לקיצוניות יש תכונה אחת חיובית: היא כל כך טיפשית ולא מחושבת, כל כך סוטה מההיגיון הבריא, שלבסוף היא משמידה את עצמה. התוצאות עשויות להיות איומות ונוראות, בממדים היסטוריים. אך ככל שהקיצוניות נטולת היגיון פנימי ושיקול דעת, ככל שהיא מתוכננת פחות, לטווחים ארוכים, היא נהיית פחות מסוכנת כי היא משמידה את עצמה מהר יותר.
ביום ראשון בשעה 20:56 בדיוק ציפצפו הסמארטפונים של העיתונאים עם הודעה קצרה של לשכת ראש הממשלה. "ראש הממשלה בנימין נתניהו החליט להעביר מתפקידו את שר הביטחון יואב גלנט". לא היה בהודעה שום דבר נוסף. לא דובר שם על סרבנות, על תזמון הנאום של גלנט בעוד ראש הממשלה בחו"ל, או ההפיכה המשפטית. משפט אחד, קצר ולקוני, כאילו שר הביטחון של מדינת ישראל הוא איזה סגן דובר שסרח, יתוש שאפשר למחוץ אל הקיר.
ההודעה הזו הייתה ההפנמה והיישום של קיצוניות. כל כך קיצונית היא הייתה, שמיד הובילה להתנפצות טוטאלית של מהלך הממשלה להפיכה משפטית. מאז ההחלטה על הקמת מדינת ישראל בכ"ט בנובמבר 1947, מעולם לא יצאו רבים כל כך מנשות ואנשי הארץ הזו לרחובות מיד, ספונטנית. הייתי שם, בקפלן, שעתיים לאחר מכן. הצומת עצמו, בדרך כלל פקוק בהפגנות, היה דליל יחסית: ההפגנה הייתה בעצם בנתיבי איילון, שהיו גדושים וחסומים. "הוא יצא מדעתו" שרו שם, מתחת לגשר השלום. לפטר שר ביטחון בישראל, לא על רקע אישי, ללא הכנה, רק משום שהתנגד ל"רפורמה" שנויה מאוד במחלוקת – זה עוד לא היה כאן. הייתה לזה הצורה, והיה לזה הניחוח של רודנות. התוצר הסופי ידוע לכולנו: ההתקוממות הייתה כה עזה, הקריסה הכלכלית הצפויה מתדפקת, תחושת המיאוס הציבורית כה עמוקה, שנתניהו נגרר עד הערב לשני מהלכים. הראשון היה עצירה של החקיקה כדי שיתנהל מו"מ. כמו תמיד עם ביבי במקרים כאלה, הוא הגיע לפתרון ההגיוני היחיד אחרי שניסה את כל הצעדים האחרים.
הרי עצירת חקיקה ומו"מ להסכמה הם בדיוק מה שהאופוזיציה דרשה מהיום הראשון. מילולית, מה שהיא דרשה. מה ביקש יו"ר האופוזיציה לפיד? הקפאת חקיקה ומו"מ חוקתי בחסות הנשיא. זה פחות או יותר מה שקיבל. אבל גם מי שרצה ב"רפורמה" היה צריך להבין כי התבונה הפוליטית הבסיסית ביותר הייתה להקפיא לשבועיים את החקיקה, אי שם בפברואר, ואז, אם המגעים ייכשלו – לחדש. ואז אולי להקפיא שוב. כך לתת תחושה לציבור שרה"מ מעוניין במו"מ ובהסכמה, לבלבל ולפצל את המחאה הענקית נגד הממשלה, ולהוריד את המתח בחברה הישראלית. מה עשתה הממשלה? היא ואנשיה עסקו בהטרלות בלתי פוסקות נגד הציבור. מהתבטאויות של השר לאנרכיה לאומית, איתמר בן גביר, ועד להצעות חוק מוטרפות של אחד, ח"כ רביבו (לחלק 12 מנדטים בונוס לקואליציה), הם רק גרמו לעוד ועוד אנשים לצאת לרחובות. ההתנגדות בסקרים למהלכי הממשלה גאתה. בהתחלה, מכל החקיקה נותר רק חוק אחד שיובא להצבעה במושב הנוכחי; לאחר מכן גם הוא רוכך מעט, שטחית בלבד, אך באופן שעורר את זעם הבייס בימין – אך לא הרגיע שום דבר במחאה המתרחבת. פרס נובל לאיוולת.
