שבר אחים ואחיות
המפגינה שהותקפה מינית וספגה גז פלפל האישה בכיסא הגלגלים שחטפה אבן בפנים | הקיבוצניקים שנאלצו לעבור סלקציה | העיתונאי שאושפז עם צלע שבורה, ועוד ועוד | "זו שנאה תהומית", אומרת פסית שיח, שהותקפה רק משום שנשאה שלט "דמוקרטיה" | מתי גרמה מבית–שאן מאשים את מתנגדי המהפכה המשפטית: "מי הגאון שהחליט להביא את המחאה אלינו לעיר?" | ובאור–עקיבא ארקדי גדילוב ואורי לוי משדרים פיוס למרות העימותים הקשים | כשהימין הקיצוני פושט על הצמתים, משני צידי הוויכוח הלוהט תוהים אם יש סיכוי לאחות את הקרע לפני שיישפך דם
זו צרידות שלא עוברת בקלות. לא חיידק טפיל שמתלבש על מיתרי הקול הניתן להביסו בהרעשה אנטיביוטית כבדה. קולה של פסית שיח סדוק, אף שחלפו כבר למעלה משתי יממות מאז שרוססה בגז פלפל. זה גז המותר לשימוש למטרות הגנה עצמית המכיל ריכוז גבוה של החומר הפעיל בפלפל חריף. הספרות המקצועית מסבירה במילים פשוטות הנהירות לכל אדם את תוצאות השימוש: התזת החומר על הפנים גורמת לגירוי עז בעיניים ודימוע מיידי, לקוצר נשימה, גודש באף ושיעול. חולים במחלות בדרכי הנשימה, כגון אסטמה, עלולים למות משאיפת הגז הזה. ולמרות כל אלה, שיח רוססה בחומר הזה בחמת זעם שטופת שנאה ממרחק אפס, אף שלא תקפה איש. כל חטאה היה שעמדה עם שלט ועליו הכיתוב "דמוקרטיה".
אבל מילא הגז. הצרידות, היא אומרת, תחלוף גם אם זה ייקח כמה ימים. מה שנצרב בחווייתה היו הקללות הנוראיות. הקללות המיניות והתנועות המגונות שנחוו כתקיפה מינית, לא רק על ידה, על ידי כל הנשים שעמדו איתה בהפגנה נגד ההפיכה המשטרית. כל זה קרה במוצאי שבת האחרון בצומת עין הנצי"ב על כביש 90 המוביל לבקעה. זה צומת שהפך למעגל תנועה שממנו יוצא מזרחה כביש 6678 המוביל לקיבוצים הדתיים עין הנצי"ב, שדה אליהו וטירת צבי. צומת שהוא מחוץ לבית־שאן, אבל במרחק הליכה ממנה, בקושי חמש דקות.
שיח, 43, אם לארבעה, תושבת הקיבוץ הדתי מעלה גלבוע, היא חלק מהתארגנות של דתיים לאומיים שהקימו קבוצת מחאה בשם "דתיים, ציוניים, דמוקרטים" נגד כוונות החקיקה של הממשלה. לפני כחודש פתחה קבוצת ווטסאפ של דתיים תושבי האזור כדי לארגן הפגנה בצומת עין הנצי"ב. התחילה עם 20 איש, ולהפגנה הגיעו 150. הייתה אווירה יפה, היא מספרת, מישהו הביא גיטרה, שרו שירי ארץ ישראל, "אווירה של בעד, לא של נגד, אמירות של פשרה והסכמות, לא להשפיל, לא לדרוס".
