"אם אני כלת פרס ישראל, איפה החתן?"
ביום שבו קמה מהשבעה על בעלה, ירדה הרבנית רחל הבר למשרדו הצנוע, פתחה את המחברת החומה שלו והחלה לחפש אחר תורם הכליה מספר 801. בלי לתכנן מראש, היא נכנסה לנעליו הענקיות של מקים עמותת "מתנת חיים", הרב ישעיהו הבר - ומאז סייעה למאות חולים לזכות בחיים חדשים. עכשיו היא נזכרת בנער שמותו התחיל את הכל, מסבירה מדוע היא מתעקשת להמשיך לעסוק בהוראה ומספרת על הרגע המרגש בשבוע שעבר שבו התבשרה על זכייתה בפרס ישראל על מפעל חייה: "הרגשתי עטופה, אבל גם מאוד בודדה"
בליל הסדר, לפני שלוש שנים, הובהל הרב ישעיהו הֵבֶּר להדסה ירושלים, שם המתין לו צוות של רופאים בכירים. כולם הכירו את הרב כמושתל כליה שהקים את "מתנת חיים", עמותה התנדבותית שמשדכת בין מטופלי דיאליזה לבין תורמי כליה שמעניקים חיים חדשים לאחרים. במשך עשרה ימים אושפז הרב במחלקה לטיפול נמרץ, עד שהמדדים שלו העידו על שיפור משמעותי וכבר החלו בהכנות לגמילתו ממכונת ההנשמה.
"הייתי באופוריה", מספרת אלמנתו הרבנית רחל הבר, שבכל אותם ימים לא יצאה מפתח דירתה עקב סגר הקורונה. "אמרתי לחני, בתי, 'כשאבא יחזור הביתה הוא לא יכיר אותי'. מהרגע שהורידו אותו לאמבולנס לא הכנסתי דבר לפי מרוב דאגה וירדתי במשקל. ופתאום – ישועה גדולה. מרוב שמחה פתחתי חבילת שוקולד ונכנסתי למטבח, לאפות פשטידה לשבת".
אבל השמחה היתה קצרה. ב־11 בלילה צילצל הטלפון בבית. בנם הבכור, נתנאל, שהתגורר אז אצל הוריו עם אשתו ושלושת ילדיהם, ענה לטלפון ומסר לאמו שזו הייתה אחות מטיפול נמרץ שהודיעה: "המצב קריטי, קריסת מערכות, אנחנו בהחייאה, תתפללו". 40 דקות לאחר מכן, כשצלצול הטלפון שוב קרע את הדממה, הרבנית הקדימה את בנה ושאלה "זהו?"
"הרגשתי שאני מתה יחד איתו", היא אומרת עכשיו. "לא הייתי מסוגלת לנשום. עולמי חשך עליי. לא האמנתי שאחיה יום אחד בלעדיו. להלוויה הסיעו אותנו באמבולנס ונאסר עלינו לרדת ממנו כדי ללוות אותו לקבר. בשבעה ישבנו כאן בבית, לבד. שני הילדים ואני. אפילו הוריו והוריי לא הורשו להצטרף אלינו. יום אחרי שקמנו מהשבעה אמרתי לנתנאל: אבא לא חי, אבל 'מתנת חיים' לא תמות, וירדתי למשרד הצנוע שממנו ניהל בעלי את פעילותו הענפה. התיישבתי בכיסא שלו, פתחתי את המחברת החומה שלו והתחלתי לחפש את התורם מספר 801".
את זוכרת את כל המושתלים על פי הסדר הכרונולוגי?
"לא", היא מצטנעת, "אבל בראשית הדרך, כשבעלי הוזמן לכנסת לדיונים על חוק ההשתלות, הוא נשאל מה היעד שלו ונקב במספר 800 מפני שבפנקס שלו היו אז 800 מטופלי דיאליזה שחיכו להשתלה. את ההשתלה ה־801 אני עשיתי".
בשלוש השנים האחרונות, לצד עבודתה היום־יומית כמורה, טיפלה הרבנית ב־611 השתלות כליה שהציבו את ישראל במקום הראשון בעולם בתרומות מן החי וזיכו אותה בהזמנה לאו"ם. "כנראה אטוס אחרי פסח, כבר סידרו לי ויזה", היא מציינת במבוכה ומסבירה שעדיין לא התרגלה למהפך שנכפה עליה, מהעורף לפרונט. "במשך 12 שנה סייעתי לבעלי ולא העליתי בדעתי שבכך הוא מכשיר אותי לתפקיד שאמלא אחרי לכתו".
גם בשבוע שעבר, כששר החינוך יואב קיש צילצל לבשר לה על זכייתה בפרס ישראל בתחום מפעל חיים, היא התקשתה למצוא את המילים הנכונות. "הייתי לבד בבית, בדיוק חזרתי מסבב ביקורים אצל המושתלים הטריים בבתי החולים שיבא, בילינסון והדסה. שמעתי שהגישו את המועמדות שלי לפרס ישראל, אין לי מושג מי הגיש, וכשהשר הזדהה בשמו ובתפקידו חשבתי שזה תקליט", היא משחררת חיוך נדיר.
