אסף צור נהרג בחמישה במארס 2003, לפני 20 שנה ועוד 39 ימים. הוא היה בן 17, תלמיד כיתה י"א. באותו יום אבא שלו, יוסי צור, שלא פושט את החולצות שעליהן מוטבעים פניו המשתנים של הילד ("יש אפליקציה כזו"), נחת בפרנקפורט. כשישב ברכבת, בדרך לפגישת העבודה שתוכננה לו, אסף התקשר. הוא חשב שיוסי חיפש אותו, ויוסי הופתע שהילד מתקשר בשעה שהוא צריך להיות בכיתה. השיחה הייתה קצרה, "אל תשכח להביא לי משהו", אמר אסף וסגר. זה היה יום רביעי בשבוע, תחילת האביב בישראל, יום שמשי יחסית בגרמניה, שום סימן ואות לאסון הנורא שיבוא, לעובדה שזו תהיה השיחה האחרונה שלהם.
כמה שעות אחר כך מחבל שעלה לאוטובוס שבו חזר אסף מבית הספר התפוצץ לידו. אחר כך הגיעו כמה טלפונים מהארץ: אחותו של יוסי ואריק, אחיו הבכור של אסף, שגם דיווח שהיה פיגוע בחיפה. "תבדוק שכולם בסדר", אמר לו יוסי, "ותעדכן אותי". אחר כך התקשרה אשתו, לאה, "אני לא מוצאת את הילד", אמרה לו. היא הייתה בעבודה ויוסי שלח אותה לבדוק בבית, לראות אם אסף לא הבריז מבית הספר ונרדם מול הטלוויזיה כאשר ערוץ המוזיקה MTV מנגן בפול ווליום. מאוחר יותר הוא התקשר לבוס שלו, לבדוק מה קורה. "עזוב הכול וחזור הביתה", הבוס אמר לו. יוסי חזר לתחנת הרכבת, עמד על הרציף ובכה כמו ילד. בכי שהולך ונמשך, הולך ונמשך כבר 20 שנה ו־39 יום, גם כשהוא לא בוכה.
נמרוד שגב היה בן 29 פחות ארבעה שבועות כשנהרג, בתשעה באוגוסט 2006, ט"ו באב, שלושה ימים לפני הפסקת האש שהביאה לסיומה של המלחמה הרעה ההיא, מלחמת לבנון השנייה. הוא היה נשוי לאיריס (שבמשפחה קוראים לה "איריס הקטנה", להבדיל מאיריס אמו של נמרוד), וגידל עימה את בתה מנישואיה הראשונים ואת הבן שנולד להם. שבוע קודם לכן גויס בצו 8, ובמהלך אותו השבוע הובהל לבית חולים לאחר שהתייבש בשטח הכינוס. "כשתקבלו את הארון", אמר לאביו כשזה הגיע לבקר אותו, "יהיו בו שקי חול, אני לא אהיה בפנים". חזי, שארבע שנים אחר כך יחנוך את המצפה היפהפה לזכרו של נמרוד בראש פינה, חיבק אותו בכל הכוח, נלחם שלא לטבוע בנבואת הלב של הבן.
נמרוד חזר למילואים וביום רביעי הטנק שבו היה חטף פגיעה ישירה, לא רחוק מעייתא־א־שעב. ההודעה הראשונה הייתה שהוא נעדר, והרופאה שהגיעה יחד עם קציני העיר לביתם של ההורים אמרה שהיא צריכה לקחת מהם בדיקות דם. קצת אחר כך כרע הקצין על ברכיו, פניו מול פניה של איריס שהתקפלה על הכיסא, וקרא את הנוסח החדש שקיבל: בנכם, נמרוד שגב, נהרג. כעבור כמה דקות התקשרה איריס, אשתו של נמרוד. "הוא הבטיח שיתקשר", בכתה בטלפון, "ועדיין לא התקשר. קודם דפקו לי על הדלת", הוסיפה, "אבל לא פתחתי". "איריס", אמרה לה האם בקול יציב ככל שיכלה, "אלה שדפקו בדלת ידפקו שוב ואת צריכה לפתוח להם".
אם הם היו חיים, אסף היה חוגג יום הולדת 37, נמרוד היה יכול להיות בן 47. אבל הם אינם. ועכשיו יוסי צור, אבא של אסף, ואיריס שגב, אמא של נמרוד, מוציאים יחד ספר שנקרא "שמאל, ימין, שכול – הורים מספרים על אובדן, חילוקי דעות וחברות". הספר יוצא בהוצאת "סלע מאיר", "ואנחנו פותחים בגיוס המונים כדי לממן את ההפקה שלו", אומר יוסי.
