קול קורא
יצירתו של מאיר שלו היא כולה סיפור אהבה לארץ הזו, למסורת שלה, לאנשיה, לנופיה, ומעל לכל - לשפתה. בילדות שבין נהלל ואנשי העלייה השנייה, למשפחת אביו, הסופר והמשורר יצחק שלו, בירושלים, קלטה עינו החדה של שלו ים של דמויות, פרטים וסיפורים שהולידו יצירות שיישארו לנצח נכסי צאן ברזל של הישראליות. "אני קרוב לגיל 74", אמר בראיון האחרון שנתן לעיתון הזה, בו כתב יותר מ־30 שנה, "ודאי שאני חושב על המוות לפעמים, ובעיקר זה נראה לי פשוט לא לעניין, הסידור הזה. יש לי עוד המון דברים לעשות"
"הגינה שלי פורחת רק כמה חודשים בשנה, אבל זה אחד הדברים שאני אוהב בה, את חילופי העונות, את המוות והחיים. אני רואה את כל המיתוסים של המוות והתחייה מתקיימים אצלי בגינה. כל התרבות המערבית צמחה מהמיתוסים האלה, של אדוניס ואוזיריס וגם ישו מבחינה מסוימת, של המוות והשיבה לחיים. אני אוהב את זה בתוך הגינה".
את הדברים האלה אמר לי פעם מאיר שלו על גינתו במושב אלוני אבא. מעטים מבין היוצרים ראו בחצר ביתם את כל המיתוסים הגדולים של תרבויות העולם, מעטים יותר מבין האנשים מצליחים להבחין בפלא הבריאתי של יצירה וטבע והקשר המיוחד ביניהם. כזה היה שלו, מגדולי הסופרים ומבכירי העיתונאים בארץ, שהלך במהלך החג לעולמו בגיל 74 אחרי מאבק במחלת הסרטן. מי שליווה רבים כל כך במדינה דרך ספריו, הותיר אחריו אישה, בן ובת, וייטמן מחר ב־11:00 במושב נהלל, שבו נולד ועליו כתב.
"כמה מצער שלא נחוש עוד את הציפייה הדרוכה לעוד ספר חדש של מאיר שלו, שייצא לאור וישנה את חיינו, יהפוך אותם לעשירים יותר, מלאים יותר", ספד לו נשיא המדינה, יצחק הרצוג, במילים שביטאו את תחושותיהם של רבים. "כמה עצוב שלא נזכה לחגוג עימו, יליד תש"ח, את יום העצמאות הקרוב. עם פטירתו של מאיר שלו, נותרו מדינת ישראל וארץ ישראל כשהן חסרות את אחד מאוהביהן הגדולים ביותר".
שלו, חתן פרס ברנר ופרס ברנשטיין, היה גם פובליציסט בכיר ב"ידיעות אחרונות" יותר מ־30 שנה. הוא הוציא לאור תשעה רומנים, כמעט כולם תחת ידיו של העורך אברהם יבין ואילו ספרו האחרון "אל תספר לאחיך", אחרי מותו של יבין, בעריכתו של יובל שמעוני; חמישה ספרי עיון ויותר מ־20 ספרי ילדים, בהם סדרת הספרים על "קרמר החתול", "גומות החן של זוהר", "הכינה נחמה", "הטרקטור בארגז החול", "אבא עושה בושות" ועוד. ספריו הפכו לרבי מכר, בהם "רומן רוסי", "עשו", "יונה ונער", "הדבר היה ככה", "שתיים דובים", "תנ"ך עכשיו", "גינת בר" והרשימה עוד ארוכה. הם תורגמו לשפות רבות והפכו אותו לסופר מוכָּר בכל בית בישראל, בין היתר מתוך ההוויה והשורשים שנטע בספרותו דרך הקשר האישי שלו לארץ.
"אני נטען מישראל. כאן גדלתי וכאן התחנכתי. יש לי קשר עמוק לנופים, לשפה ולמקומות", אמר בראיון ל"7 ימים" לפני שש שנים.