המהלך השני שאליו נתניהו נגרר היה הימנעות מפעולה הכרחית. הוא הודיע על פיטורי גלנט אבל לא פיטר אותו. לא הוציא מכתב. זה באמת עניין מדהים. שמעתם פעם על תופעה כזו? גם פיטר, גם לא פיטר, גם ספג את כל המחאה הציבורית בעקבות הפיטורים. אלה שלא היו. "אל תיגעו בביבי", היה אומר אריאל שרון לאנשיו, "לא לדבר על ביבי! הוא יהרוס כבר את עצמו". מהימים ההם, שבהם שרון מחץ אותו, נתניהו כבר השכיל. הוא הפך לפוליטיקאי המוצלח ביותר בעולם המערבי. הוא קיבל קרדיט (גם בטור הזה) על הסכמי אברהם, ניהול המדינה והחיסונים בתקופת הקורונה, זהירות ביטחונית. הטענות שהציג בביוגרפיה שלו, כאילו יצר במו ידיו את אומת הסטארט־אפ, הן הבל. הוא לכל היותר לא הפריע; אבל גם זה משהו. קואליציית הימין הקיצוני שהקים העיבה על תדמיתו במערב, אבל לא חיסלה אותה. את זה הוא עשה לגמרי לבד. נתניהו היה יכול לקרוא לספר שלו "הדרך לשם"; אחרי השבוע, הוא יכול לקרוא לספר הבא – "הדרך בחזרה".
מייצרים מציאות אלטרנטיבית / הבעיה של נתניהו היא שהוא יותר מדי הצליח. בכירי הליכוד אוידו, אחד אחרי השני. המתונים נדחקו. הוא בחר שוב ושוב בדמויות משלהבות, בעיקר לפי עוצמת התבטאויותיהן בעדו, בתחום המשפטי. נתניהו חלם שנים רבות על תקשורת אלקטרונית בשליטתו, כזו שתהיה פחות חומצתית וביקורתית, ובעצם תשמש כחדר המהדהד את מסריו. וכל זה הצליח, ממש. יריב לוין, גלית דיסטל, המעמד הייחודי של דמויות בתקשורת שכל מהותן היא הגנה על נתניהו, אישית. ערוץ 14 כחדר הדהוד אולטימטיבי למסרי לשכת ומשפחת נתניהו. ימין פופוליסטי, במסורת אמריקאית; לא רק מכוני מחקר שמציגים רעיונות כיצד לשנות את הסדר הקיים, אלא גם הקמה של עמותות וקבוצות פוליטיות שפועלות בתוך החברה האזרחית ממש, לפי המודל של לובי הנשק האמריקאי, או האוונגליסטים. כל זה קרה. אתם רוצים להבין איך נתניהו פיטר את גלנט, מהלך כה אווילי ומטופש? תביטו בטוויטר בחשבונות של הימין הפופוליסטי. מי שקרא אותם היה יכול לחשוב שפיטורי שר הביטחון – על הבעת דעה מקצועית, כן? – ממש מחויבי המציאות. שכל הימין, עם ישראל, ובעצם הציבור הבין־גלקטי, יתמוך בכך. שמעון ריקלין? "כל הכבוד" על פיטורי גלנט. אראל סג"ל אחרי נאומו של שר הביטחון? "תקע את כולנו. עלוב". גלית דיסטל כתבה שגלנט "פוטר" בידי רה"מ והוסיפה בארס האופייני "אני מאחלת ליואב גלנט הצלחה רבה בהמשך דרכו". עיתונאי אחר? "פיטורי גלנט הם הצלה להיררכיה הפיקודית ולסדרי השלטון בישראל". גדי טאוב, אינטלקטואל החצר של הפופוליזם בטוויטר? "את גלנט היה צריך לפטר שלושה שבועות קודם". אני יכול להמשיך.
מי שמאזין לאנשים כאלה, וחושב שהם עם ישראל, או הליכוד, חוטף התקוממות עממית נרחבת. וגם: סקר 24 שעות מאוחר יותר שמראה על קריסה ממשית בכוח הליכוד וביוקרה של בנימין נתניהו עצמו.
