נפלתם על הדרור הלא־נכון
דרך עליו סוס, ריססו עליו גז מדמיע, ירו עליו רימוני הלם, הוא קיבל מרפק ממפגין ימני קיצוני, ירקו עליו, זרקו עליו אבן או שתיים, הוא מפורק נפשית ופיזית, אבל הוא לא נופל בספין של נתניהו וממש לא מתכוון לעצור. דרור פויר, אחד ממאות אלפים שיצאו להגן על הדמוקרטיה הישראלית, מסכם שבוע של הפגנות
א. בסיומו של שבוע סוער ולפני תחילתו של אלוהים יודע מה ייפול עלינו בשבוע הקרוב, אני עורך מעין ספירת מלאי עצמית וזה לא נראה משהו: דרך עליי סוס, דחף אותי שוטר, ריססו עליי גז מדמיע, ירו עליי רימוני הלם, התיזה עליי מכת”זית, קיבלתי מרפק למפתח הלב ממפגין ימני קיצוני, ירקו עליי - אבל פיספסו, זרקו עליי בקבוק וגם אבן או שתיים, ברחתי, את האיומים הפסקתי לספור, את הקללות מלכתחילה לא מניתי - וכל זה בלי להיות בחזית של כלום ובלי לנקוט שום סוג של אלימות. בחיי, סתם אזרח רגיל, אחד ממאות אלפים, שיצא להגן על הדמוקרטיה הישראלית, אפילו בלי שלט מקורי ומתחכם שהכינותי מראש, רק עם דגל ישראל, שני פסים כחולים על רקע לבן וביניהם מגן דוד. אולי ראיתם אנשים הולכים איתו ברחוב וחשבתם לעצמכם: הנה שמאלני. לא פעם חשבתי לעצמי להשאיר את הדגל בבית; כמו דתיים שלא הולכים עם כיפה בחו"ל, היום יש לא מעט מקומות במדינת ישראל שמסוכן להניף בהם את דגל ישראל. כבר התרגלתי למחשבה הזאת, ורק עכשיו כשאני רואה את המילים כתובות על העמוד אני מבין כמה זה דפוק.
מלבד הפגיעות הקלות, פחות או יותר, שמניתי לעיל, הגרון שלי גמור, ברוב הזמן אני על סף בכי, למרות ששק הדמעות שלי יבש, איכשהו תמיד יוצאות עוד כמה טיפות, כולל בהזדמנויות המשונות ביותר (בחיים לא האמנתי שאדמע במהלך נאום של יו"ר ההסתדרות), שריריי תפוסים, גבי דואב, ברכיי פקות, אני מתקשה להירדם גם אחרי יממה של שלוש הפגנות רצופות, אני תשוש וכועס ופוחד וחושד, מדי פעם אני חש התרוממות רוח אדירה לזמן קצר בעומדי לצד אחיותיי ואחיי בהפגנות, אבל רוב הזמן אני חרד. אם הייתי מנה במסעדת שף הייתי קרפצ'ו חרדה עם נגיעות קטנות של אופטימיות על מצע של זעם מותסס לצד פירה קטן של שורשי הרוע. אבל יותר ממנת שף, אני מרגיש כמו סביח משלשום שסוס משטרתי חירבן עליו.
המדינה זה אני, אין מה לומר.
ב. בנאומו השבוע הקביל ראש הממשלה בין שני חלקי העם, אז בואו נדבר על שני חלקי העם, או לפחות שני חלקי העם שיצאו להפגין. כמי שנולד, גדל והתחנך בימין, אין לי שום שנאה לאף אחד ואני יודע שהרוב המוחלט של בוחרי הימין הם אנשים בסדר גמור שאוהבים את המדינה לפחות כמוני וכמו חבריי, שגם הם בסדר גמור (אם יש דבר שתמיד מוזר לי בהפגנות זה שהנואמות והנואמים מפריזים במחמאות לקהל: אתם מדהימים, אתם יפים וכד', כשמדובר בישראלים רגילים בסך הכל). אבל עכשיו לא נדבר על הרוב הדומם, מימין ומשמאל, שנשאר בבית - בואו נדבר על שני חלקי העם שיצאו להפגין ברחובות ישראל, כפי שאני (ולא רק אני) חוויתי אותם. למרות שלפי נאום נתניהו יש בעם רק מיעוט קיצוני אחד, "שמוכן לקרוע את המדינה שלנו לגזרים", אני חושב שתמיד ראוי לדבר על מה שמכונה "הקיצוניים משני הצדדים".