הפגישה הכי ישראלית
הם נפגשו, כמו שהורים שכולים נפגשים בארץ שלנו, באחד האירועים שאירגנה אחת העמותות. היכרות שטחית כזו, שלא הצמיחה את הידידות הגדולה ביניהם. "בהתחשב בעובדה שאני בת ראש פינה ויוסי מחיפה, כך שאפילו לא יכולנו להיפגש בימי הזיכרון בבית העלמין, גם ההיכרות בינינו היא סיפור כל כך ישראלי", משחזרת איריס. "וזה מה שהיה: לאבא שלי, דב גולדשטיין, היה בן דוד שקראו לו מיכאל גולדשטיין. לפני הרבה מאוד שנים היה ריב בין האבות שלהם, שהיו אחים, אין לנו מושג אפילו על מה ולמה. מיכאל חי בחיפה, אבא שלי בראש פינה, ולא היה שום קשר בין המשפחות. בפברואר 2008 אבא שלי נפטר. נקבע שהלוויה תהיה ב־18 לפברואר".
יוסי: "לחבר הכי טוב שלי בחיפה, שכבר איננו עימנו, קראו טוביה גולדשטיין. ב־18 לפברואר הגעתי איתו לבית העלמין בראש פינה, כי שם מיכאל, אבא שלו, ציווה שיקברו אותו. 'איחרתם', אמר לנו הבחור מחברה קדישא, 'הלוויה של גולדשטיין כבר הייתה'. לקח כמה דקות ארוכות להבין מה קרה שם – שני בני הדודים נפטרו והובאו לקבורה באותו יום".
איריס: "כשהבנתי מה קרה קראתי לזה 'הפיוס של אלוהים', כתבתי כמה מילים על כך, פניתי לטוביה ולאשתו ואמרתי שאני מבקשת את רשותם לומר את הדברים על הקבר. הייתה התרגשות גדולה כי מעולם לפני כן לא נפגשנו, והתחבקנו חיבוק גדול, שמרנו על קשר קרוב וטוביה תיאם איתי כל שנה את היורצייט. עולים לקבר של דב, אחר כך לקברו של מיכאל ואחר כך, כולנו יחד, כולל יוסי, שהוא וטוביה היו כמו אחים, הולכים למסעדה. ושם הקשר בינינו הלך ונבנה. לא היינו צריכים לדבר הרבה בשביל להבין זה את זה".
יוסי: "האמת היא שהשתדלנו לברוח מהדיבור היותר מפורט. מספיק היה שאחד מאיתנו אמר שעוד שבוע או עוד חודש תתקיים האזכרה לבן, כדי שהשני יבין בדיוק מה עובר עליו".
איריס: "לפני כשלוש שנים טוביה קיבל אירוע מוחי, הוא היה רק בן 60, ואושפז בבית החולים לכמה שבועות. אשתו פתחה קבוצת ווטסאפ כדי לדווח לקרובים מה קורה לו. ניסינו לעודד אותה, וכך יצא שפתאום יוסי ואני גילינו זה את זה ככותבים".
יוסי: "עוד הרבה לפני זה היינו שנינו חברים בפורום של משפחות שכולות, שהרעיון בו היה שאנשים יוכלו לחלוק ולשתף בדברים שהם כותבים, או בציטוטים שדיברו אליהם".
איריס: "בפורום אנשים משתמשים בשמות בדויים, אבל עם הזמן, כשמכירים את הסיפורים, כבר יודעים מי זה מי, ויוסי ואני ידענו האחד על השנייה".
הרעיון לכתוב ספר יחד עלה אחרי שטוביה גולדשטיין נפטר. יוסי אמר שכבר יש לו שם, "ימין ושמאל ובאמצע שכול". וכמו שהוא אמר את זה, הם מספרים, איריס נדלקה. "אמרתי לעצמי הבן אדם הזה הוא גאון, והתיישבתי מיד ורשמתי ראשי פרקים – מה קרה לנו, איך הגענו כל אחד למקום שבו הוא נמצא".
יוסי: "כלומר, איך אני, אקטיביסט ימני, שמגלה בפייסבוק תמונה של איריס בפגישה עם אבו־מאזן, לא רק כותב את הספר יחד עם איריס, גם מרגיש שזה הדבר הנכון לעשות".