שבוע אחר כך כבר הגיעו כ־200 איש ואחריו למעלה מ־300. "ההפגנה שלנו תפסה פה בגלל המסר החיובי. אני אישה דתייה ומרבית המפגינים איתי דתיים, למרות שהצטרפו אלינו לא מעט חברים חילונים מהקיבוצים והמושבים. יש בקבוצה שלנו כמה עשרות תושבים מבית־שאן שרצו שהמחאה תעבור לתוך העיר, כי מבחינתם זה סמלי להביע התנגדות להפיכה המשפטית בעיר שהיא ימנית באופייה. התלבטנו, ובסוף החלטנו לעשות הפגנה קטנה עם צאת השבת ממש בקצה של בית־שאן, ואחרי שעה נצטרף להפגנה הגדולה בצומת עין הנצי"ב. למה שעומד להתרחש היו סימנים מקדימים. בקבוצת הפייסבוק של בית־שאן מישהו כתב 'הפינצ'ר מגיע למלונה של האמסטף', אחר כתב 'אני דורס'. עידכנו את המשטרה. בשמונה ורבע החלה ההפגנה. היינו בערך 40 איש. מולנו היו כ־100 גברים, נשים, נערים וילדים שקיללו אותנו בשפה שבחיים לא שמעתי. אני אומרת לך, מעולם לא שמעתי שפה כזו ואני במערכת החינוך 20 שנה. מילים מיניות קשות מאוד. 'יבוא ביבי ויתקע לך את המקל של הדגל בתחת, שרמוטה, כמה עברו עלייך, כמה עברו על אמא שלך'. זו לגמרי תקיפה מינית. עשו לעברנו תנועות מיניות עם איבר המין שלהם, ניענעו אותו, זה היה פשוט נורא. לא הפסיקו ללעוג לי, כל הזמן צעקו 'יא שמנה'. מישהו צעק 'תחזרו לרכבות באירופה, שם יודעים איך לטפל בכם'. אני קרויה על שם פסיה, סבתא של אבא שלי, שנרצחה באושוויץ. זו שנאה תהומית, בחיים אף אחד לא שנא אותי.
"ושתבין, בית־שאן זו העיר שלי. רבע שעה מהבית. הכל אני עושה שם. קניות, רופאים, סידורים, יש לנו שם מלא חברים, ובהפגנה מולנו לא היה אחד שניסה לעצור את הקללות הנוראיות, למתן את הזעם והשנאה. אחרי אולי חצי שעה השוטרים ששמרו עלינו הציעו שנעבור להפגנה הגדולה בצומת עין הנצי"ב. מפגיני הימין באו אחרינו עם משאית ועליה רמקולים ענקיים. הם שמו מוזיקה בקולי קולות 'ביבי־ביבי יא חביבי' ו'ביבי מלך ישראל', ולא יכולנו לנאום או לשיר. הם המשיכו עם הקללות והתנועות המגונות, ואני תפסתי את המיקרופון שלנו וקראתי להם 'אתם אחים שלנו, אנחנו עם אחד, מותר לכם להפגין וגם לנו', וביקשתי שלא ינהגו כלפינו באלימות ושינמיכו את הרמקולים שלהם.
"התגובה שלהם הייתה מטר של אבנים וביצים. זרקו עלינו תבניות ביצים. כמויות אדירות. אישה נכה בכיסא גלגלים חטפה אבן בפנים ממש לידי. גיל אלכסנדר, אב שכול ממעלה גלבוע, חטף אבן במצח. בשלב הזה הם כבר היו בינינו, והשוטרים, בקושי 20 שוטרים היו שם, לא הצליחו לחצוץ בינינו. הם חטפו דגלים, שלטים, קרעו אותם, וריססו אותנו בגז פלפל. חבורה הקיפה אותי, אחד מהם החזיק דגל של להב"ה, חלקם חבשו כיפות, ירקו עליי, בעטו בי, קיללו 'שרמוטה, זונה שמאלנית' וריססו אותי בגז ממרחק אפס. גם כשאני ובן זוגי נכנסנו לאוטו שלנו הם המשיכו לקלל, פתחו את תא המטען והוציאו ממנו את כל השלטים והציוד, וריססו את פנים הרכב בגז. מישהו מהם איחל לנו שנעשה תאונה ושנמות. פתחנו את כל החלונות ואת כל הדרך הביתה עשינו המומים. העיניים צרבו, הגרון שרף, לא הצלחנו להוציא מילה".
לה פמיליה בדרך
בהפגנת הימין בירושלים ביום שני השבוע, שבה השתתפו עשרות אלפים מתומכי ה"רפורמה", הסתובבו גם כמה עשרות בריונים מארגון לה פמיליה. הם הגיעו לשם בתחילת ההפגנה, כשעדיין היו באזור מפגינים נגד המהפכה המשפטית, וקראו לעברם: 'היידה, תתחילו לברוח, לה פמיליה בדרך'. אחד מהם, נער לבוש קפוצ'ון של לה פמיליה, דיבר עם כמה שוטרים שעמדו בצד. חבריו המשיכו לקלל: "אין שוויון לשרמוטות, אמא שלכם זונות, שמאלנים יימח שמכם". שעות אחר כך הגיעו דיווחים מירושלים על תקיפות של מי שזוהו כמפגיני שמאל בידי חבורות בריונים.
