14 מי יודע

ראיתי ערוץ 14 במשך שלושה ימים רצופים. אין לי שום בדיחה על זה, סתם רציתי לגרום לכולכם לא לקנא בי או בג'וב שלי.

יכולתי, כמובן, ללכת גם על "ראיתי ערוץ 14 במשך שלושה ימים רצופים בלי לדעת אם מתנהל משא ומתן כלשהו לחלץ אותי", אבל זו כבר תהיה דמגוגיה, וזה הדבר האחרון שאנחנו רוצים לעשות כאן, כי למען האמת, זו לא הייתה חוויית צפייה גרועה במיוחד. כלומר, כן, מדובר בתא הדהוד קולני וצינוקי, בטוויטר שיש לו ערוץ טלוויזיה; ועדיין, ערוץ 14 מתחזה כיום בהצלחה לערוץ חדשות לגיטימי, ואפשר להעביר מולו זמן. יש בו מגישים ואורחים בז'קטים ולפעמים גם עניבות, יש כתבי שטח, האולפן (והערוץ הוא אולפן, לא פחות ולא יותר) עושה רושם עכשווי ומצויד, יש מהדורות, יש מעברים, פרסומות, רק שימו את הטלוויזיה על מיוט וערוץ 14 נראה כמו מקום נקי, מואר ומהוגן.

הוקלט באולפני הספרייה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

על מיוט עדיין, כן? עכשיו בואו נגביר קצת, אבל בהדרגה, שלא תיצלה איזו אוזן בטעות. ובואו נישאר עם 14 לפרק זמן.

כי קשה להבין את ערוץ 14 אם סתם תיפלו עליו לכמה דקות מקריות. זה דורש זמן, ולאורך יום שידורים שלם חורכות את המסך כמויות כאלה של תיעוב, קונספירציות, גוזמאות, הפרחות וסתם הסתה - הכל במהירות ובאגביות - עד שנדרש הילוך איטי לספור את כולן, ואחר כך להפסיק לספור אותן, ואז להתחיל לחשוב שאולי זו, במקרה, המציאות.

אם תצפו בערוץ, כמוני, שלושה ימים רצופים, תבינו שערוץ 14 הוא כרגע המקבילה של אדם שסובל מבעיה של שליטה בכעסים, ועושה מאמץ עליון להעביר ערב שלם במצב מאופק ונורטיבי, עד שבשלב מסוים הוא לא יכול יותר, וכל שטף הקללות מתפרץ לו בגייזר עצום.

"בן אדם שקוראים לו גיא פינס!" התפקע מצחוק אראל סג"ל השבוע כמילואימניק מבעבע, לאחר שפינס העביר תגובה בשמו של חמי רודנר לסירובו של האחרון להופיע בערוץ. "אנחנו מעוניינים בהידברות, אבל כאילו אתם רוצים להתבצר בשנאה המטומטמת שלכם ובבורות המטומטמת שלכם אז בסדר!" סג"ל המשיך.

והאורח באולפן ארז תדמור, מייסד תנועת 'אם תרצו' שנראה ששק השינה שלו ממוקם כרגע איפשהו על רצפת האולפן - הוא שם בוקר וערב - המשיך את סג"ל: "כל מי שיש לו פעילות מוחית בשמאל חצה את הכביש לימין! נשארו שם רק אנשים שיש להם אפס פעילות מוחית. קו ישר!"

גדי טאוב, האורח הנוסף בפאנל, נע באי־נוחות קלה אבל אז הצטרף לצחוק, בשעה שתדמור המשיך, אסוציאטיבית, להתחשבנות עם שקמה ברסלר: "דוקטורית לפיזיקה! הצעת חוק היא לא מסוגלת לקרוא!" (יומיים מאוחר יותר, זה יתפלק דווקא לטאוב בשידור: "שקמה ברסלר נראית לי אספרגר. הייתי מחבק אותה בלילה שתירדם"). סג"ל עוד השמיע חיקוי של כלב ים לסיום השידור (אל תסתכלו עליי. הוא עשוי להיות בלתי צפוי) ואז העביר אותו למהדורת הלילה של שרה בק.