וכשהבנת שהשר לא עובד עלייך?
"הרגשתי צביטה עזה בלב. צביטה שהיא יותר מגעגוע וצער וכאב. זו הייתה צביטה שלפתה. הפניתי את המבט לעבר הציור של בעלי שתלוי בסלון ושאלתי אותו, 'איפה אתה? אם אני כלת פרס ישראל, אז איפה החתן?' הרגשתי מאוד מוקפת, אבל גם מאוד בודדה. אחרי דקה אמרתי לשר, 'הפרס מגיע לתורמי הכליה שלנו, הם הגיבורים, הם אלה שנכנסו לחדר ניתוח כדי שיוציאו איבר מגופם, ואני מתכבדת לייצג אותם'. נראה לי שזה מה שבעלי היה אומר, אילו זכה".
שאלת את היושב במרומים למה בעלך זכה להיות המושתל הישראלי הראשון שנפטר מקורונה?
"אפילו לא לדקה. ברור לי שלכל בן אנוש יש זמן קצוב על פני האדמה. אחד הרבנים אמר, 'ישעיהו לא נפטר צעיר, הוא חי מהר' ויש בזה מן האמת. בעלי, ב־55 שנות חייו, הספיק את מה שאנשים אחרים לא מספיקים במאתיים שנה".
× × ×
מוצ"ש בשכונת הר נוף שבירושלים אינו דומה למוצ"ש בתל־אביב, בבאר־שבע או בחיפה. בשבוע שעבר, בעיר הקודש לא היה זכר להפגנות, לעורקי תנועה חסומים ולקריאות "דמוקרטיה" ו"בושה". אלמנתו של הרב הבר ("ברשותך אסתפק בשמי הפרטי, רחל") נרעשת לשמוע שמחוץ לגבולות הבירה האדמה בוערת.
"אני חיה באטמוספרה שונה לחלוטין, באקלים טהור ונקי", היא ממש לא מתנצלת. "אצלנו אין הבדל בין עדות ודתות וצבעים, כולנו בני אדם ואנחנו משרתים את כולם. יהודי תורם כליה לערבי – ולהפך. בעשייה שלי אני עדה למחוות הכי יפות. פעיל ימין תורם כליה לשמאלני מוצהר – ולהפך. מדי יום ביומו אני פוגשת את האנשים הכי משובחים. מלח הארץ. זה לא מעשה החסד היחיד שהם עשו ויעשו למען האחר. בתחושה שלי אני באמת נמצאת בגן עדן".
רחל ("רוֹחי" בחולם בפי הוריה, חברותיה "וגם בעלי קרא לי כך") נולדה בירושלים קצת אחרי מלחמת ששת הימים, הבכורה מבין חמש בנותיהם של שרה ואברהם כץ, אנשי חינוך במקצועם ובהוויתם. "בית חרדי", היא מספרת, "אבל לא אטום. ראינו עולם. סבא שלי, אביה של אמי, היה קונסול ישראל במונטריאול, כשהייתי בת 12 נסענו לשיקגו לשנתיים. אבא לימד בישיבה בסקוקי, גם אמא לימדה, ושם רכשתי את האנגלית שלי, שהיום כל כך עוזרת לי. בעלי לא ידע לדבר אנגלית. הוא נהג לומר, 'אנגלית זה הדבר היחיד שאני לא יודע לעשות, דברו עם אשתי'. גם האנגלית היא סוג של מתנת חיים".
כשהייתה בת 19, סטודנטית להוראה במכון בית יעקב, חברה הציעה לה להכיר את ישעיהו הבר, בן 21, תלמיד ישיבה. "ברגע שראיתי אותו ידעתי 'אל הנער הזה התפללתי'. המעוף שלו והטוב שבו והאינטליגנציה הרגשית שלו היו ברמות־על, מעבר לעובדה שהוא היה אינטלקטואל.
"נפגשנו בחמישי בערב, במוצאי שבת ובפגישה השלישית, בראשון בערב, הוא אמר לי 'כבר החלטתי, מה אצלך?' מה זאת אומרת איך הגבתי? שמחתי, מאוד שמחתי. גם הוריי נכבשו בקסם שלו, הוא היה ממגנט. אבא שלי אמר, 'לא זכיתי לבנים, זה הבן אליו פיללתי'. כעבור ארבעה חודשים התחתנו ומאז, במשך 33 שנות נישואינו, הייתה לישעיהו בדיחה קבועה. בכל פעם שהלך לקנות משהו, סוודר למשל, והמוכר הציע לו הרבה סוגים, בעלי אמר, 'אישה בחרתי ב־72 שעות, אז כמה זמן אני צריך בשביל לבחור סוודר? תביא את הראשון שנופל לך ליד'. הרבינו לצחוק יחד".
גם ברגעים הקשים?