זו אחת המכות הגדולות בחודשים המטלטלים האלו. השנאה והאלימות והתחושה שהפצעים עמוקים מדי ואולי לא נירפא מהם. כולנו, כל הישראלים. זו מציאות חיינו עכשיו והיא רוויה באדי דלק של שנאה ואלימות. תקיפות אלימות של מפגינים נגד ההפיכה המשטרית בידי פורעים מהימין אירעו בירושלים ובתל־אביב עוד לפני השהיית החקיקה, אבל השבוע האלימות הזו לקחה כמה צעדים קדימה. היא מאורגנת, נמצאת ברשתות, נעשית תחת עיני המשטרה על ידי חבורות של בריונים שטופי שנאה. נשים מבוגרות, קשישים, צעירות שחוזרות הביתה מההפגנות, עיתונאים, כל מי שנתפס כשמאל, מותקף. השמאל מזמן הפך מילה נרדפת לבגידה, ובוגדים אפשר להכות ולרסס בגז פלפל, לדרוס עם הג'יפ ולאיים עליהם בנשק בסרטונים בטיקטוק בדרך להפגנת הימין. השב"כ והמשטרה הצליחו לאתר את מפרסמי הסרטון ועצרו אותם. בימין, מנגד, יש מי שמנסה ליצור סימטריה בעקבות מקרים מועטים של גילויי תוקפנות, בעיקר צעקות ועלבונות, מצד מתנגדי החקיקה כלפי אנשי ימין שנקרים בדרכם. מדובר בניסיון מקומם. כך או כך, השנאה התהומית פרצה כלבה מהר געש פעיל ואלים, והיא זורמת וחורכת את הארץ. והכל קורה רגע לפני פסח וימי הזיכרון ויום העצמאות שיצויינו השנה תחת הטראומה הבלתי נתפסת הזו.
נקודות האור מעטות כרגע. השיח בין הצדדים כמעט ולא קיים. הקללות הן רק אחד ממאפייני השנאה והאלימות. באור־עקיבא גם קיללו וגם בעטו ודחפו וירקו על מפגינים המתנגדים להפיכה המשטרית. האלימות שם החלה במוצאי שבת לפני שבועיים כשהתארגנה הפגנה לא גדולה בשדרות שידלובסקי בכניסה לעיר, לא הרחק מבית כנסת. סגן ראש העירייה ארקדי גדילוב אומר שהוא ידע על ההפגנה אבל לא ייחס לה חשיבות. "פתאום התחלתי לקבל טלפונים שהגיעו לעיר אנרכיסטים עם תופים ורמקולים שמפגינים ליד בית כנסת בלי להתחשב ברגשות של הציבור פה. אני מגנה כל אלימות, מכל צד, אוי ואבוי לנו להגיע לזה, אבל קורא גם לכבד רגשות דתיים, אם זה יהודים, מוסלמים או נוצרים. פה הכל התחיל, בסמיכות של ההפגנה לבית הכנסת".
בני בן ישראל, 59, שגר ממש ממול ומפגין כבר שלושה חודשים נגד חוקי ההפיכה המשטרית, אומר שמי שבחר במקום ההפגנה הראשונה לא ידע על בית הכנסת. ההפגנה ההיא נגמרה בתקיפה אלימה של זוג מפגינים שרצה לעזוב את המקום ברכבו, בקללות ודחיפות ויריקות על מפגינים אחרים. למחרת הגיע לעיר השר לשעבר יועז הנדל. בן ישראל התלווה אליו. "הלכנו בשדרות שידלובסקי ודיברנו עם אנשים", הוא מספר, "בהתחלה נתקלנו בשנאה יוקדת, העיפו עלינו חזיזים, אבל לאט־לאט התחיל להיווצר דיבור של אחד על אחד. היה שם בחור שיום לפני כן תקף וקילל מפגינים שלנו, ופתאום הוא מוכן להקשיב ואפילו החלפנו טלפונים. שנינו הבנו שאנחנו שכנים. הבנתי שכואב להם שאנשים הגיעו מחוץ לעיר למקום שהוא מאוד ליכודי, ימני הארד קור. הבטחתי להם אני לוקח על עצמי להזיז את ההפגנה מאזור בית הכנסת".