אבל הנתונים מדברים בעד עצמם: ערוץ 14 לא רק הפך לגיטימי, אלא אפילו פופולרי. הוא משלים בימים אלה זינוק רייטינגי ניכר, מהדורת החדשות המרכזית שלו בהגשת מגי טביבי היא כבר המהדורה השנייה הנצפית ביותר בישראל - יותר מזו של כאן 11 וערוץ 13. ו'הפטריוטים', תוכנית הפריים־טיים היומית של הערוץ, התייצבה השבוע על יותר משבעה אחוזי רייטינג. כל זה קורה בזמן שהערוץ מנגן את המוזיקה של פוליטיקאי בודד - ראש הממשלה נתניהו - ודף המסרים היומי המתחלף שלו.

מגישיו הבכירים של הערוץ - שמעון ריקלין, אראל סג"ל, יעקב ברדוגו, ינון מגל - כולם פעילים מוצהרים (ושרים ומנגנים) למען האיש, ומארחים בשמחה אינספור פאנלים שכל משתתפיהם מסכימים בנוגע לעובדה אחת: שביבי מלך ישראל. ושהעם רוצה רפורמה (זו עדיין אותה עובדה), שגם תושלם בעזרת השם.

העולם של 14 מחולק, באופן המגושם ביותר, לימין ושמאל. כל מה שאיננו ליכוד הוא, בוודאות, "שמאל", "השמאל", "אסמול", "שמאלנים", או כמאמר שי גולדן המזועזע־תמיד בשידור: "אנחנו בעולם הפוך: העשירים בידי השמאל, האליטות בידי השמאל, הפועלים כולם בצד ימין. ישראל היא מדינה הפוכה!"

"השמאל" היא, בפער, המילה האהובה בערוץ 14.

המרכז הישראלי אינו מתקיים בערוץ - אפילו לא כמושג, כסיכוי - והאפשרות כי קיימת ישראל שאינה במובהק ראשונה או שנייה, ימין או שמאל, אנחנו או הם, חבר או אויב, גוג או מגוג, לא תעלה על הדעת; העולם של 14 הוא עולם במלחמת נצח גורלית בין שני כוחות אדירים: היהודים - להלן "הימין", המורכב ממגישי ומאורחי הערוץ ולצידם, נכון לשבוע שעבר, מכונאי חיל האוויר והמשפטנית פרופ' טליה איינהורן - מול יתר העולם, על ישראליו, גוייו, רופאיו, משפטניו, הייטקיו, אנשי עסקיו וטייסיו, להלן "השמאל". ובמלחמה כמו במלחמה, הכל הולך.

× × ×

בימים שלישי ורביעי שעברו עוד היה הערוץ עסוק בליקוק פצעים בעקבות החלטת נתניהו להשהות את חוקי הרפורמה המשפטית. שמעון ריקלין, בכיפה לבנה גדולה, וחיוך זחוח תמידי, שידר מצוקה. "מוסדות רבי־כוח - מצומצמים אבל רבי־כוח - קמו על הממלכה. מה עושים?" תהה בפתח תוכניתו 'ריקלין ושות'' (שמות התוכניות מתחלפים מדי שעה. ההבדלים ביניהן לא ברורים), והמשיך: "אין תמונה שהדהימה אותי יותר במחאה הזאת מאשר עמי אשד, מפקד מחוז תל־אביב, מתנהג כמו עבריין ואנרכיסט!"

הפאנל סביבו - על תקן מקהלה בטרגדיה ימנית - החרה החזיק, כשתדמור מוביל: "תחושה של כישלון! כישלון! שיחקנו לידיים שלהם בכל דרך אפשרית!... אנשים צריכים להבין: המשטרה החליטה שהיא לא כפופה לממשלת ישראל. עמי אשד יחסום את הכבישים בשביל המפגינים! זו הפיכה צבאית!"

שי גולדן - מגיש המשדר הבא - המשיך במרוץ השליחים: "הייתה פה כניעה, כופפו אותנו כל המערכות ברגל גסה, אין סיבה לחגוג".

בניסיון להבין את הבלתי ניתן להבנה, איך הביאה מחאה בת שלושה חודשים מצד מאות אלפי ישראלים להסכמתו המסויגת של נתניהו לשוחח עם נציגי האופוזיציה - הציע האורח באולפן משה קוברסקי ש"לא הסברנו איפה הבג"ץ פוגש אותך. לא נתנו להם סיבה לרצות את הרפורמה. פה נפלנו".