גם חברות, גם שוני
איריס, 67, עבדה כמזכירה ובכל השנים גם כתבה. פירסמה שני ספרי שירה, ערכה כמה ספרים. חיה בראש פינה, נשואה לחזי, איש צבא קבע. הם ילדו שני בנים, את נמרוד ואת אהוד, היום בן 43. יוסי, 64, יליד חיפה, שגר היום באחוזה, הוא בוגר מדעי המחשב באוניברסיטת חיפה, איש הייטק, שעבד שנים באלביט, והיום באמדוקס. הוא נשוי ללאה, גם היא בוגרת מדעי המחשב. הם ילדו ארבעה בנים, הבכור אריק היום בן 40, אסף, אלמוג שהיה בן שש כשאחיו נהרג ואיתן, היום בן 18, שנולד שנתיים וחצי אחרי שאסף נהרג.
את הספר הם כתבו, תחילה, כל אחד לחוד בהתאם לראשי הפרקים שאיריס קבעה, אחר כך עבדו על החיבור בין חלקיו השונים. העבודה, הם מספרים, נעשתה ברוח טובה, מתוך רצון משותף להבליט את החיבור, את קשר הדמים, את הקִרבה וההזדהות, ולא את השונה והמפריד. כשסיימו מצאו עורכת – "שרון טל שעשתה עבודה נפלאה" – והגיעו אל ההוצאה. עשו מאמץ גדול להיות ביחד ולהישאר לחוד.
איריס: "ליוסי יש את הימין שלו ולי את השמאל שלי. אני נפגשת עם הפלסטינים ולפיכך אני מיד מתויגת כשמאלנית, זה לא האופן שבו אני רואה את עצמי, אבל גם לא אכפת לי לתייג את עצמי כך. ארבע שנים אחרי שנמרוד נהרג, ארבע שנים שבהן חייתי בתוך ערפל נורא ולא ידעתי לאן אני הולכת, הרגשתי שאני רוצה לתרום, לעשות משהו שיפסיק את הרג הילדים. אצלנו ובצד השני. לא הייתי בעניין לפני שנמרוד נהרג, אבל היה לי חשוב, דווקא אחרי המוות שלו, להיות מסוגלת להסתכל על האבות והאמהות הפלסטינים שכמוני שילמו את מחיר האובדן האיום.
"נמרוד כבר לא היה ילד כשהוא נהרג, אבל הוא היה הילד שלי. והם הורגים את הילדים שלנו ואנחנו הורגים בהם בכל יום. אין לי שום שותפות גורל עם האמא מג'נין או משכם שמגדלת את בניה להיות שהידים, אבל אני מזדהה עם כאבן של האמהות שלא רצו בזה. ואני מוכרחה להגיד שזה מסוג הדברים שיוסי ואני לא מדברים עליהם כי אנחנו יודעים שאין טעם בשיחות האלו, ומה שחשוב הוא הקשר בינינו".
יוסי: "זה עצוב לי. אני מאמין שמי שלא היה שמאלני בנעוריו אין לו לב, ומי שלא הפך ימני בבגרותו אין לו שכל. וברור לי ששנינו נמצאים במקום שהוא 180 מעלות זה מזו, ואם אפשר אז היינו יותר. כישראלי בישראל - והעובדה היא שהישראלים נהיים יותר ויותר ימנים – העמדה שלי היא תוצאה של הניסיון המצטבר. אנחנו בתוך מלחמה, מלחמת דת למעשה, ואנחנו נלחמים על חיינו.
"כשסיפרו לאמא של המחבל שהתפוצץ באוטובוס והרג את אסף שבנה מת, היא סירבה ללבוש שחורים ולשבת בסוכת אבלים. היא אמרה שהיא חוגגת את מות בנה, שהיה בן 21, סטודנט למחשבים בפוליטכניקום של חברון, מכללה איסלאמיסטית קיצונית.
"יצא לי לא פעם ולא פעמיים לדבר על כך עם איריס, אמרתי לה שאנחנו לא בתחרות של כאב. אני מקבל את הטענה שיש פלסטינים ששכלו את ילדיהם באירועים שהם לא היו מעורבים בהם. אבל אני רוצה להזכיר לה שעד 1967 לא היה כיבוש, לאנשים האלה הייתה אזרחות ירדנית והם עדיין דיברו על השמדת מדינת ישראל. ארגונים כמו הפורום הזה שאיריס חברה בו, שמציינים יום זיכרון משותף לנו ולפלסטינים, הם ארגונים שיורים לעצמם ולנו ברגליים".
