהו, שמרירותו נזלה ממסכי הטלוויזיה. אמת איננה אופציה עבור נתניהו, וזה נמשך כבר זמן רב; זהו הרגל שקשה להיפטר ממנו. התשובה הברורה היא שנתניהו נקט ביממה האחרונה בצעד רודני, מפחיד, כזה שסיכן באורח עמוק את ביטחונה של מדינת ישראל. הוא הודיע שיפטר את שר הביטחון יואב גלנט על כך שהביע את דעתו. זה לא שגלנט הצביע נגד הממשלה. זה לא שהוא דיבר נגד ראש הממשלה. הוא הביע את דעתו. פיטורי גלנט המחישו עד כמה ביבי מנותק וקיצוני, וכמה ביטחון מדינת ישראל הוא כאין וכאפס בעיניו. השימוש שלו במשל של שלמה המלך, שתי האימהות והתינוק היה כה ציני – בדיוק בשל הסיבה הזו. אילו התינוק, מדינת ישראל, הייתה כה חשובה לו – האם היה ממהר לפטר את שר הביטחון שהביע דאגה מקצועית לעתיד צה"ל? שר ביטחון שביקש לכנס קבינט? האם היה גורר את המדינה כולה לתחושה של חרדה עמוקה אל מול התנהגות דיקטטורית?
בעולם של ביבי, אין אף רעיון גדול מביבי. הוא מעולם לא התפטר עקרונית, על שום דבר, לא באמת. מה שיואב גלנט וחוט השדרה שלו יודעים לעשות חודשיים אחרי שגלנט התמנה לתפקיד שהיה משאת חייו, נתניהו לא למד לעשות גם אחרי שש כהונות כראש ממשלה.
נכתוב את האמת שכל ילד בן שבע יודע: נתניהו נגרר לדחיית החקיקה, נגרר, אחרי הפגנות ספונטניות חסרות תקדים ברחבי ישראל. אחרי שאיבד את הרוב בכנסת, משום שאריה דרעי לא היה מוכן להיות חלק מתאונת הרכבת הקטלנית הזו. הוא נגרר כי במהלך תקדימי (גם בינלאומית) המעסיקים וההסתדרות הכריזו על שביתה כללית משותפת, כולל סגירת נתב"ג. הוא נגרר בדרך הבוצית של ההשפלה כי המהלכים שלו היו כה אלימים, אטומים ועמוסי איוולת, שגם כמה אנשי ליכוד נטשו את האונייה הטובעת של ה"רפורמה". הממשלה הזו כולה היא ההגדרה המילונית לביטוי "השמדת ערך"; זה ברור לגמרי. עכשיו מתבררת הסיבה. הרי נתניהו ואנשיו האשימו את לוין, את הניתוק וחוסר האמפטיה שלו בכישלון ההפיכה. במקביל, ביבי "נכנס לאירוע". אין טעות שהוא לא עשה. נאום לאומה שבו לא אמר דבר ורק הלהיט את המחאה? בוודאי. טיסה הזויה לבריטניה שחידדה את היותו מנהיג מבודד ואבוד? בהחלט. תגובה היסטרית לנאום של גלנט? למה לא. היעלמות אל תוך הלילה כאשר עשרות אלפים ברחובות, בשעה שהקואליציה שלו מתפרקת בטוויטר, מילולית? קדימה. תוך פחות מ־48 שעות הוא הצליח לחסל במו ידיו את השלב הראשון בהפיכה שלו, באופן שמציג את שמחה רוטמן ויריב לוין כגאונים פוליטיים.
תאמינו לי, זה קשה.
× × ×
הייתי שם, באיילון, שלשום בלילה. ראיתי את הנהירה. את האנשים שלא חדלים להגיע. את זוג הקשישים שהגיעו עם כיסא מתקפל בחצות. ועם דגל. את הזוג שהתנשק מתחת לגשר. את מי שעמדו ונתנו יד לאחרים כדי שיקפצו מעל המחסום וייכנסו אל תוך הנתיבים הסגורים. האבוקה האדומה של הפועל, שהודלקה דרומה למחלף השלום. הקבוצה של הגרעין הקשה, שהפילה עמודי תאורה ושרה "הוא יצא מדעתו" שוב ושוב. אלה היו אנשים צעירים, ברובם. מעמד ביניים. חבורה של צעירים מרמת־גן. חיילים בחופשה מגבעתיים. סטודנטים משנקר. ארבעה חברים שהגיעו מנתניה. שלושה שנסעו מבאר־שבע. הם היו עמוסי תשוקה והם נשאו דגלים. הם היו נושאי הדגל.
האוויר היה קריר, ובדיוק קרה דבר נורא. רגע אחרי פיטורי גלנט, דיווחו עיתונאים על כוונה לפטר את יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. התחילו הערכות שהרמטכ"ל יפוטר אף הוא; בכל זאת, צריך להביא לוחמים דגולים כמו אלמוג כהן או קרוליין גליק, להסביר לטייסי הקרב של חיל האוויר מהי אהבת המולדת. שלטון של כאוס, טינה ואיוולת. כזה שממתינים בו לאזעקות עולות ויורדות.
מתוך התחושה המזעזעת הזו, שבה זוגות התחבקו בביתם ודמעו והביטו בילדיהם ושאלו את עצמם מה יהיה עלינו ועליהם, אנשים יצאו לרחובות. בבאר־שבע, ירושלים, תל־אביב, חיפה ובכל מקום, בעצם.