אין דרך להתחמק מהאמת המדכאת: בצד אחד דגלי ישראל, בצד שני דגלי כך והליכוד. בצד אחד, נודה, מונפים גם דגלי פלסטין, אבל בצד השני מרססים בגז מדמיע. בצד אחד שלטים מצחיקים, בצד שני מקלות. בצד אחד אגרוף קפוץ, בצד שני אצבע משולשת. בצד אחד שרים התקווה, בצד שני שרים מוות לשמאלנים. בצד אחד הולכים בתהלוכה, בצד שני עושים לינץ' בערבים. בצד אחד רוצים שוויון, בצד שני עליונות יהודית. בצד אחד מבעירים מדורות על איילון, בצד שני עושים מדורה מחווארה. בצד אחד חוסמים כבישים, בצד שני דורסים מפגינים. בצד אחד צועקים בושה, בצד השני אין בושה. אני יכול להמשיך ככה עוד ועוד. בשבועות האחרונים אין הפגנה אחת של המחנה הליברלי ללא ניסיון דריסה/ריסוס בגז/מכות, מצד ימין. כמעט בכל הפגנה שהייתי אפשר היה לראות חבורה של אנשי ימין קיצוני הולכים בקהל, בדרך כלל בשוליים, מקללים ומאיימים ואיש לא עושה להם כלום. דמיינו, רק דמיינו, חבורה של אנשי שמאל הולכים בתוך הפגנת ימין וצועקים דמוקרטיה. כן, אני יודע, קל יותר - וזה בכלל לא קל - לדמיין את איתמר בן גביר עושה את העבודה שלו. שמונה נשים שנרצחו במשמרת שלו כבר לא תוכלנה לדמיין את זה.
לא, ברור שלא כל הימין ככה. רוב הנוכחות והנוכחים בהפגנת התמיכה ברפורמה שנערכה השבוע בירושלים היו על הכיפאק. אבל אז מה? כך גם רוב הנשים והגברים במחנה הליברלי. כמה רוע ואטימות ונבזות יש בשקר הזה של "הקיצוניים משני הצדדים" בישראל של 2023.
ג. בואו נישאר בנאום נתניהו עוד רגע. זה אמנם בשולי הדברים, אבל גם בשוליים אפשר למצוא לא מעט פנינים: את נאומו פתח ראש הממשלה בסיפור הידוע על משפט שלמה. קטונתי מלפרש את כוונותיו של ראש הממשלה - גדולים וחכמים ממני כשלו במבחן הזה, ועוד ייכשלו - אבל נראה שבנאום רמז נתניהו שהוא בתפקיד שלמה המלך, החכם מכל אדם, ואנחנו, אזרחי ישראל, בתפקיד הנשים שבאו לפניו.
בעניין הזה ראוי לומר כמה דברים. ראשית, זה הזכיר לי שלפני כעשור פורסמה ידיעה שנתניהו הוא אחד מ־18 האנשים החכמים בעולם עם איי־קיו של 180. הידיעה הוכחשה מאז והוכחה כפייק ניוז. לא חכם מכל אדם ולא נעליים. שנית, נכון להיום טרם התגלתה ראיה ארכיאולוגית ששלמה המלך בכלל התקיים. גם גודלה והיקפה של ממלכתו שנויים במחלוקת, במקרה הטוב. שלישית, גם אם נלך לפי המקרא (הכל כתוב בספר מלכים א'), מדובר היה במלך שככל שהתקדמה תקופת מלכותו התגברה מידת הניתוק והשחיתות שלו, גם הכלכלית, כשהעביד את העם בפרך (מי אמר יוקר מחיה?), גם הדתית, כשעבד אלוהים אחרים, וגם המוסרית, כשלקח לו 700 נשים ו־300 פילגשים. עד כדי כך נרקב המלך שלמה שאפילו אלוהים בכבודו ובעצמו מתגלה אליו ואומר לו: חביבי, דיר באלאק, הגעת לי עד כאן! רביעית, בסוף ימי מלכותו של שלמה נקרעה הממלכה המאוחדת בגלל יריבויות פנימיות. חמישית, כשנתניהו סיפר את המשל על שתי הנשים שבאו לפניו בשבתו כשלמה הוא כנראה שכח את המילה החמישית בפסוק (מלכים א, ג, ט"ז): מדובר היה ב"שתיים נשים זונות". היום היו קוראים להן נשים בזנות. האם זה מה שנתניהו חושב על שתי הנשים, כלומר עלינו, אזרחי ישראל מימין ומשמאל? אני מזמין את פרשניותיו ופרשניו המסורים להתפלפל בנושא.
בקיצור, לא רק שהוא חושב שכולנו פתיים ומטומטמים, הוא גם חושב שאין לנו ספר תנ"ך בבית. או שאנחנו לא יודעים לקרוא. או שפשוט נבלע את כל השקרים וחצאי האמיתות שהוא מאביס אותנו בהם השכם והערב. תהא התשובה אשר תהא, הייתי ממליץ לראש הממשלה ולכולם להיזהר בדוגמאות שהם נותנים. או שאולי נתניהו יודע את כל זה ועדיין הוא רואה את עצמו כשלמה המלך, על כל המשתמע: חיי פאר, ריקבון מוסרי ופירוק הממלכה. נותר לקוות שהוא פשוט לא קרא את התנ"ך, כי שאר האופציות הרבה יותר מבאסות.