* * *
מאיר שלו נולד בקיץ 1948 במושב נהלל שבעמק יזרעאל למדינה שאך זה קמה, וגדל בשכונת קריית משה בירושלים. אביו היה הסופר והמשורר יצחק שלו ואמו, בתיה בן־ברק, הייתה מורה. בן דודו מצד אמו הוא ח"כ רם בן־ברק, סגן ראש המוסד לשעבר, ומצד אביו היה בן דודה של הסופרת צרויה שלו.
בצבא, אליו התגייס ב־1966, שירת שלו בסיירת גולני, ולחם, בין היתר, בקרב בתל־פאחר במלחמת ששת הימים. ב־1967, מלחמת ההתשה, נפגע מאש כוחותינו בבקעת הירדן.
משפחתו של שלו מצד אמו הייתה מוותיקי היישוב, בני העלייה השנייה, תקופה שהוא הרבה לעסוק בה מאוחר יותר בסיפוריו ובהרצאותיו. "אנשי העלייה השנייה עניינו אותי הם עצמם, החיים שלהם, האהבה שלהם", סיפר בראיון ל"ידיעות אחרונות" לפני כמה שנים, כשחזר אל רומן הביכורים שלו "רומן רוסי". "כל הצעירים הפוחחים של היום הם כאין וכאפס מול החבר'ה של העלייה השנייה. היו ביניהם חבר'ה שבגיל 17 קמו והלכו ברגל פחות או יותר מרוסיה לישראל. ברחו מהבית, הגיעו הנה, והם היו פורקי עול מרדנים, אבל אמיתיים, הם לא היו מרדנים שההורים מפרנסים אותם, אלא מרדנים בכוחות עצמם. הם ריתקו אותי ואני חזרתי אליהם כי זאת המשפחה שלי. סבא שלי היה אחד מהם".
לפני שלוש שנים, בשיאה של מגפת הקורונה, הגיעה כתבת "ידיעות אחרונות" חן ארצי־סרור לראיין את שלו בבית בו התגורר בכ־20 השנים האחרונות ושאת גינתו טיפח כל כך באלוני אבא: "סדר היום שלי", הוא סיפר לה אז, "הוא סדר היום של הדודים שלי בנהלל. קמים בארבע וחצי־חמש בבוקר לחליבה. הם לרפת - ואני לחלוב מילים. בתשע אוכלים ארוחת בוקר. אני אוכל די דומה להם - סלט ירקות גדול עם גבינה לבנה וביצייה. רק שאני מוסיף לסלט הרבה שום ופלפל חריף. אני עובד עד הצהריים, אוכל משהו והולך לנמנם, ואז קם להשלים עוד פעולות של ליטוש ועריכה. יש לי חולשה לבעלי מלאכה. אני הייתי מסתכל על דוד שלי קוצר בחרמש והוא נראה לי כמו מלאך אלוהים. הלהב היה עובר בתוך האספסת בלי שרואים אותו כלל וכל האספסות היו כורעות. גם הכתיבה היא מלאכה ועם השנים אני משתכלל. אני יודע שלפעמים מספיק להזיז מילה אחת בתוך משפט ופתאום נהיה אור. לומדים לעשות את זה. ואני עדיין מופתע כשאני גומר לכתוב ספר. את 'רומן רוסי', ספר הפרוזה הראשון שלי, כתבתי רק בגיל ."40
* * *
אך בטרם הפך שלו לסופר של רב־מכר אחרי רב־מכר, החל את דרכו כעיתונאי וכמגיש פינות בטלוויזיה, בהן הפינה הסאטירית "עלי כותרת" ופינת הלשון "חטף פתח". שלו הנחה גם את התוכנית "שעה טובה", ששודרה בערב שבת בערוץ הראשון והיחיד אז. בין היתר, זכור משם הראיון המכונן שקיים עם המשוררת יונה וולך אחרי שגילתה כי היא חולה בסרטן.
לאחר מכן כתב ספרים. תחילה את "משכב לצים" (1982) — אסופה של חרוזים ארוטיים־הומוריסטים; ו"תנ"ך עכשיו" הנפלא (1985) — אסופה של מאמרים פרשניים ברוח אקטואלית על סיפורי המקרא, המסירה מגיבורי המקרא את קדושתם ומציגה אותם כאנשים בשר ודם.