"במיוחד ברגעים הקשים. בשנים הראשונות לנישואינו היינו מעוכבי ילדים ועברתי טיפולי פוריות. גם נסענו לארצות־הברית, לייעוץ. הניסיונות והאכזבות העיבו על אושרנו, אבל זרמנו. פעם ישעיהו אמר לי, 'הלא אני טוב לך מעשרה בנים', כך אמר אלקנה לחנה, 'גם אם לא יהיו לנו ילדים, לך יש אותי ולי יש אותך'. כך היינו, נשמה אחת. נתנאל (31) נולד כמעט שש שנים אחרי החתונה. היום הוא אברך, אב לחמישה. אשתו, טל, לומדת לתואר בעבודה סוציאלית קלינית. הייתי המחנכת שלה כשלמדה בכיתה ז'".
שנים ספורות אחרי נישואיהם הופקד בידי הרב הבר ניהול בית הספר לבנים תלמוד תורה המונה 1,200 תלמידים. "הוא גם לימד בישיבה ובעיקר היה יועץ סתרים של כל מיני אנשים. אולי היה בזה רמז לעתיד. הרי בגמרא נאמר ש'הכליות יועצות'. באו להתייעץ איתו בענייני בריאות, בתחום העבודה".
היא עצמה התמסרה להוראה. "זה המקום הכי טבעי לי. קבעתי את הראיון הזה למוצאי שבת מפני שביום ראשון בבוקר אני בכיתה. מחנכת כיתה ז' בבית יעקב בהר נוף. אחרי שבעלי נפטר בפתאומיות, המערכת באה לקראתי כדי שאוכל להתגייס לעמותה. הורדתי את השעות המקצועיות, עברית ותנ"ך, ואני ממשיכה רק בשעות החינוך. בעצם, זה לא רק. גם בהוראה אפשר להעניק מתנות חיים".
מתנת בר־המצווה לנתנאל, בכורם, הייתה אחות שאף היא באה לעולם בזכות טיפולי פוריות. "לא הגעתי להפריות מבחנה", היא מספרת. חני בת ה־18 לומדת ייעוץ חינוכי בסמינר שבו למדה אמה. "היא הייתה בבת עינו של אביה", מעידה הרבנית, "היא דומה מאוד לאבא שלה בהמון דברים".
חלמתם על משפחה גדולה?
"ב־2018, בכנס העשור של 'מתנת חיים', בעלי עמד על הבמה ואמר, 'כל חיי רציתי משפחה גדולה ולא האמנתי עד כמה גדולה היא תהיה'. היו לו אז 600 מושתלים ותורמים. היום כבר יש לנו 1,411 מושתלים ותורמים".
× × ×
נתנאל היה בן 16 וחני בת שלוש כשאביהם – גבר בריא שהקפיד על פעילות גופנית ומדי בוקר צעד יותר מחצי שעה לעבודה – החל להרגיש "מאוד לא טוב", כהגדרתה. "היו לו בצקות ברגליים ואנמיה קשה, הוא ירד במשקל וסבל מחולשה. כיוון שלא ידעתי לפענח את הסימנים קבעתי לו תור אצל רופא המשפחה, הוא לא ביקר בקופת חולים מאז שעבר את הגיל של רופא ילדים. מהר מאוד התברר שהוא לקה באי־ספיקת כליות סופנית. הסיבה למחלה לא הייתה ברורה, זה לא משהו קלאסי לגבר בן 42. פרופ' דבורה רובינגר, שהייתה מנהלת היחידה הנפרולוגית בהדסה, אמרה לנו, 'חייבים להתחיל דיאליזה ולהתארגן לקראת השתלה'. הוא אובחן בפסח 2017 ושלושה שבועות לאחר מכן נכנסנו למכון הדיאליזה".
שלוש פעמים בשבוע – ראשון, שלישי וחמישי – יצא הרב הבר להדסה ואמר לרעייתו, "נתראה אחר כך, אני הולך לדודה עליזה". זה היה הכינוי שהמציא לדיאליזה. שלוש פעמים בשבוע הוא חזר הביתה בצהריים כמו פריט שיוצא ממכונת כביסה בתוכנית הרתחה. סמרטוט. דקה לפני שנכנס הביתה הוא נעמד במסדרון, לקח נשימה עמוקה ורק אז לחץ על הידית וקרא 'שלום!' בקול צוהל כדי שלא נראה עליו דבר. וברור שהוא התיידד עם כל המטופלים. הוא כמעט ולא התלונן, לא רצה להדאיג, אבל הוא ידע שכולנו עוברים בדיקות בתקווה שאחד מאיתנו יימצא מתאים לתרומת כליה".
מי נבדק?
"כל המשפחה. אותי פסלו מפני שהייתי בת 40 ורציתי עוד ילדים, אבל אמא שלי, שהייתה אז בשנות ה־60 שלה, נבדקה. תקרת הגיל באותם ימים הייתה 62, היום זה לא תלוי גיל, אלא תלוי מצב בריאותי, ואמא שלי הייתה אישה בריאה. ישעיהו, שקרא לאמא שלי 'שוויגר', חמות, אמר לה בהלצה, 'לא מספיק את מתערבת לי בבית? עכשיו את גם רוצה להיכנס לי לתוך הקישקעס?' ההורים שלי אהבו אותו יותר מאשר אותי. אחרי עשרה חודשי דיאליזה חבר טוב וקרוב שלו, שלנו, החליט לתרום לו כליה בתנאי שזה יישאר בעילום שם".
ואז הוא ייסד את "מתנת חיים"?