לא בהדרגה, התקבעו באולפן לאורך שעות היום והערב אותם שלושה נרטיבים: "התקיימה פה הפיכה צבאית" (אראל סג"ל, שבהמשך דייק: "לא בסגנון דרום אמריקאי"), "מנהיגי המחאה הם השוטרים" (ינון מגל ב'הפטריוטים'), וכמובן - "מפגיני השמאל הם בני יותר מ־60" (פעיל הימין דרור קאפח).

הגילנות הגלויה הזאת - שאין לה בסיס עובדתי - מסרבת להרפות לאורך כל שלושת ימיי מול הערוץ. "הצעירים איתנו", פסק מגל, "אצלם זה גמלאים, אנשים שלא עושים מילואים, כל מיני זקנים וזקנות".

ואילו חבר הפאנל עו"ד ארי שמאי הסכים איתו: "אני אגיד לך מיהם, אנשים בני 40־50־60 מצפון תל־אביב, שבמקום להתמודד עם משבר גיל ה־40 וללבוש טייץ הולכים להפגין".

× × ×

יום למחרת הגיע הרגע המיוחל: הכרעת הדין במשפט רומן זדורוב, עם דובדבן בצורת הפגנת הימין הגדולה בתל־אביב בשעות הערב. עם הינתן פסק הדין הוארה הבמה העגולה במרכז האולפן בכיתובית הענק 'הוא זכאי'. מבחינת ערוץ 14, משפט זדורוב הוא כבר מזמן לא עניין פלילי או אנושי אלא פוליטי למהדרין, כלומר ה־הוכחה, האקדח המעשן כבד, שכל המערכת המשפטית בישראל מושחתת, נגועה וזקוקה לרפורמה דחופה.

עד שעות הערב כבר היה סקר 'דיירקט פולס' (הסקרים בערוץ הם מתוצרת הסוקר המזוהה עם נתניהו, שלמה פילבר), ששאל שאלות שהניחו את המבוקש: "כיצד השפיע הזיכוי על עמדתכם בעניין הצורך ברפורמה משפטית?" (59 אחוז מהציבור בחרו ב"מחזק שצריך"), וגם "האם נדרש פיקוח חיצוני משמעותי על הפרקליטות והמשטרה?" (78 אחוז בעד).

מסקנה? אתם כבר יודעים: "הפרקליטות מסמנים מטרה... כמו משפט נתניהו", מכתיב דרור קאפח בהמשך הערב ב'הפטריוטים' - הפעם בהגשת אראל סג"ל (הערוץ הוא משחק כיסאות מוזיקליים אינסופי, וכל מגיש יכול למצוא את עצמו על תקן פרשן, אורח באולפן, ובטח גם קהל במקרה הצורך). "בעולם סטרילי אנשים מהפרקליטות היו מועמדים לדין", חותם שמאי.

אבל בשלב הזה של הערב כבר גועשת הפגנת הימין בתל־אביב, ושני כתבינו פורצים לשידור ממוקדים שונים, מפריחים מספרים ("קשה להעריך כמה, אנחנו קרובים למאה אלף ומעלה, מאה וחמישים אלף ומעלה") וסג"ל באולפן לא מצליח לשמור על איפוק: "וואו, וואו, וואו, אני מתרגש".

המפגינים מקבלים מחמאות על איפוקם המופלג, המשטרה זוכה לחיזוקים על נכונותה לאפשר למפגינים לחסום את אילון, "כולם פה בווייב טוב, רגועים", מדווח טלפונית יותם זמרי, וקפאח מסכם שמפגיני הימין מנומסים יחסית לשמאל, ש"ביום ראשון ניסו לעשות קפיטול! לפרוץ לבית ראש הממשלה!"

הערב מסתיים בהשלכת קרשים מסורתית למדורת השבטים של ישראל הראשונה/השנייה, כשהכתב הפוליטי יקי אדמקר מכדרר וטוען שהפגנות ישראל השנייה לא מסוקרות תקשורתית כמו אלו של הראשונה, ונוה דרומי קולעת: "ברגע שאתה מציב טייס מאזור מגורים מבוסס מול מכונאי שמגיע מירוחם, הקו בין ישראל הראשונה לשנייה מאוד ברור".

יומיים מאוחר יותר, במוצ"ש, מתחדשות הפגנות המחאה ומביאות קהל עצום, והאולפן כואב. שר החינוך יואב קיש מתארח, וינון מגל - שנראה כחיקוי מושלם של זרחוביץ' המחקה אותו - מטיח בקיש: "שמע, ניצחנו בבחירות, ובסוף חיל האוויר לא שלנו, והאקדמיה לא שלנו, והפרקליטות לא שלנו, והמשטרה לא שלנו, ובעלי ההון לא שלנו והם שולטים במדינה". ובהמשך יאמר פשוט: "כולם - כולם - נגדנו, ובסוף התקפלנו".