אילולא היה סופר ועיתונאי, שלו הניח שהיה בוחר בהוראה. "עד היום ניגשים אליי תלמידיהם של הוריי ואני רואה שהעיניים שלהם נוצצות. הם לימדו תנ"ך וספרות. אבא היה לוקח אותי ואת אחותי לטייל עם התנ"ך. לדעתי, צריך להתחיל כבר בגיל גן עם סיפורי התנ"ך, צריך לתפוס אותם כשהם קטנים".
בעקבות החינוך שקיבל בבית, בעיקר מאביו, שהיה סגן חידון התנ"ך העולמי, היה שלו מחובר ובקי להפליא בסיפורי התנ"ך והרבה להתבסס על המקורות ולהאיר את הסיפורים באור מקורי. "מי שהפך את התנ"ך להוד קדושתו הם המפרשים. התיאור של דוד בערוב ימיו, עם אבישג השונמית במיטה, רועד מקור וקצת סנילי - זה תיאור שאם היום היית כותבת אותו בעיתון היו אומרים שזו עיתונות סנסציונית וצהובה. אבל התנ"ך פתוח. הקוראן והברית החדשה חשובים מאוד למאמינים בהם, אבל הם משעממים עד מוות. אין שם אהבה, תשוקה, בגידה, יחסים תוך־משפחתיים. אצלנו התנ"ך בנוי על זה. זו הסיבה שהחלק הסיפורי של היהדות הוא לא פחות משפיע ומייצר זהות מהחלק ההלכתי של היהדות".
שלוש שנים אחרי "תנ"ך עכשיו" יצא לאור הרומן הראשון של שלו, "רומן רוסי". הספר זכה לביקורות מהללות, תורגם ללשונות רבות ומיצב את שלו כאחד המספרים המקוריים והחשובים בספרות העברית.
"אני לא אדם פחדן", אמר בראיון האחרון שנתן לרענן שקד למוסף "ספרות ותרבות" לפני כשנה. "בגיל 40, כשהחלטתי שאני מפסיק לעבוד בטלוויזיה - שהיה לי בה מעמד טוב והצלחתי בה יפה וכבר התחילו להגיע הצעות לקראת ערוץ 2 — קמתי והתפטרתי. ויתרתי על קביעות ומשכורת והימרתי הימור של ממש. ומדי פעם אני יוצא לאיזושהי הרפתקה".
אחריו פירסם עוד שמונה רומנים, שכולם השאירו חותם על הספרות העברית. "עשו" עוסק אף הוא בהוויה החלוצית והחקלאית של התקופה שלפני קום המדינה, המתיישבים הראשונים במושבים, במושבות ובקיבוצים. הספר תורגם ופורסם בהולנדית, בצרפתית, בגרמנית ובאנגלית, ועובד כעבור שנים לסרט קולנוע באותו שם, בבימויו של פאבל לונגין ובכיכובם של הארווי קייטל, ליאור אשכנזי, מארק איווניר, יוליה פרסילד וגילה אלמגור.
* * *
למרות ההצלחה הבינלאומית, שאלת השפה ביצירה של שלו היא משמעותית באותה מידה, אם לא יותר, כמו העלילות שברא. "אני חושב שיצרתי איזה מין עברית שהייתה גם נינוחה עם עצמה וגם מאוד עשירה, וקוראים אהבו את העברית הזאת", אמר בראיון ל"ידיעות אחרונות" שבו נדרש לסיבות שיצירתו זוכה לכזו הצלחה כבירה בקרב הקורא הישראלי.
"אני הצגתי את הדור הזה כבני נוער. פתאום הראיתי שהזקנים האלה היו פעם נערים ונערות, וכשהם היו נערים ונערות הם היו יותר פראיים ופרועים מאיתנו. הם עשו דברים שאי־אפשר להעלות על הדעת – הם אמנם לא עישנו גראס, אבל הם היו די מסוממים מדברים אחרים והם ברחו מהבית והם גידלו שערות וזקנים והלכו יחפים וחיו בקומונות וכן, היו מקרים של סקס משותף. אני חושב שקוראים צעירים אהבו את הפראות הזאת מצד אחד, ומצד שני הם אהבו את העברית שלי. פתאום הייתה להם עברית ספרותית שהם נהנים ממנה".