"לא. הטריגר להקמת העמותה היה פנחס תורג'מן, נער כבן 18, ששלוש פעמים בשבוע שהה איתו במכון הדיאליזה ב'משגב לדך', כורסה ליד כורסה. פנחס נולד עם אי־ספיקת כליות, עבר השתלה כשהיה בן שלוש ולימים נאלץ לדיאליזה. למה? אחיו, יאיר תורג'מן, נהרג בקרב עם מחבלים ב־2004. כשישבו שבעה בבית הוריו, איש לא שם לב שהילד הקטן לא לקח באופן סדיר את התרופות נגד דחייה שהיה עליו לבלוע פעמיים ביום והכליה המושתלת נדחתה. ישעיהו רצה לשמח את פנחס, שישב לצידו שעות ארוכות, וממש הכין שיעורי בית לפני צאתו לדודה עליזה. הוא שאל, 'מה אספר היום לפנחס? מה אלמד אותו? אולי אלמד איתו?' המראה של נער כל כך צעיר מחובר לדיאליזה היה בעיניו קורע לב. בביקור האחרון של ישעיהו במכון הדיאליזה, לפני צאתו להשתלה, הוא נפרד מפנחס, שחווה את הפרידה כעוד נטישה. הוא ביקש, 'הרב הבר, עכשיו גם אתה עוזב אותי, תזכור אותי? תדאג לי?' בעלי השיב, 'אנחנו לא קבלני הצלחות, אנחנו קבלני השתדלות' והבטיח לעשות כל שביכולתו כדי שגם פנחס ישתחרר מעול המכונה שמצילה חיים, אבל קשה מאוד לשרוד בה לאורך שנים".
זה היה בפברואר 2008. מספר הישראלים שעברו אז השתלה, לא רק של כליה, היה כמעט אפסי. "הנושא של תרומה אלטרואיסטית בכלל לא דובר, עד כדי כך זה היה נדיר. היו ישראלים שטסו להשתלה בחו"ל, בעיקר בדרום־אפריקה ובפיליפינים, ולאט־לאט המקומות האלה נסגרו, אבל הבטחה זו הבטחה. ציירנו מודעות ותלינו אותן בסביבה שלנו, על העצים, כמו 'דרושה בייביסיטר'. במודעה שלנו נכתב, 'דרושה כליה עבור נער צעיר, אח שכול' והופיע בה מספר הטלפון הנייד של בעלי. המודעה עשתה את שלה, קיבלנו הרבה טלפונים, אבל רובם היו מלגלגים ומעליבים. לפני 15 שנה, 'דרושה כליה' צילצל כמו 'דרושה זרוע', עד כדי כך זה לא היה במודעות ובשיח הציבוריים. בסופו של דבר נמצאה אישה מנתניה, ממוצא אמריקאי, שידעה מה זו תרומת כליה והיא התחילה תהליך בשניידר כדי לתרום לפנחס. ועדות, בדיקות, זה תהליך. שבועיים לפני מועד ההשתלה, בשש וחצי בבוקר, צילצל אלינו אביו של פנחס והודיע שהוא קיבל דום לב בדרכו לדיאליזה ונפטר. שני בנים היו לו. האחד נפל בקרב מול מחבלים, והשני נפל בקרב מול הדיאליזה".
כשהיא מספרת על פנחס נוצצות דמעות בעיניה. "עד אז, מעולם לא ראיתי את ישעיהו נשבר. הוא ישב ובכה את הבכי של החיים. באותו היום לא הלכתי לעבודתי בבית הספר מפני שחששתי להשאיר אותו בבית לבד. הוא אמר, 'אני רוצה לחלץ את כולם ממכוני הדיאליזה'. יום ההולדת של 'מתנת חיים' הוא יום פטירתו של פנחס. בעלי התחיל להפיץ את השמועה וכולם חשבו שהוא השתגע. תרומת כליה זה לא כמו לתת עשרה שקלים או אלף שקל לצדקה. מדובר על תרומה רצינית, אפילו יותר מורכבת מתרומת מח עצם. מי יתנדב להיכנס לחדר ניתוח כדי שיוציאו חלק מגופו?"
גם את חשבת שהוא השתגע?
"כן. בהתחלה אמרתי לו, 'רד מהעץ'. כשראיתי שהוא לא מתכוון לרדת הבנתי שעליי לקחת סולם ולטפס עליו ולהיות הפרטנרית שלו בשליחות הקדושה. כשאמר, 'אני רוצה לחסל את רשימת הממתינים להשתלה בישראל' גיחכו וצחקו עליו, בריש גלי ובסתר, אבל בעלי היה איש של חזון, הוא האמין באנשים הטובים שחיים בארצנו, ולמרות שהיה צנוע ועניו הוא ידע להכיר ביכולותיו.
"הוא מעולם לא שיכנע אנשים לתרום כליה, אבל הוא הנגיש להם את המידע. כיוון שהיה לו אופי של חוקר הוא למד את הנושא באופן יסודי מכל זווית אפשרית, מבחינה רפואית ומוסרית ודתית ופסיכולוגית וחוקית והלכתית. תמיד אמרתי שאילולא פנה לאפיק התורה הוא היה לומד רפואה ועוסק במחקר. הרבנים אמרו לו, 'תרומה מן החי היא לא חובה, אבל מצווה גדולה' והוא ציטט את דבריהם בשיחות עם אנשים מסביבתנו הקרובה, שכנים, מכרים, מתפללי בית הכנסת. מודעות לא נבנית ביום אחד".