להפגנה השנייה נגד ההפיכה במוצאי שבת האחרונה הגיעו למעלה מ־3,000 איש. בן ישראל אומר שרק כ־300 מתוכם הם תושבי העיר. "יש פה אוכלוסייה גדולה שפוחדת להביע את דעתה, אנשים שהצביעו ליכוד ואומרים שהם נגד פגיעה בדמוקרטיה. יש לי חבר שגר לא רחוק ממני שכל בוקר בודק שלא שרפו לו את האוטו רק בגלל שהוא כתב משהו בפייסבוק נגד החוקים שהממשלה רוצה להעביר ומיד חטף איומים".
ההפגנה הזו נגמרה במהומה ותקיפות של מפגינים. כתבת ערוץ 13, לירון שמם, חטפה בעיטה, נדחפה וסולקה בקללות מהמקום.
סגן ראש העיר גדילוב, שנכח בהפגנת הימין, אומר שהתחושה של הציבור באור־עקיבא קשה. "אנשים מרגישים שדעתם לא נחשבת ושהתקשורת מגויסת לטובת האליטות. זה הפך לסיפור שהוא לגמרי סיפור מעמדי. דעותיי ימניות ואני מודע לכך שהקיטוב נוראי, אבל זה רק בגלל שהשמאל בז לדעותינו ולא מקבל אותנו כמו שאנחנו".
נפגשנו בבית קפה בעיר. הגענו בשעת בוקר מוקדמת, בדיוק למפגש הקפה שלו עם חברו אורי לוי, מנהל אגף הספורט בעירייה. לוי אמר שהוא מסתובב בזמן האחרון עם תחושה זיפתית. "אני בן 65, הגעתי לעיר בגיל שנה עם ההורים ממרוקו. מכל התפוצות הגיעו לאור־עקיבא - מרוסיה, מרומניה, מהקווקז, מפולין, מלוב, כל תקופה והעלייה שלה. תמיד ידענו לחיות פה ביחד, להיות מגובשים, לחיות בשכנות טובה עם הקיבוצים ועם בנימינה וזכרון וקיסריה ופרדס חנה כרכור. יש לי חברים בכל המקומות האלה, חלקם כמו משפחה. שני הבנים שלי היו קצינים בגולני".
גדילוב: "לי יש בבית שתי קצינות".
לוי: "והתחושה הזיפתית שלי מגיעה מהבנה שאם לא נעצור את הטירוף, את כל ההידרדרות הזו, אז נאבד אחד את השני. משפחות פה מתפצלות. תתפלא, לא כולם חושבים פה אותו דבר. אנשים מתווכחים ביניהם, אומרים שהם לא יודעים איך המשפחה תחגוג יחד את החג".
גדילוב: "זו ממש שעת חירום, העם רוצה ממשלת אחדות רחבה. שהשמאל יפסיק להחרים אותנו. אני קורא לגנץ להיכנס לממשלה, אם הוא יעשה את זה הוא יקנה את עולמו".
באותו רגע בן גביר וסמוטריץ' ייצאו מהממשלה.
"שייצאו, יש פה סכנה ממשית למלחמת אחים, אנחנו חייבים ממשלת אחדות".
לוי: "אני חבר מרכז ליכוד מעל 20 שנה וגאה בדמוקרטיה הישראלית. אני לא מכיר עוד מדינות בעולם שהכניסו נשיא מדינה וראש ממשלה לכלא. ישראל תמיד הייתה מדינת חוק, מה שמחזיק אותנו זה העובדה שאנחנו דמוקרטיה. יש אנשי ליכוד רבים שחושבים כמוני. לא רק שמאלנים מתנגדים לחוקים האלו שיפגעו בדמוקרטיה, יש המון ימנים שמתנגדים לזה, לדרך שבה זה נעשה. אני יודע על אנשים שבחיים לא היו בשמאל ולא יהיו בשמאל שיוצאים להפגין".
גדילוב: "והכי חשוב, תראה איך אנחנו יושבים ומדברים למרות שדעותינו חלוקות. אני אוהב אותו, הוא אחי הגדול. אנחנו מתווכחים אבל זה לא גולש מעבר. תאמין לי, האליטות בשמאל צריכות ללמוד מאיתנו".
