סוכני הכאוס נכנסו לפעולה. הם טוענים שזו הייתה מחאה של ישראל הראשונה נגד ישראל השנייה. הם מפיצים את קמפיין "אזרח סוג ב'" - שכולו עלילה. הסיפור הפוך. ככל שעבר הזמן הצטרפו אליה עוד ועוד אנשי ימין מובהקים, ביניהם חברי מרכז הליכוד, ראשי סניפים וראשי רשויות מקומיות, שלפני עשרה ימים שלחו מכתב לראש הממשלה בדרישה לעצירת החקיקה. גם ד"ר דן שיפטן ואלופים במיל' יעקב עמידרור וגרשון הכהן, שבוודאי לא מזוהים עם השמאל - תמכו בעצירת החקיקה.
הרבה מאוד גופים התאגדו יחד ויצרו את המחאה הגדולה. חלק קטן מהגופים הללו שייכים לשמאל הרדיקלי. רבים אחרים מזוהים יותר עם המרכז ועם מפלגות המרכז. וגם תומכי ימין הצטרפו. גם עכשיו, כאשר הושגה עצירת חקיקה, יש מקום להמשך המחאה. אבל צריך לזכור: ככל שהדרישה היא לפשרה - המחאה זוכה להזדהות אדירה. הרי כל סקר מהשבועות האחרונים חושף את העובדה שמחאה נגד רפורמה בכפייה ולמען רפורמה בהסכמה - זוכה לתמיכה של רוב העם. זה אומר פשרה.
אבל יש צורך בזהירות. משום שעם האוכל בא התיאבון. וחלק מהקבוצות שמובילות את המחאה כלל לא מעוניינות בפשרה. פה ושם מוצגות רשימות דרישות. אפשר לתמוך בחלק מהדרישות ואפשר להתנגד להן. מה שברור הוא, שחלק מהדרישות מבהירות שמדובר בפנטזיות. כך, למשל, הדרישה לחוקה. דרישה מצוינת כמצע מפלגתי. אבל עכשיו? כשהימין בשלטון? מהיכן בדיוק יושג הרוב לחוקה כזאת, שמן הסתם כוללת סעיפים ליברליים לעילא ולעילא? יש כאלה שממשיכים בדרישה להעניק סמכות לביהמ"ש העליון לפסול חוקי יסוד. למה רק לפסול חוקי יסוד? לפי ההיגיון הזה אפשר להסמיך את ביהמ"ש העליון לכתוב את החוקה, ומדי פעם גם לשכתב אותה, ככל שזה מתאים לעמדות הפוליטיות של היושבים בדין. אם כבר אז כבר.
כך שכדאי להזכיר משהו. אנחנו לא זקוקים להפיכה חוקתית בנוסח לוין־רוטמן וגם לא להפיכה חוקתית שלקוחה מהמצע של מרצ. אנחנו זקוקים לפשרה. בימים האחרונים יש הפגנות נגד בני גנץ, שמואשם מראש בכניעה, משום שהוא דווקא תומך בפשרה. במה הוא בדיוק פשע? ומדוע דווקא עכשיו מתחזקים הקולות נגד פשרה? אם זו תהיה הדרישה המובילה, המחאה תאבד את תמיכת כרבע עד שליש ממצביעי הימין. וכך, במקום מחאה שזוכה וזכתה לתמיכת רוב הציבור, היא תהפוך למחאה של מיעוט. זה בדיוק מה שנתניהו רוצה. אין שום צורך להעניק לו את המתנה הזאת.
המחאה עשתה גם טעויות. הגדולה שבהן היא הסרבנות. זו עלולה להיות בכייה לדורות. למעט בודדים, זו לא הייתה בדיוק סרבנות. זה היה פטור עצמי מהתנדבות. ועדיין, הפטור הזה נתפס כסרבנות. וסרבנות גוררת סרבנות. ואם חלילה ייכשלו מאמצי הפשרה, הטעות הזאת תחזור. או אז יהיו שם הרבה יותר. אין צורך שכל תומכי הרפורמה מצד ימין יהיו שם. הפגיעה בצה"ל תהיה אדירה גם אם הסרבנות לא תהיה המונית. ומי שנושא היום דגלים נגד פשרה פוגע בביטחון, פוגע באינטרסים הלאומיים ומחזק את סוכני הכאוס.
אנחנו יודעים שסקרים מבטאים רק הלכי רוח. והיא הנותנת. משום שהלכי הרוח מעידים על תמיכה הולכת וגוברת בדרך של בני גנץ. תוך חודשיים הכפילה הרשימה הממלכתית את כוחה. זה קורה משום שגנץ בחר בשביל הזהב. הוא לא מתנגד לרפורמה. הוא בעד רפורמה בהסכמה, שתושג בפשרה. זה לא ברור שהכיוון שלו יצליח. ייתכן שרואי השחורות, שטוענים שאצל נתניהו אין שיחות על פשרה אלא פסק זמן לצורך הונאה - צודקים. אבל גם אם הם צודקים, זה לא מוריד במילימטר את הצורך במאמץ להשגת פשרה. אם חלילה ייכשלו השיחות, הציבור ירצה לדעת מי אשם בכישלון. ומי שמתנגד מראש לפשרה מודיע למעשה שהוא רוצה לקחת מראש את האחריות לכישלון.
בהפגנות מחוץ לביתו של גנץ נשמעה הקריאה: "אין פשרה על הדמוקרטיה". טעות. אין מתכונת אחת ויחידה לדמוקרטיה. החוקה הגרמנית שונה מזו של צרפת, ושל שתיהן שונה מזו של ארה"ב. גם שיטות השלטון שונות. ובעיקר, כל הסכמה לאומית, שהובילה לחוקה, הושגה לאחר הרבה מאוד דיונים. ובכל השיטות החוקה היא פועל יוצא של פשרה. ישראל לא אמורה להיות שונה. כך שצו השעה הוא הפוך: אנחנו זקוקים לפשרה כדי לחזק את הדמוקרטיה.