ואכן, סימן ההיכר של שלו היה העברית. כמי שגדל כבן למשורר ולמורה, העברית נכחה בכל שלב בחייו. הוא דיבר וכתב ועסק בעברית בכל אחד מכובעיו — בין אם כסופר, פובליציסט, מרצה וקורא נלהב של התנ"ך, ובין כבוטניקאי חובב שהרבה לעסוק בעולם הצמחים ובגלגולים השונים של המילים המתארות את עולם הטבע.
"אני מאוד שמח שעברית היא שפתי ושבה אני כותב", אמר לחן ארצי־סרור. "אם עכשיו ישו ודוד המלך ייכנסו לפה, אוכל לדבר איתם והם יוכלו לדבר איתי ואוכל לתת להם עותק של ספר שלי. הם לא יבינו מילים כמו 'טרקטור' או 'עגבנייה', אבל הם יבינו כל מה שנוגע לאהבה, זיכרון, געגוע ונקמה. ואלו החיים וזו הספרות".
הסיפורים שלך נטועים היטב בנוף. זה מטריד אנשים שאתה לוקח קווי עלילה מהמציאות? או, אולי צריך התיישנות על סיפורים בשביל להשתמש בהם?
"אין סופר שלא לוקח השראה מסיפורים אמיתיים. עמוס עוז אמר פעם שלספר סיפור לסופר זה כמו להתחבק עם כייס; הוא יגנוב לך אותו. לפעמים אני שומע משהו צדדי ואני מצרף דברים מומצאים, ולפעמים להפך. המשפחה שלי יצרנית סיפורים אדירה, בעיקר בצד הנהללי, אבל גם בצד של אבא שלי. זו משפחה שגם מספרת סיפורים וגם מייצרת סיפורים. התיישנות היא לא פקטור. בספר שאני כותב עכשיו אני כותב על דברים שהיו איתי לפני 30 שנה, ויש כאלו מהשנים האחרונות. הפעם הגיבור הוא גבר יפה תואר באופן יוצא מן הכלל (שלו התייחס ל"אל תספר לאחיך", עליו עבד באותה תקופה), אז את כבר מבינה שזה לא אוטוביוגרפי".
לצד כתיבתו העשירה למבוגרים, שלו פנה באופן מוצלח באותה מידה גם לקהל צעיר יותר והוציא שורה של ספרי ילדים. "מה שאני אוהב בגדול בכתיבת ספרי ילדים", אמר לי בראיון ב־2017, "זה שאני מרגיש כובד נעים של אחריות. ספרי הילדים הטובים או הגרועים קובעים איזה אדם קורא הילד הזה יהיה כשהוא יגדל. אנחנו מכניסים אותו לספרות. אם הסיטואציה הזו, של לשבת מול צרור הדפים הזה, תמצא חן בעיניו, הוא גם ימשיך אחר כך הלאה. ויכול להיות שאם אתה כותב ספר ילדים טוב, אתה מקרב את הילדים לספרות.
"ילדים הם קהל מאוד ישר, שלא עושה חשבון. וזה מה שאני אוהב בהם. אני לפעמים לוקח כתב יד של ספר ילדים חדש והולך איתו לגן ילדים וקורא שם לילדים עוד לפני שיש שם ציורים. אם הם יושבים ותולים בי עיניים ומקשיבים, אז אני אומר שכדאי להמשיך לעבוד על הספר הזה. אם חמישה ילדים קמים אחרי הבית השלישי, אז אני גומר בלב שבור את קריאת הספר וחוזר הביתה וחושב מה לעשות איתו. שום ציורים נפלאים לא יפתרו את בעיית הסיפור, ואני אוהב את היושר של הילדים".