את הראשון שהושתל בזכות בעלה הרבנית כבר לא זוכרת. "עוד לא הייתי אז בפרונט", היא מנמקת. "במשך 12 שנה ישעיהו היה אוסף אותי מבית הספר, אומר 'סליחה שאני מטריד אותך, את בטח עייפה, אבל בואי, אני זקוק לעזרתך' והיינו יוצאים לדרך, לפגוש תורמים פוטנציאליים ולבקר מושתלים. למדתי ממנו המון מבלי שידעתי שהוא המנטור שמכשיר אותי לתפקיד. כשאמר, 'שתדעי, שתדעי' שאלתי למה אני צריכה לדעת פרט כזה או אחר, ועם הזמן כבר לא שאלתי. התרכזתי במשימה. באחד מימי שישי הוא הציב לי אתגר – שם לעמותה. כל השבת חשבתי וחשבתי ואחרי ההבדלה הודעתי לו, יש! 'מתנת חיים'! 'שם עם משמעות כפולה. תרומה מהחי ותרומה שנותנת חיים'. על פניו של ישעיהו פשטה נהרה גדולה. מאז, הוא לא הפסיק להזכיר 'את השם הגתה אשתי'.
"ההתחלה הייתה קשה ואיטית. בכל מוצאי שבת התיישבנו שנינו כאן, סביב שולחן האוכל, פתחנו את המחברת החומה וכתבנו את התוכנית השבועית. הוא פנה למכוני דיאליזה ולמרכזי השתלות, הזדהה כמושתל כליה וביקש לעודד את הממתינים. 'אני מושתל בריא', הוא הציג עצמו בפניהם. לא לחינם הוריו קראו לו ישעיהו, הוא בא על מנת להביא ישועה".
ואת קיבלת על עצמך את תפקיד רעייתו של המושיע.
"בשמחה קיבלתי אותו על עצמי מפני שישעיהו ראה את תפקיד חייו בבית פנימה, הפעילות שלו לא באה על חשבוני. הוא ידע לנקות את המקרר ולערוך קניות והוא אפילו קצת בישל. תמיד הוא אמר, 'במקום הראשון שלי עומדים האישה, הבית והמשפחה. עניי עירך קודמים'. שכרנו משרד קטן, עם שתי מזכירות, והפעילות שלנו תורגלה ושוכללה תוך כדי תנועה. לא הייתה אז פלטפורמה לחיקוי. כתבנו יחד את ההרצאות שלו בפני רופאים ומשפטנים, הסתובבנו בכל רחבי הארץ ובכל פעם התרגשתי מחדש למראה הקשר שנוצר בינו לבין התורמים. הוא כל כך כיבד אותם על המעשה הנאצל. הוא התייחס אליהם בקדושה, כמו שאדם מתייחס למזוזה".
× × ×
ואז הגיעה הקורונה. אוכלוסיית הסיכון כללה מושתלים שמערכת החיסון שלהם מדוכאת כדי למנוע דחייה. "מסעודת פורים הסתגרנו בבית, אין יוצא ואין בא, בידוד מוחלט", היא מספרת. "רק פעם אחת הגיע אלינו אדם זר. תקן, טכנאי כלשהו. אני לא זוכרת איזה מכשיר חשמלי התקלקל במטבח, אולי הוא הדביק אותנו, אין לי שום עניין להיכנס לכך.
"בערב פסח, כשהתחלתי להשתעל צילצלתי למוקד, באו אלינו הביתה, לקחו דגימות מטוש משלושתנו – ישעיהו, חני ואני, אבל בגל הראשון עבר יותר משבוע עד קבלת התשובה. לכן נפרדו דרכינו. ישעיהו עבר לישון בחדר אחר. הוא לא קיבל אנשים והמשיך לנהל את העניינים בטלפון".
היא הייתה הראשונה שנמצאה חיובית, חני הייתה השנייה, "אבל בחול המועד שתינו כבר הרגשנו מצוין. ישעיהו, לעומתנו, נחלש. ביום ראשון שאחרי ליל הסדר צילצלתי לנפרולוג של בעלי, ד"ר אהרון בלוך, בעלה של עליזה בלוך, ראש עיריית בית־שמש. כשתיארתי את הירידה בסטורציה הוא אמר, 'אמבולנס, עכשיו' ובתזמון מושלם התקבלה בסלולרי ההודעה שבעלי יצא חיובי לקורונה. הגיע צוות ממוגן, ואחד מהם הסיר לרגע את המסכה כדי שאזהה אותו. זה היה אחד מתורמי הכליה שלנו, חיים נוימן, פרמדיק במד"א. כשראיתי אותו הייתה לי רווחה. לחשתי לישעיהו, 'אתה לא נוסע לבד, חיים איתך'. חשבתי שבבית החולים ייתנו לו נוזלים ויאוששו אותו. מה כבר יכול להיות? חני הייתה היחידה שלא ראתה עתיד ורוד. היא אמרה לי, 'אני פוחדת שזו הפעם האחרונה שאני רואה את אבא'.