ואם כבר מדברים על סילופים של התנ"ך, בואו נישאר רגע במשפט. דיברנו על הנשים ודיברנו על המלך, אבל מה עם התינוק? מי התינוק במשל הזה, הדמוקרטיה הישראלית? ומי אתה, כלומר מי כל אחד, שחושב שהדמוקרטיה הישראלית היא שלו לחתוך, לבתר ולהשתמש בה ככלי משחק פסיכולוגי כדי לעשות מניפולציה זולה על שני צדדים שסובלים מהמציאות שיצרת רק כדי למלט את עצמך מלעמוד למשפט? אני כבר לא יודע מה יותר גרוע מבחינתנו להיות בתוך הראש של נתניהו, אישה זונה או תינוק מריבה. אפילו בתור משחק פסיכולוגי זה לא כל כך חכם, חייבים להודות. מה היה עושה שלמה לו שתי הנשים היו אומרות לא לחתוך את התינוק, או למצער כן לחתוך אותו? בטח שלמה המלך היה מחכה לבן גביר שיחליט שהתינוק שמאלני וצריך להיכנס בו.
ואם כבר מדינה ותינוק, ראוי לצטט בעניין הזה משירו המעולה של אודי שרבני: "המדינה שכחה תינוק במכונית וזה אתה. בין התקווה למציאות, בתוך האטימות. בפנים הידיות נעולות, בחוץ מילים זולות".
ד. בסיומו של שבוע סוער ולפני תחילתו של אלוהים יודע מה ייפול עלינו בשבוע הקרוב, הייתי מאוד רוצה לכתוב שגופי רצוץ אך נפשי איתנה, אבל זה לא יהיה הכי מדויק. אמנם בתוכי בוערת אש שממשיכה להוציא אותי להפגנות גם כשאין לי חשק וכוח, ואמנם רוחי איתנה ברובה, אבל היא גם מלאה בסדקים, מכות ושריטות. חוסר האמון הותיר בי צלקות, ההסתה נגדי - כן, אני לוקח את זה אישי, איך לא? - של חלק מהשרות והשרים בממשלה עושה לי רע, השנאה שמופנית כלפיי מעציבה אותי, ההידרדרות בכמעט כל אספקט בחיים הציבוריים מדאיגה אותי, ההתמסרות של נתניהו והליכוד לפלגים הכי קיצוניים בימין ובציונות הדתית (האמיתית, לא המפלגה) מטריפה אותי והתהום העמוקה ההולכת ונפערת בין הצדדים מפחידה אותי. אני כל כך רוצה לצאת לפגרה!
למרות העיכוב בחקיקה אני לא מרגיש שום "ניצחון אדיר", כפי שהכריזו פרשנים. זה מקסימום ניצחון בנקודות בסיבוב הראשון. עוד סחריר. ועם כל זה, אני מוכן לסבבים הבאים במאבק על הדמוקרטיה, אין לי ולמחנה שלי שום כוונה לוותר או לסגת או להירדם שוב (אם כי אני לא מייצג אף אחד מלבד עצמי, וגם זה לא תמיד). אני מקווה מאוד שהממשלה הבינה את מגבלות הכוח וההיבריס ואת כוחו ועוצמתו של הציבור הליברלי.
בסוף, אני מקווה מאוד שסבב ההידברות הנוכחי יניב משהו ואני נותן לו סיכוי מכל הלב, למרות שקשה לי להאמין אפילו למילה אחת שנאמרת על ידי שרי ממשלת ישראל והעומד בראשה. ועדיין, ולמרות שעל יסודות הדמוקרטיה הישראלית אי־אפשר ואסור להתפשר, אני מייחל לפשרה כלשהי. קשה לי לדמיין אותה, אבל אני מייחל לה. אני נותן את האמון הכמעט מלא שלי בלפיד ובגנץ, מקסימום אתאכזב שוב. לאכזבות אני כבר רגיל. עוד שריטה אחת לא תעשה הבדל גדול. השאלה היא אם מרוב אכזבות ושריטות אצליח ונצליח להבחין גם בפשרה טובה ולא נפסול אותה על הסף. אולי זה כמו שאומרים על אהבה: כשמרגישים אותה, יודעים. הלוואי.
צריך לשמור על לב פתוח, על ידיים נקיות ולתת צ'אנס אמיתי לפשרה. אם לא ילך, נשנס את המותניים ונחזור לרחובות. ישראל אמנם במצוקה, ישראל אמנם נפלה קורבן לקונסטלציה פוליטית רעה במסגרתה קיבל הציבור החרד"לי והכהניסטי (מיעוט קטן, גזען, שחצן, רעשן ולא פעם עבריין) נתח הרבה יותר גדול ממה שמגיע לו בניהול המדינה, ונראה שזה בהחלט עלה להם לראש, אבל בין אם הם יבינו את זה ובין אם לא, דבר אחד בטוח: ישראל לא תהיה דיקטטורה. לא ניתן לזה לקרות. עברנו את פרעה, נעבור גם את זה.
לפנייה לכתב/ת 