איריס: "כואב לי לשמוע את יוסי ולדעת שיש רבים כמוהו. וכואב לי עליו ועל אנשים כמוהו אבל גם על החברים שלי מחלחול או מכפר אחר. יש טרור, אבל יש גם כיבוש, ואני מבינה שהם שונאים אותנו".
יוסי: "ומה שאת עושה יביא אותם לאהוב אותנו?"
איריס: "ומה שאתה עושה יביא אותם להסכים לחיות במצב הזה? מגיע לכל אדם לממש את החלום שלו לחיות במדינה משלו".
יוסי: "תקראי מה כתוב בספרי הלימוד שלהם. זו הסתה שמתחילה מגיל צעיר ולא מאפשרת לנו לחיות אלו לצד אלו".
איריס: "גם מציאות שבה חיילים נכנסים בשלוש לפנות בוקר לבית, או עוצרים אותם במחסומים ומפשיטים את האבא מול ילדיו הקטנים, לא מאפשרת לנו לחיות אלו לצד אלו. אני מכירה 300 פלסטינים שאני נפגשת עימם שחושבים כמוני".
יוסי: "מה זה 300 משלושה מיליון?"
איריס: "מה זה, שיעור מתמטיקה?"
יוסי: "כן, זה שיעור מתמטיקה עם 25 אלף חללים".
איריס: "מה שהיה צריך זה לצאת משם".
יוסי: "הבעיה היא שברגע שתצאי משם, את תצטרכי לצאת גם מעכו ומחיפה ומלוד".
איריס: "יש לי את ההיכרות שלי ויש לי את הצורך והרצון שאנשים יחיו בשלום".
יוסי: "היית הולכת לפגוש גם את נסראללה, כמו שפגשת את אבו־מאזן?"
איריס: "כן. וגם את החייל שפגע בנמרוד. אין לי טינה, אני רוצה שהדבר הזה ייפסק".
"עד שהספר ייצא", אומרת איריס, "נריב עוד הרבה. אתה אומר בואו נעשה מלחמה ואני אומרת בואו נעשה שלום".
יוסי: "היו שתי הצעות דרמטיות להסכם שלום ומי שדחה אותן היו הפלסטינים. לפני שאסף נהרג לא הייתי ימני, לא חשבתי אז ששווה לבזבז את הזמן על עיסוק בדבר שממילא אין לי יכולת להשפיע עליו, אבל אחרי שזה קרה, זה הפך להיות הרבה יותר חשוב. אסון כזה משנה את ההסתכלות על החיים".
איריס: "זה אכן נהיה נורא חשוב. ואני מקבלת את החברות בינינו ואת השוני בינינו".
מה נרוויח, מה נפסיד
חילוקי הדעות גולשים גם למחאה של היום. "אני רוצה לספר סיפור מהחיים", אומר יוסי. "בחודשים האחרונים אני מעורב במלחמה הנוגעת למחבל שהיה חלק מהחוליה שעמדה מאחורי הפיגוע שבו אסף נהרג ושוחרר עכשיו מהכלא. אנחנו אמרנו שאנחנו לא מוכנים שהוא יחזור לגור בחיפה ואולי נפגוש אותו ברחוב. בסופו של דבר זה הועבר לטיפולו של אלוף פיקוד העורף רפי מילוא, שהיה בשעתו מפקד השייטת. איש שאי־אפשר לומר עליו שהוא לא אמיץ ונועז. 'אני מסכים איתכם שצריך להרחיק את המחבל מחיפה', הוא אמר לנו, אבל אחרי יומיים חזר אלינו ואמר שהפרקליטה הצבאית הראשית לא מוכנה להורות על כך כי היא לא רוצה שיוגש בג"ץ נגדה ואולי היא תפסיד בו. זאת אומרת שזה השיקול. 11 שנים ניהלנו מאבק בבג"ץ בדרישה לשלול ממנו את האזרחות. 11 שנים, ואנשים עדיין לא תופסים כמה המערכת עקומה. אז אולי לא צריך להוביל רפורמה בפטיש חמישה קילו, אבל אפילו משפטנים מבינים שהיא הכרחית".
איריס: "אני מסכימה עם יוסי, אבל אני לא חושבת שנאשמים שיושבים בכנסת יכולים לבחור לעצמם את השופטים".
יוסי: "זה קצת עלבון לאינטליגנציה לחשוב כך. מה שאת אומרת זה שמחר יעבירו לשופט פתק עם הוראות איזו החלטה לקבל?"