ואלדד יניב - במראה מתוכשט שמקרב אותו יותר מאי פעם לדוגמנות להארלי דיווידסון - מיישר קו ומטיח בקיש: "זה חברים שלך, גדלת איתם, אתה מבין שהם הגיעו למקום מטורף. איך האנשים האלה הגיעו למצב שהם סרבנים?"

יניב כאן על תקן "שמאל שפוי שאפשר לדבר איתו", כפי שמגל מציג אותו בפתח התוכנית, אבל לכל אורכה הוא מיישר קו עם יתר הפאנל, לא מנסח לרגע עמדה לעומתית וזועק ש"אין דבר יותר חמור מסרבנות!"

× × ×

ייאמר לזכות הערוץ שגדילתו ברייטינג מעוגנת בגדילה איכותית וביכולתו להעמיד, בהדרגה, טאלנטים משלו. ליטל שמש, טל מאיר ובעיקר מגי טביבי עושות את היונית לוי במידה לא מבוטלת של הצלחה ומיומנות; נוה דרומי ויותם זמרי עוברים מסך מצוין, אלדד יניב הוא חידה עטופה במסתורין בתוך תעלומה, וינון מגל הוא סך כל מניירותיו, ועדיין מחזיק ביעילות שעה ורבע של קשקשת אולפנית על תקן פריים־טיים.

הערוץ מנסה, פה ושם, לארח נציגים המזוהים כ"שמאל" (גילוי נאות: הייתי בעבר אחד מהם למשך שלוש תוכניות אצל סג"ל, התייחסו יפה והיו נחמדים לגמרי) אבל הרתיעה מהופעה בערוץ שמרגיש כמכונת תעמולה, מובנת.

מצד שני, כשמגיע הליהוק הנכון - כמו בערב שבו התארח הבמאי שחר סגל אצל אראל סג"ל לדיון משמעותי שבו הסכימו השניים שישנה "הקצנה מתמדת על כלום" וש"אנשים מתפרנסים מלריב" (ניסוחים של סג"ל) - נרשמים רגעי חסד.

סיכוייו של 14 להפוך לערוץ חדשות ממשי תלויים בפיתוח יכולות עיתונאיות. עניין של תקציב, רצון ונכונות - בעיקר כי עשייה עיתונאית ממשית עוד עלולה לעמת את הערוץ עם עובדות חיים שאינן מתיישרות תמיד עם דף המסרים.

נכון לכרגע, ערוץ 14 משכנע את המשוכנעים, ועושה עבודה לא מספיק טובה מול כל השאר. הערוץ הוא חלק מהתפיסה הנוכחית שלפיה המציאות היא רק עוד מוצר מדף שכל אדם רשאי לעצב לטעמו בדיוק כמו את הסלון הביתי, כי למה לחיות במציאות כשאפשר לחיות בתוך תא ההדהוד והתבערה המועדף עליך. שלושה ימים ישבתי מול הערוץ וראיתי אותו נכשל בדיוק במה שכל כוכביו הצרו עליו לכל אורך אותם ימים: בלהסביר לציבור למה, בעצם, ביום שבו הקואליציה תמנה את שופטי ישראל, נהיה דמוקרטיה אמיתית. ואם הכישלון - כפי שהערוץ רואה את זה - בהעברת הרפורמה המשפטית נעוץ בהסברה, אין ספק של־14 אמור להיות תפקיד מפתח בתיווך. זה תפקיד שהוא מתקשה לקחת לעצמו כרגע, בעיקר כי נדמה שהוא נהנה יותר להמשיך לשכשך במימיה הרדודים של ההתלהמות - כפי שעשה עם הסרטון שבו הסביר מהי אנרכיה ולמה מאות אלפי ישראלים משרתים ומשלמי מסים הם אנרכיסטים. כפי שעשה כשקרא להחרים את 'שטראוס' שלא פירסמה אצלו (זה עבד, אגב. החברה התחילה לפרסם בערוץ). ההפסד איננו של צופיו הקבועים והמשוכנעים. הוא של כל השאר, ובעיקר שלו עצמו.