וושינגטון מסירה את הכפפות
חברות של 40 שנה? תשכחו מזה. לנשיא ארה"ב נמאס מההשתוללות הרומסת של ראש ממשלת ישראל. ג'ו ביידן, בצעד חריג ומלא בוז, הסיר את כנפיו מבנימין נתניהו ואותת לכל העולם ‑ איני מאמין לו יותר
נשיא ארצות־הברית ג'ו ביידן לא שלף מהמותן, ולא גימגם מתוך אפלולית מוחית של איש זקן שאיבד את חדותו: הוא כיוון היטב למטרה והבהיר לנתניהו שימי הזוהר בין השניים, חברים כבר ארבעים שנה, הסתיימו.
אפילו בימי אובמה, כאשר המתיחות בין ירושלים לוושינגטון הגיעה לעיתים לנקודת רתיחה, לא העז הנשיא האמריקאי לומר בפומבי שראש ממשלת ישראל אינו רצוי בבית הלבן. דיבורים מעין אלו היו שמורים תמיד למנהיגים מנודים, למשל יאסר ערפאת. בכל שנות קיומה של מדינת ישראל, לא זכה ראש ממשלתה לבוז קולני כל כך ומשפיל מהאזרח מספר 1 בארצות־הברית. גם בקרב היהודים האמריקאים מהמיינסטרים, לא מהאגף השמאלי, כבר החלו לדבר על ממדי הקטסטרופה ועל הנזק ההיקפי שמחולל נתניהו: במרכז השיח הכמיהה כי ביידן יציל את ישראל מההשתוללות הרומסת של מנהיגה.
ברגע שבו ביידן הבין כי הרטיבות על לחיו היא לא תוצאה של גשמי אביב, אלא יריקה בפרצוף שקיבל בהצלפה מנתניהו, הוא עשה מה שלא קרה עשורים רבים: הוא הסיר את כנפיו מנתניהו, ונתן לעולם כולו להבין שהוא לא מאמין לו יותר. הקסם פג.
כשנשיא אמריקאי איבד אמון בראש ממשלה ישראלי זה לא רק ביטול הזמנה לבית הלבן, זה אומר שברגע שנתניהו יודיע ,לדוגמה, כי איראן דוהרת לפצצה ושזה הזמן להלום או להחמיר סנקציות, ביידן כבר לא יתייחס לדבריו בכובד ראש אלא בציניות השמורה למי ששיקר פעם אחר פעם.
נתניהו למעשה, העניש את ישראל לא רק בדרדור הדמוקרטיה, וכינון חוקים שמתאימים למשטר האייתוללות, לא רק בהקמת משמרות מהפכה (ובקרוב אולי סוג של כלא אווין למתנגדים פוליטיים), אלא גרם לה לאבד את הידידה הכי חזקה ונאמנה שלה, ארצות־ הברית. העוגן.
בחדר הסגלגל נתניהו הוא לא רק “שקרן בן שקרן”: כבר מדברים עליו במושגים הלקוחים ממחוזות הנפש: מנותק, מבודד, לא יודע לקרוא מציאות כי הורחק ממנה. שלא לדבר על ההתייחסות האמריקאית לדברי בנו המטרטר ליד אוזנו שהעז להאשים בציוציו הרעילים את הממשל האמריקאי בליבוי ההפגנות בישראל ומימונן. ארצות־הברית סובבה את הגב לא לישראל אלא לזה שעומד בראשה כי הבינה שהוא הפך למנהיג שמסוכנותו היא מיידית. בעיקר אחרי שהדיח את גלנט.
המרכיב המרכזי בביטחון ישראל הוא היחסים ההדוקים עם ארצות־הברית. זה לא רק כספי הסיוע והתמיכה במוסדות בינלאומיים, זאת גם היכולת של ראש ממשלה ישראלי להרים טלפון לנשיא האמריקאי ברגע אמת, כאשר נושא רגיש על הפרק, או סכנה מיידית, ולקבל ממנו מה שחיוני למדינת ישראל באותו רגע: בין אם זה אור ירוק, העלמת עין, שותפות שקטה למניפולציה וכל מה שמקובל בברית בין חברים.
נתניהו ניסה להרגיע את החששות במעצמה מפני המשיחיות המדרדרת: הוא נשבע והבטיח שהוא עם הידיים על ההגה.
תוך שלושה חודשים הבינו כי אולי הידיים שלו על ההגה אלא שהוא נוהג במהירות 200 קמ'ש, תחת השפעה, לא עוצר באדום ומפרק את התשתית העדינה המחברת בין ארצות־ הברית לישראל: מחויבות בלתי ניתנת לערעור לשמר את ערכי הדמוקרטיה. ישראל היא כמובן לא מדינת חסות של ארצות־הברית, אבל חוסנה נשאב ממנה. וכאשר בבית הלבן מדברים על ראש ממשלת ישראל כמי שהפך להיות לא רק מצורע בעולם הנאור אלא גם הסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיה של ישראל, מה שיכול לדרדר את המזרח התיכון וגם לפגוע באינטרסים האמריקאיים ‑ זה לא "חילוקי דעות" בין ידידים זו מפולת שלגים.
כאשר ביידן ואנשיו החלו לספור את השקרים שמכר להם נתניהו היה ברור להם שזמן הדיבור הרך פג, והגיע שעת הנבוט.
בעוד שנה וחצי יתקיימו הבחירות לנשיאות בארצות־הברית: נתניהו בונה על כך שתאומו הסיאמי, דונלד טראמפ, יחזור ואז הוא יוכל שוב לגנוב איתו סוסים. כלל לא בטוח שזה יקרה, וגם אם כן, עד אז ישראל תאכל מרורים: אם נתניהו לא יתעשת, ישליך לזבל את הרפורמה ויגיע להסכמות רחבות שיאחו את הקרע הנורא, זה בהחלט יכול להיגמר בבכי והדמעות תהיינה שלנו.