איריס: "זה לא מה שאמרתי".
הם לא מפגינים, לא עם המתנגדים ולא עם תומכי הרפורמה, אבל שניהם מסכימים שיש משהו ראוי ונכון בהחלטה של אנשים לצאת לרחוב ולמחות. בטח, כמו שהם אומרים, אם זה על מהות.
הם גם מסכימים ביניהם שהדרישה של הורים שכולים שנציגי ממשלה לא יגיעו לבתי העלמין ביום הזיכרון היא חציית קו אדום. "יש טקס, עם פרוטוקול מסודר שהוסכם על כל המשפחות", אומר יוסי. "זו לא הפקה משתנה התלויה בקואליציה כזו או אחרת. יתרה מכך, אני רוצה שיהיה נציג מטעם המדינה ואני לא רוצה שהוא ידבר על פוליטיקה. כל ההורים שלא רוצים פוליטיקאים חושבים על עצמם ולא על מי ששוכב מתחת לאבן. הטקסים האלה נותנים כבוד להרוגים, לא רק להורים שלהם".
איריס: "קיבלתי פניות להצטרף לקבוצה שמתנגדת לנוכחות של פוליטיקאים. לי אישית אין שום צורך בפוליטיקאים אבל גם אין לי צורך בכל הטקס הזה בכלל. אני לא סובלת את היום הזה וזה לא משנה לי אם הוא נעשה עם פוליטיקאים או בלעדיהם. בהתחלה גם לא יכולתי לסבול אירוע שיש בו מוזיקה ואז בא אהוד בני האהוב ואמר 'אם את רוצה שיבואו אנשים, תלכי עם זה'. אז אני מקבלת את זה. מה שחשוב לי, בסופו של דבר, שאנחנו באמת שותפים לאותו גורל, שזה נורא שלא רק שאנשים לא רוצים שזה או אחר יגיע ביום הזיכרון לבית העלמין, אלא שיש משפחות שכבר לא מסוגלות לחגוג את ליל הסדר יחד".
יוסי: "בסופו של יום, זו האמת – אנחנו מוציאים את הספר הזה יחד. אנחנו שותפים לאובדן נורא, אבל אנחנו שותפים גם לחיים שאחרי. למחויבות לחיים שאחרי. ואנחנו רוצים להעביר את המסר הזה, שאפשר להתווכח על דברים, וגם לא להסכים, אבל הקשר בינינו, לא רק ביני לבין איריס, הוא מעל לוויכוחים".
איריס: "ועצוב מאוד שאנחנו צריכים להדגיש את זה".
ואיך עושים את זה? איך נשארים חברים כשאחד עושה בעיני השני דברים שפוגעים בעתיד המדינה: פגישה עם אויבים או תפיסה של "לנצח תאכל חרב"?
יוסי: "התשובה הקצרה היא, שפשוט מחליטים. התשובה הארוכה – נכון שזה לפעמים מעצבן לראות דברים שנעשים על ידי השני, אבל המחשבה המיידית היא מה נפסיד משבירת החברות וניתוק מגע מול מה נרוויח משמירת הקשר".
איריס: "הפתרון שלנו הוא לאפשר לאדם שמנגד להיות אותנטי ולכבד את דעתו. שומרים על המשותף הטוב בעינינו - האנושיות שקיימת למרות הדעות המנוגדות. זה גם נושא אישי; לתת כבוד ולשמור על כבוד הדדי זה בטבע שלנו. אנחנו לא מהמתלהמים ומהצועקים ומהמחרימים. אנחנו יודעים לנהל את החיים על המישורים השונים והממדים המתנגשים שבהם, וכן, גם קצת הדחקה והתעלמות. לפעמים זה משהו שצריך לדעת לעשות, כמו פשרה בחיי נישואים".
ושניהם אמרו כמה חשוב שהספר הזה יאפשר לאנשים להבין, ולו לרגע, כמה יקרים החיים וכמה שברירי האושר ואיך אדם אינו יכול לדעת מה מחכה לו ומניין יבואו הכוחות, ואיך אפשר לבנות גשר של חברות אמת מעל מחלוקות עמוקות, ולהיות שם ברגע הנכון, להושיט יד, לתת כתף.
את הצילומים ביחד הם עשו באור הרך שלפני השקיעה. הצלם האיץ בהם והם נעמדו בהתאם להוראותיו, ואחרי שעמדו כך ועמדו אחרת, היא הסתובבה אליו. ועכשיו, היא אמרה, אתה יכול לחבק אותי.