"כבר באמבולנס נתנו לו חמצן. באחת בלילה הוא צילצל אליי ואמר, 'הרופא רוצה להרדים ולהנשים אותי ואני פוחד. נסי לברר מה זה אומר'. למי אצלצל באחת בלילה? בדרך נס מצאתי את מספר הטלפון של הרב צ'ולק, ידיד נפש של בעלי, שאמר לי, 'אם בית החולים החליט להרדים ולהנשים ככל הנראה זה מה שצריך להיעשות'. עברו חמש דקות עד שחזרתי לבעלי עם תשובת הרב, אולי עשר. כשצילצלתי, הוא כבר לא ענה".
אחרי ההתאוששות המפתיעה באה הנפילה. "אפילו לא נפרדנו", נסדק קולה. "נתנאל אמר את הקדיש באמבולנס שבו ישבנו. והרגשתי שהתאים לישעיהו להיפרד מהעולם הזה בהלוויית קורונה עם אפס משתתפים. כל חייו הוא ברח מהזרקורים. אבל אחד הרבנים הגדיר את ההלוויה כאר"ן, אירוע רב־נפגעים. כל כך הרבה אנשים בכו עליו. ההלוויה שודרה ברשת ויותר מעשרת אלפים אנשים עקבו אחריה. ישבתי שבעה כאן בבית, עם חני ונתנאל ואשתו ושלושת ילדיהם הקטנים".
בשנה הראשונה שלה בנעלי בעלה "מתנת חיים" הובילה ארבע השתלות כליה. בשנה השנייה כבר נרשמו 11 השתלות. "ואז הגיע לדירתי כתב של 'הניו יורק טיימס' שקיבל משני מקורות שונים מידע על העמותה. הוא הגיע ארצה עם צוות צילום לחמישה ימים ואמר, 'כשאני שומע על תופעה משני מקורות שונים אני בא לבדוק אותה'. התנצלתי על הסלון הקטן והצפוף שלי, שלא יכול להתחרות בגודל המבואה של המשרד שלו במנהטן, והוא אמר, 'השתלות לא מגיעות מהקירות, אלא מהלב'. זו הייתה הפעם הראשונה, ואולי האחרונה, שתמונתו של רב הופיעה בעמוד הראשון של 'הניו יורק טיימס', שהוא לא עיתון פרו־ישראלי מי יודע מה".
ועכשיו, במקביל להכשרת הבית לפסח, היא מתכוננת לאזכרה. "שלוש שנים. בניגוד למה שנוהגים לומר, הזמן לא מרפא. הצער רק מעמיק. הגעגוע הוא אינסופי, אבל יש פסקול שמהדהד באוזניי ללא הפסקה. 'זו המציאות, אנחנו לא יכולים לשנותה, אבל אנחנו יכולים לבחור איך לצעוד במשעול שהתווה לנו בורא עולם'. לא אגיד שאין רגעי בכי ומשבר, לא אגיד שהכרית שלי לא נספגת בדמעות, אבל אני לא נופלת. שליחותו היא שליחותי. לתת חיים".
איך את מסבירה את העובדה שרוב התורמים האלטרואיסטים הם חובשי כיפה?
"מדובר באנשים גדולים מהחיים שינקו, עם חלב אמם, את 'ואהבת לרעך כמוך' ואת החינוך לנתינה. אז מה אם 98 אחוז מהמושתלים שלנו אינם דתיים? אנחנו אחים לכל דבר. אחרי פטירת בעלי גם הנפרולוג שלו, ד"ר בלוך, תרם כליה. וגם המזכירות של העמותה. והנשימה שלי נעתקת כשאני רואה את יחסי הרעות שנרקמים בין התורם לנתרם. התורמים לא רוצים לכבול את הנתרמים בכבלים של אסירות תודה ולכן הם מתלוצצים. זה אומר לנתרם, 'הכליה שלך הייתה בגופי במשך 40 שנה ועכשיו אני מחזיר לך אותה'. אחר אומר, 'הכליה שלך שהתה אצלי בכספת ומעכשיו היא עוברת לרשותך'. זה מרגש ופלאי. היום, כשאני מתיישבת על כיסאו של בעלי, אני מרגישה שחוברתי לעמדת הטענה. הפעילות ממלאת אותי חיים וחיוניות ונחמה. זו מתנת החיים שבעלי השאיר לי. מה הייתי עושה בלעדיה?"
ואיך את מסבירה את העובדה שבשלוש שנות כהונתך כיושבת ראש העמותה צברת 611 השתלות?
"המודעות גדלה, גם הצורך גבר, אבל אין לי שום הסבר הגיוני חוץ מההשערה שבעלי פתח סניף של 'מתנת חיים' למעלה, בשמיים".