סלקציה מפה ומשם
מאור־עקיבא נסענו לבית־שאן. בערב יום שני נחסמו בזו אחר זו הכניסות לקיבוצים בית השיטה, תל יוסף ועין חרוד על ידי מפגיני ימין, חלקם תושבי בית־שאן הסמוכה. סרטונים שצולמו בידי המפגינים עצמם והועלו לרשת תיעדו סצנה הזויה: תושב מבוגר שיצא מרכבו להבין מה קורה נדרש על ידי כמה צעירים להצהיר שהוא תומך ברפורמה, בשר בן גביר ובראש הממשלה נתניהו אם הוא רוצה שיתנו לו לעבור.
הסרטון הזה רץ גם בקבוצות הווטסאפ של תושבי האזור. שיח ממעלה גלבוע מזועזעת. "את מי שהם זיהו כתושב בית־שאן, הם נתנו לו לעבור ואת הקיבוצניקים חסמו. לראות את הסרטונים האלה זה בעיקר מייאש כי מדובר בשכנים שלנו. אם מישהו מהמפגינים נגד ההפיכה המשפטית היה עושה סלקציה בחסימה של איילון, נותן לעבור לאלה שמתנגדים להפיכה, עושה סלקציה על פי צבע עור או עדה, האדמה במדינה הייתה רועדת, רועדת!!! זו חרפה, ממש חרפה".
מתי גרמה, 38, תושב בית־שאן שנכח ביום שני בערב בחסימת הכניסות לקיבוצים, הוא אחד ממובילי מחאת האסי נגד קיבוץ ניר דוד. לדבריו לא ראה את הסיטואציה הספציפית שתועדה באותו סרטון, ואם היה רואה היה מעיר לאותם צעירים. "אני סולד מסלקציה", הוא אומר, "אבל שיהיה ברור, אני לגמרי בעד חסימת הכניסות לקיבוצים במסגרת המחאה שלנו בעד הרפורמה. בית־שאני נולד למציאות שהוא סוג ב'. לא קל להיות שכן של קיבוצניקים פריבילגים שמרגישים אדוני הארץ. עשינו חסימה של הכניסות לקיבוצים במשך ארבע שעות כדי שירגישו איך מרגישים תושבי המרכז שחוסמים להם את איילון. שלחו לי צילום מסך מהתכתבות פנימית של תושבים בתל יוסף שאם מישהו מזהה את אחד החוסמים כמי שעובד באחד ממפעלי הקיבוצים, שיגיד מי זה כדי שיפטרו אותו. אתה קולט איזו אדנותיות יש פה? הם מפגינים, עושים חסימות, וזה סבבה. אנחנו חוסמים אז צריך לפטר אותנו.
"תאר לעצמך בעל בית ימני שהיה מפטר עובד שלו שמחזיק בדעות של השמאל, זה הזוי. זה לא קרה ולא יקרה, אבל לנו, הבית־שאנים, אפשר לעשות את זה כי אנחנו סוג ב'. אותי בגיל תשע השפילו בצעקות כשנכנסתי לאסי בניר דוד. הוציאו אותי בבושת פנים. בגיל 17 הבאתי מחצלת וקערת פירות ובאתי עם חברה שלי דאז לשחות באסי. זרקו לנו את הבגדים למים, הרימו את המחצלת והעיפו את הקערה עם הפירות. הם מדברים איתנו על סלקציה, הם?! הרי אין פה קיבוץ אחד בלי שער חשמלי ושומר בכניסה שנותן להיכנס רק לחברי קיבוץ. בית־שאן לא מציבה שערים ושומרים בכניסה לעיר. אצלנו לא עושים סלקציה. הבית־שאנים היו אפתיים למחאה נגד הרפורמה, זה לא נגע לנו. לא יודע מי הגאון שהחליט להביא את המחאה הזו לבית־שאן, שהיא ברובה הכמעט מוחלט ימנית. אתה לא עושה דבר כזה, בטח ובטח כשאתה עצמך לא מאפשר לאחרים להיכנס אליך. זה שיא החוצפה וההתנשאות".
שיח מתקוממת על הטענה לסלקציה. "השער של ניר דוד סגור בפניי, ואני אשכנזייה וקיבוצניקית. זה לא אישי כלפי תושבי בית־שאן וזה בטח לא מצדיק סלקציה נגדית".