עוד רגע יתחיל המו"מ בבית הנשיא. עד השיחות היו מגעי נימוסין. פרוצדורה. בקרוב, ובכפוף לפסח, הם יואצו. שני הצדדים נערכים לקרב ארוך, ברחוב (כעת הימין עושה כל מאמץ לגייס את המצביעים, להעיר את הבייס, להוציא לרחובות) – וגם במגעים עצמם. צוות המו"מ שהקים נתניהו לא משקף את שמחה רוטמן ויריב לוין; עושה רושם שהוא הבין שככה אי־אפשר להגיע לשום מקום. האופוזיציה, מצידה, מפולגת כרגיל. יש בה חלקים (גדעון סער, בני גנץ) שסבורים שהסכמה רחבה איננה רק אפשרית, אלא גם מתחייבת. הם לא רוצים בקריסת המגעים. אחרים חושבים שאסור להסכים לאף פשרה; הם רוצים לנצל את האירוע כל הדרך לבחירות חדשות. כדאי להביט במהלכים של סער במיוחד; אין אדם אחד באופוזיציה עם יותר ניסיון משלו במו"מ מהסוג הזה, או במערכת המשפט.
רה"מ כבר שינה גישה. הוא נשמע מפויס יותר ביממות האחרונות; הוא הוריד מהפרק את חוק המתנות. הוא מנסה לשדר שיש על מה לדבר. זו הסיבה שנתניהו שרד ושיגשג: היכולת שלו להשתנות במהירות. היא ללא ספק נפגמה. השאלה היא אם נותרה בגישה הזו מספיק עוצמה כדי להגיע לפשרה.
סיפורה של התרסקות / בעמודים אלה מופיעים פרטים מתוך סקר נרחב ביותר שקיים המכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן בהרצליה. הם ממחישים שהדברים שנכתבו פה מבוססים על נתונים אמפיריים מוצקים. חשוב להדגיש שהסקר נערך לפני ההודעה על פיטורי יואב גלנט. 71% מהציבור איננו שבע רצון מהממשלה, ובקרב הימין מדובר בכ־50%. הממשלה טוענת שהיא רוצה לשפר את אמון הציבור במערכת המשפט, אך האמון בבית המשפט העליון גבוה בהרבה מהאמון בכנסת או בממשלה. רק רבע מהציבור מרגיש שמצבה של ישראל "טוב". אפילו מחנה ה"ככה־ככה" הסולידי נשחק לטובת אלה שחושבים שהמצב לא טוב או גרוע. השר לאנרכיה לאומית, איתמר בן גביר, מספק תוצאות: 81% לא מרוצים ממצב החוק והסדר. למעלה מ־40% מתומכי הימין לא מרוצים מהדרך שבה מקודמת הרפורמה המשפטית; בכלל המדגם זה 63%. בספטמבר 2022 נשאל הציבור על פסקת ההתגברות. ד"ר אמנון כוורי מהמכון אומר על התוצאות כך: "לאחר שלושה חודשי מאבק ציבורי, למעלה ממחצית הישראלים מתנגדים לרעיון שלכנסת תהיה סמכות לגבור על פסיקה של בית המשפט בהחלטתו לבטל חוק. מנגד, לא רואים שינוי במידת התמיכה בפסקת ההתגברות".
התמונה כאן ברורה לחלוטין: הממשלה איבדה גובה, התרסקה לתוך צלע הר. היא רצתה בראש ובראשונה לקדם מהלך משפטי־חוקתי שנוי במחלוקת, והיא סובלת כעת מההשלכות. הדבר הטוב ביותר שהיא יכולה לעשות הוא לבחור במדיניות שנחזית – לפחות נחזית! – להיות מתונה. עבור עצמה. כרגע, המדיניות שלה משרתת את האופוזיציה בריסוק מעמד הממשלה בציבור. ד"ר כוורי אומר כי "הציבור, ככלל, מביע חוסר שביעות רצון מתפקוד הממשלה. גם אם היו ימי חסד עם הרכבת הממשלה, נראה שהציבור איבד אמון ביכולת של הממשלה לבצע את תפקידה. גם בקרב תומכי הימין ישנה ירידה – מ־56% בחודש פברואר ל־50% בסקר הנוכחי. יתרה מכך, עיקר התמיכה בקרב מצביעי הימין מגיעה ממצביעי המפלגות הדתיות. מצביעי הליכוד מביעים חוסר שביעות רצון מתפקוד הממשלה".