"החלטנו ששנינו רוצים לזכות במצווה הזאת"
בני הזוג ליבמן היו הראשונים שתרמו כליה יחד. אחריהם הגיעו 17 זוגות ישראלים נוספים, שהחליטו להעניק לאחרים מתנת חיים
הרבנית הבר קוראת לתורמי הכליה "הגיבורים האמיתיים", ואפשר בקלות להבין למה. אבל גם מתוך מאות עושי החסד האלו, מתבלטים 18 זוגות ישראליים, שבחרו שניהם - לעיתים בהפרש של ימים, לפעמים של שנים - לתרום כליה.
רחלי ויהודה ליבמן ממגדלים, הורים לעשרה (שישה בנים וארבע בנות) עשו היסטוריה. הם הזוג הראשון שתרם כליות יחד. "לפני תשע שנים גרנו ביצהר ותושב המקום, אברהם שפירא, ערך ערב חשיפה שבו סיפר על תרומת הכליה שעבר", משחזר יהודה (51) מנהל ישיבה תיכונית. "הוא תיאר את הסיכון הרפואי הנמוך ואת הסיכוי הגבוה להציל חיי אדם ושנינו נדלקנו".
רחלי (49), מנהלת אגף יישובים ומתנ"ס במועצה אזורית שומרון, מוסיפה: "באותם ימים, תרומת אלטרואיסטית עוד הייתה בגדר תופעה נדירה. החלטנו ששנינו רוצים לזכות במצווה הזאת ושנעשה את המסע הזה יחד, באותו היום. התקשרנו לרב הבר זצ"ל".
"המפגש עם הרב היה מרגש", ממשיך יהודה, "הוא הסביר לעומק וחיזק אותנו מבחינה רפואית והלכתית. רק שאלת העיתוי נותרה פתוחה. הרב הציע שנתרום בהפרש של מספר שבועות זה מזה, ואנחנו התעקשנו על תרומה זוגית".
רחלי ממשיכה: "הרב טען שכאשר הורה אחד נעדר מהבית זה משבש את שגרת החיים וחשש מהיעדרות של שני ההורים, ואנחנו שיקפנו לו את התמונה ההפוכה. הילדים שלנו כבר גדולים, עצמאיים ותומכים, ועדיף שהמשפחה תעבור שבוע אחד, מרוכז, של יציאה מהשגרה".
ומה קרה לבסוף?
רחלי: "במהלך הבדיקות הארוכות והמתישות הרב למד להכיר אותנו, התחיל לזרום איתנו והגענו להסכמה. התרומות לא יתבצעו באותו היום, אלא בהפרש של יומיים. את המשפחה שיתפנו רק בשלבים המאוחרים של התהליך, אחרי שהותאמה לי מושתלת ולבעלי הותאם מושתל".
יהודה: “לפני שבע שנים תרמתי כליה לדניאל קפח מהקריות, כבן 60 ומאז, ברוך השם, החיים שלו השתנו מקצה לקצה. הוא חזר לעבודה ושיקם את עולמו. מדי פעם אנחנו מדברים, בעיקר לפני חגים, ובכל שיחה אני מתרגש מחדש".
אצל אשתו, שנכנסה לחדר הניתוח יומיים אחרי בעלה, התמונה הייתה שונה במקצת. "בהתחלה ביקשתי לא לפגוש את הנתרמת", היא מספרת. "לא שינה לי למי אני תורמת. תרמתי לבן אדם. בנוסף, לא רציתי שהיא תהיה אסירת תודה לי. רציתי להעניק לה את האפשרות לנהל חיים רגילים".
העובדה שהם היו הזוג הראשון שתרם יחד עוררה עניין בתקשורת. "הרב הבר ביקש שנגיע לאולפן טלוויזיה למפגש עם שני הנתרמים שלנו, במטרה לחשוף את 'מתנת חיים' ולהגדיל את מעגל התורמים. באולפן, מול המצלמה, הכרתי לראשונה את שושנה לוי מקריית־שמונה, אישה יקרה שמגדלת הרבה ילדים ונכדים. התחבקנו, דמענו, זה היה מרגש מאוד".
×
אביטל ואברהם בירנבוים ממבוא חורון הם הורים לשישה. הוא תרם כליה לפני שמונה שנים. היא תרמה לפני שנה. "קראתי כתבה על 'מתנת חיים' והרעיון הדליק אותי", מספר אבי (48), רואה חשבון, "אבל לקח לי זמן לבדוק את הנושא לעומק מבחינה בריאותית. ככל שהתעמקתי בקריאה זה הלהיב אותי יותר. אמרתי לרב הבר שלא משנה לי לאן תלך הכליה שלי. העיקר המצווה. הנתרם שלי הוא אביאל סלמה מקריית־שמונה שהיה אז בן 30".
"כשאבי נכנס לתהליך גם אני רציתי לתרום", מספרת אביטל (45), מחנכת כיתה ז' באולפנת אורות במודיעין, "אבל יעצו לי לדחות את זה עד שאסיים את הלידות. כשהכרתי את הנתרם של בעלי אמרתי, 'וואו, גם אני רוצה לעשות דבר גדול כזה, להוסיף טוב איפה שאפשר, במה שאני יכולה' והחלטתי לעשות את זה כשהילד האחרון חביב יהיה בן חמש".
למה?