לצלוח את ליל הסדר
ישבנו באוטו בצד הדרך בכביש 71 בתחושה של מחנק. השמיים נצבעו ארגמן כשהשמש כמעט נעלמה במערב. הרמנו טלפון להנדל. הוא חורש עכשיו את הארץ בניסיון לבנות גשרים בין הצדדים הניצים. למבצע שלו הוא קורא "מתנחלים בלבבות 2", רפרור למבצע של המתנחלים בתקופה שקדמה להתנתקות, שנועד להגיע לכל אחד ואחד במדינה כדי לשכנעו בצדקת דרכם. "התחלתי את הפעילות כשאירגנתי את הפגנות הימין בירושלים בתחילת המחאה", הוא אומר, "הבאנו שורה של רבנים ודמויות מהימין שקראו להידברות והסכמה רחבה. מההפגנות עברתי למסע בכל הארץ. אנחנו בדרמה ענקית, באחד המשברים הגדולים בתולדות עם ישראל, בתולדות העם היהודי. אבל כמאמר הקלישאה, כל משבר הוא גם הזדמנות. המשבר הזה מציף את כל בעיות היסוד בחברה הישראלית ואין ברירה אלא לטפל בהן. מצד שני זו ממשלה שהיא כישלון מוחלט בכל הפרמטרים, שלא עשתה שום דבר טוב".
אז מה עושים?
"קודם כל, מפנימים שיותר חשוב שהעם לא יתפרק מאשר לשנות את שיטת הסניורטי. דבר שני מבינים שהפתרון היחיד בסוף זו ממשלה ציונית רחבה בלי השוליים הקיצוניים מימין ומשמאל".
התקשרנו גם לבן ישראל מאור־עקיבא לוודא שרגוע אצלם בעיר. "אצלנו שקט", אמר, "אבל זה שקט מתוח. אני מקווה שלא יעשו פשרות על הדמוקרטיה, אסור שזה יקרה, וחשוב שנעמוד על המשמר. יש פה עוד דבר חשוב: גם אנחנו בשמאל־מרכז צריכים לקחת אחריות. יש אצלנו שרואים בבוחרי הליכוד אנשים נבערים, בורים, בבונים. השפה הזו, הגישה הפסולה הזו, הלא מכבדת, המתנשאת ולדעתי גם לא אינטליגנטית, מייצרת נזק עצום. זו חרפה שצריך לגנות בכל תוקף. חייבים לדבר עם כל מי שמוכן לדבר. לשמור על הדמוקרטיה בצורה חד־משמעית אבל גם להידבר. הנה כאן בעיר התחלנו פה ושם בשיחות, ואתה מבין שיש עם מי לדבר, שגם אנשים שלא חושבים כמוך מבואסים ממה שקורה, שכואב להם על העם שלנו, על הקיצוניות, על הקרע והשיסוי. אני פונה לציבור שמשתתף בהתנגדות להפיכה המשטרית, אל תתנשאו ואל תשתמשו בשפה משפילה ואלימה".
את שיח מהגלבוע היה צריך לעודד. "הלוואי ויכולתי להיות אופטימית", אמרה בנימה קצת נואשת. "אפילו בתוך המשפחה המצב לא פשוט. אחד מאחיי הוא רב, תפיסת עולמו ימנית, והוא מאוד־מאוד רוצה ברפורמה במערכת המשפט. אבל אפילו הוא התחיל להגיע להפגנות כי הוא לא חלם על רפורמה קיצונית כזו. מצד שני יש את אחותי, שגרה בתקוע וכל משפחתה, בעלה, ילדיה והיא, לגמרי בעד החוקים שהממשלה רוצה להעביר. הבוקר היא התקשרה לדרוש בשלומי ולהציע עזרה, אבל משיחה על איך אני מרגישה גלשנו שוב לוויכוח על המצב. סיימנו את השיחה לא בטוב. אחר כך היא שלחה לי הודעה שמהדהדת לי בראש, 'אנחנו עומדים לעשות סדר ביחד, אבל איך נעשה את זה בלי להתווכח?' הסכמנו שחייבים לחשוב איך לעשות את זה ככה שהאווירה תהיה נעימה. אין לנו ברירה אחרת".
ביום ראשון בערב, יממה אחרי התקיפה, קיבלה שיח טלפון ממספר לא מזוהה. "התקשר תושב בית־שאן שהיה עד לאירועים בהפגנה. הוא ביקש להתנצל, אמר שהפרצוף שלי לא יוצא לו מהראש, שהוא מאוד העריך את זה שתוך כדי שתקפו אותנו, המשכנו להגיד שאנחנו אחים שלהם וביקשנו שיפסיקו. התמונה הזו נחרתה לו בראש. הלוואי והייתי יכולה לדבר עם מי שתקף אותי".
לפנייה לכתב/ת 