זו הייתה ההפגנה הכי חשובה שקרתה בימי חיינו, כמובן. משום שהיא הייתה בלתי מתוכננת. איש לא נאם, ולא התיימר לנאום. לא הייתה בימה, ולא היה לוח זמנים. הפעם האחרונה שבה כל כך הרבה אנשים יצאו לרחובות בארץ ישראל, במעשה ספונטני, הייתה עם קום מדינת ישראל ומעגלי הריקודים ברחובות. שלשום בלילה הם יצאו שוב – כדי להגן על מדינת ישראל. תתעלמו מהציניקנים, מאלה שישבו על הגדר עד הרגע האחרון, מהמשת"פים ומהפחדנים: אשרינו שזכינו לראות התנגדות רחבה, בלתי אלימה, מעוררת השראה.
וזה עזר. כי במלון דן באותה שעה התכנסה פגישה מאוד יוצאת דופן של יו"ר ההסתדרות עם ראשי המשק. אנשים שנמצאים משני צידי המתרס. ועם הכניסה לפגישה עודכן ארנון בר דוד שיואב גלנט פוטר. ובאותו רגע ההסתדרות, ההסתדרות שהרימה תרומה ענקית להקמת מדינת ישראל, ההסתדרות של דוד בן־גוריון, החליטה שעד כאן. והמגזר הפרטי התחייב שיוצאים לשבות, ומשלמים לעובדים על ההשבתה. ערב פסח, כאשר הטיסות מלאות והקניונים עמוסים, המשק הישראלי התגייס. ולא, הוא לא עשה טובה לאף אחד. כי במות הדמוקרטיה, יגסוס גם השגשוג.
אתם רוצים גאווה ישראלית? חברים מדברים איתי מהעולם. מהודו ועד לברזיל. והם המומים. הם ראו כיצד החברה הישראלית התגייסה. הם ראו דברים שלא נראים במקומות אחרים, שם בדרך כלל הצבא ושירותי הביטחון מתגודדים סביב מנהיגים כוחניים ולאומניים. לא אצלנו. הם ראו אחדות דעות בין מעסיקים ואיגודי עובדים. הם חזו בהפגנות שבמדינות מאוכלסות הרבה יותר, בעשרות מיליונים, לא רואים. והם השתאו. בפולין, הונגריה, וונצואלה – מי הצליח לעצור רוב פרלמנטרי במפגנים אדירים של התנגדות, ללא אלימות? אף אחד לא עשה זאת. ומישהו כתב: אולי זה לא רעיון טוב לנסות לקחת לישראלים את הדמוקרטיה. באיילון שרו: נפלתם על הדור הלא נכון.
שום דבר לא גמור. והאמת? זה גם לא צריך להיות גמור. אמש פירסמתי ב־YNET את הסיפור המלא על המו"מ שהתנהל בחסות נציגי הנשיא הרצוג, ובהשתתפות השרים יואב קיש ורון דרמר, מזכיר הממשלה, פרופ' רון שפירא, אנשי מכון תכלית ורבים אחרים. בערב שבת הם היו אופטימים שיש כבר הסכמה באופק. הסכמה שהייתה מקימה וועדה למינוי שופטים ללא שליטה קואליציונית, מאפשרת לקואליציה רוב למינוי שופט אחד לעליון, נוטלת ממנה את האפשרות למנות את נשיא ביהמ"ש העליון (אך מבטלת את שיטת הסיניוריטי) ומבטיחה עיגון זכויות יסוד וחיזוק הדמוקרטיה, לכאורה. אין לי מושג אם הפשרה הזו, ספציפית, טובה או רעה; נדרש עיון מדוקדק. ממילא המגעים התפוצצו עם הצהרת גלנט ולאחר מכן פיטוריו. דבר אחד ברור לחלוטין: נדרשת פשרה. כזו שמחזקת ומעגנת את זכויות האדם והאזרח, מצד אחד, ומצד שני עונה על הטיעון והסנטימנט בימין הישראלי. זה שחש שבתי המשפט הם כלי נשק בלתי קונבנציונלי שמשמש נגדו בקביעות ולאורך שנים.
טבעי לשאול איך אפשר לכתוב דבר כזה, אחרי ההתנהלות של רה"מ נתניהו. התשובה היא שניצחונות חד-משמעיים מובילים לתגובת-נגד, ולהיסטוריה של טינה. הסדרה של הסוגיות החוקתיות כעת יכולה לגונן על החברה הישראלית במבחנים קשים בהרבה בעתיד. היא יכולה להוות ניקוי שולחן, שאחריו קשה יהיה להעלות טיעונים מופרכים נגד ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ.
אסור לתת לנתניהו להכתיב את המציאות הישראלית יותר; הוא מיילד הכאוס, והמלך שלו. הציבור הישראלי לא רוצה דורסנות קיצונית, והסקרים אמש המחישו שהוא יעניש מי שינהג בדרך הזו. הישראלים ניחנים בשמרנות בריאה, אמיתית, לא כמו זו המזויפת, המיובאת מאמריקה: אם אתם נוגעים בקודשי הקודשים של המשטר הדמוקרטי, עשו זאת לאט, בזהירות, בשום שכל וללא תאוות נקם. ותנו לחיות בארץ הזו.