"שירה, החמישית שלנו, הייתה בת תשעה חודשים כשבעלי תרם, ולמרות שהוא עבר את הניתוח בקלות, תודה לאל, ראיתי שזה לא פשוט. בשבועות הראשונים הוא נמנע מלהרים אותה על הידיים. לכן סיכמתי, ביני לבין עצמי, שאכנס לתהליך כשאורי יהיה יותר עצמאי. לפני שנה התגלגלה אלי הודעת ווטסאפ, 'יש לך סוג דם או פלוס? את מעוניינת לתת חיים?' והרגשתי שאני כבר בשלה. מילאתי את הטפסים ויצאתי למסע".
לפני שנה, בז' באייר, היא נכנסה לחדר ניתוח. “את הנתרם שלי, יאיר סקיטל (56) מקריית־מוצקין פגשתי במחלקה. אני שומרת על קשר רצוף איתו ועם אשתו. הוא חוזר ואומר, 'נתת לי את חיי".
×
טל ואביחי טיירי, בני 46, מעלי זהב ("חמש דקות מאריאל"), הם הורים לשלושה בנים. היא אחות אונקולוגית בשניידר, הוא מנהל תחזוקה. "לפני כארבע שנים התחלנו את התהליך יחד", היא מספרת. "אנחנו חיים בסביבה שבה הנושא הזה מדובר. חברים שלנו תרמו לפנינו, גם אחותי, אירית בירנבאום, תרמה לפנינו ועברה את זה בהצלחה. הרעיון התבשל אצל שנינו והחלטנו שנעשה את זה יחד. כשקיבלתי למחלקה ילדה עם סרטן בכליה חטפתי סוג של הלם. אמרתי, 'רגע, אני צריכה לחשוב על זה, אני רוצה לבדוק ולברר יותר'. אביחי נאלץ להמשיך בלעדיי".
הכליה של אביחי הושתלה בספטמבר 2019 באברהם אטיאס (62) מאילת. "לצערי הוא כבר לא בין החיים, לפני שנה וחצי הוא נפטר מסרטן בלבלב", הוא משחרר אנחה.
"כשבאנו להיפרד מאברהם, אחרי ההשתלה", טל משחזרת, "הוא אמר לנו, 'תכירו, זו אחותי, גם היא צריכה תרומת כליה, יש לנו בעיה משפחתית'. על המקום אמרתי לאחותו 'אני שלך'. חודש אחרי שבעלי תרם התחלתי את התהליך. די מהר התברר שאני לא מתאימה לאחותו של אברהם, אבל העובדה שהיא הביאה תורמת קידמה אותה לתחילת התור ולי התאימו מושתל אחר – יעקב שניידר (49) ממגדל העמק. בחור בריא וחזק, ברוך השם. הניתוח שלי התבצע ב־2.2.2020, תאריך שאי־אפשר לשכוח. אחותו של אברהם קיבלה תרומת כליה יום אחרי שאני תרמתי וזו הייתה סגירת מעגל”.
×
שרה ושמואל גרנר, הורים ל־11 ילדים, גרים בבני נצרים. שניהם נכנסו לתהליך הזה לפני שבע שנים, בעקבות ביקור אצל אמו. "נסענו לשבת אצל אמא ובבית שלה ראיתי חוברת של 'מתנת חיים'. התחלתי לקרוא", מספר שמואל (61) שמגדיר את עצמו חצי אברך וחצי עצמאי, "והופתעתי לגלות שאדם מסוגל לתרום כליה מבלי שבריאותו תיפגע".
"גם אני עיינתי בעלון שהיה בבית של חמותי", מספרת שרה (57) ילידת צרפת, גננת ביישוב שלומית, "ובמוצאי שבת, כשרציתי להגיד לבעלי שאני חושבת על המצווה הזאת, הוא הקדים אותי בכמה דקות ואמר שהוא כבר החליט. אז אמרתי לו 'בסדר, אתה תקבל את הבכורה, אתה תהיה הראשון' וכך היה".
הכליה של שמואל הושתלה ביגאל מאירסון מגדרה שהיה אז בן 40, על סף דיאליזה. "אם יחליט לחזור בתשובה ברור שאשמח", הוא אומר, "אבל התרומה שלי לא הייתה כרוכה בשום תנאי. בשביל מה יש לאדם שתי כליות? אחת בשבילו והשנייה בשביל לתרום".
"כשבעלי הוזמן לשבת של תורמים שמחתי לראות שכולם בריאים והבנתי עד כמה טוב אתה יכול לעשות", שרה מעידה. "הקורונה עיכבה את הבדיקות שהיה עליי לעבור ובסיומה חזרתי לתהליך. בשנה שעברה, בערב יום העצמאות, תרמתי כליה לרמי (רחמים) חיון מבת־ים שכבר היה כמה שנים בדיאליזה".
בדיעבד, נפלה לידיה זכות כפולה. "בתחילת התהליך רציתי לתרום לאישה שאני מכירה, גיסתה של השכנה. בשלב האחרון של בדיקות ההתאמה נפסלתי. אחרי שחזרתי הביתה והחלמתי והתאוששתי, השכנה שלי הגיעה למסקנה שגם היא יכולה - ותרמה כליה לגיסתה".
לפנייה לכתב/ת 