* * *
ובין לבין, הייתה גם הפוליטיקה. הטורים ב"ידיעות אחרונות" והראייה המפוכחת. את הטקסט הפוליטי הראשון שכתב פירסם מאיר שלו כשיר - "על דעת הנערים" - ב־1968, אחרי מלחמת ששת הימים. שלו היה אז חייל בסיירת גולני שאיבד כמה מחבריו לפלוגה במלחמה, וכמה חודשים לאחר המלחמה נפצע מאש ידידותית. "זו הייתה היצירה הספרותית הפוליטית הראשונה והאחרונה שלי", סיפר בראיון ל"7 ימים". "השיר הוא גם ההוכחה שלי שהייתי שמאלני מיד אחרי מלחמת ששת הימים ולא נסחפתי בקדחת שיכרון הניצחון.
"באתי אחרי המלחמה לחופשה הראשונה שלי בבית ומיד נכנסתי לוויכוח מזעזע עם אבא שלי, שהיה איש ימין ידוע ומשורר מאוד ימני, והיה מאוד גאה בחלקי במלחמה. ואני אמרתי לו שצריך להחזיר את השטחים שכבשנו מיד. הסברתי את זה בכך שאני פרקטי. לא אידיאולוג גדול, אלא אדם מעשי. אמרתי לו שזה יותר מדי אנשים על שטח לא גדול. אבל המשפט שהוציא אותו מכליו היה כשאמרתי: 'לקחנו ביס שניחנק ממנו'. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמחתי לחזור לבסיס".
בראיון שהעניק לפני שלוש שנים דעותיו של שלו, שאותן הרבה להביע הן בראיונות שנתן והן בטורו השבועי בעיתון זה, לא השתנו: "יותר מ־50 שנה אני נפגש עם הצוות שלחם איתי בששת הימים בסיירת גולני. יש בינינו ימנים ושמאלנים, יש כאלו שנפטרו או נהרגו כבר. אמרתי להם פעם שהתגייסנו לצבא של מדינה אחת - והשתחררנו מצבא של מדינה אחרת. באמצע הייתה המלחמה וחיילים החלו לעסוק בפעילות אחרת. אני התגייסתי להגן על מדינת ישראל מצבאות מדינות ערב, כשהשתחררנו הצבא עבר לשמור על קברות אבותינו, על התנחלויות, לא על קיומה של המדינה".
אבל למעט השיר ההוא, שלו לא עירבב יותר מדי בין היצירה שלו לפוליטיקה. הוא אף סיפר כיצד שמר את ימי העבודה על טוריו הפובליציסטיים לעיתון בנפרד מהיצירות הספרותיות. הוא סיפר פעם שאנשים מהצד השני של המפה הפוליטית אמרו לו לא פעם שהם אוהבים לקרוא את הספרים שלו, והרבה פחות את מאמריו.
עם חלוף השנים שלו הודה שמגיעים גם הרהורים ומחשבות על המוות. "חיים באר מבוגר ממני בכמה שנים. גרוסמן צעיר ממני בכמה שנים. אבל אין לי גנטיקה טובה. אמא שלי מתה בגיל 64 מסרטן השחלות, והקשר שלי איתה היה מאוד חזק. אז כששואלים אותי ממה אני עתיד למות אני אומר: מסרטן השחלות. אבא שלי מת בגיל 74, הייתה לו היסטוריה קרדיולוגית, ואני אגיע לגיל שבו הוא מת בעוד כמה חודשים. אני קרוב לגיל 74, בוודאי שאני חושב על המוות לפעמים, ובעיקר זה נראה לי פשוט לא לעניין, הסידור הזה. יש לי עוד המון דברים לעשות. ויש לי חברים שבאמת נעשו בטטות עם פרישתם, אבל אני עובד באותו קצב ובאותה צורה כבר 40–35 שנה.
״כשנפצעתי במלחמה כמעט מתי, והתחושה הזאת של קרבה אל המוות הייתה תחושה מאוד נעימה בדרכה. איבדתי הרבה דם, וכנראה זה מכניס אותך לאיזה דליריום כזה נפלא שלא ידעתי מעולם, והתחושה הזאת, של הריחוף ושל הנה אני הולך למות, הייתה תחושה נעימה באיזשהו אופן. הכאבים, שהיו נוראיים בדקות הראשונות, פתאום פגו. לא איבדתי הכרה. לא ראיתי מנהרה לבנה, אבל חשתי התרוממות".
לפנייה לכתב/ת 
