ראייה חדשה של הזירה האסטרטגית מתגבשת בצמרת הביטחונית הישראלית ולה השלכות רבות, גם כלכליות. בבסיסה מעבר מתפיסה דו־צבעית, לבן ושחור, הלנו אתה אם לצרנו לראייה רב־צבעית ומגוונת. האויב של אויבי כבר לא בהכרח ידידי והידיד של אויבי כבר לא בהכרח אויבי.
העובדה שערב־הסעודית ואיראן, אומר גורם ביטחוני בכיר, חידשו יחסים דיפלומטיים מלאים והאמירויות פתחו במסע חיוכים כלפי איראן, לא מלמדת בהכרח על תפנית אנטי־ישראלית בארמונות השלטון שם. אולי אפילו להפך: ההתקרבות בין טהרן לריאד ולדובאי עשויה להתפרש גם כהתרחקות של איראן מהעמדה השוללת מכל וכל את קיומה של ישראל, כאיתות לכך שהאינטרס הכלכלי שלה דוחף אותה לחיבוק חם עם פוליטיקאים שזה עתה התחבקו עם ישראלים.
לדעת אותם גורמי הערכה לאומיים, המניע להתקרבות זו אכן כלכלי מעיקרו. במדינות ערב המפיקות נפט וגז הצטברו בשלוש השנים שחלפו עודפי כסף הנאמדים בטריליוני דולרים, בשעה שהאינפלציה מכה קשות בארצות מזרח התיכון העניות כמו איראן, מצרים (קצב התייקרויות של 40%), ירדן, לבנון, אלג'יריה ואחרות. ההמונים באזורים הללו לוטשים עיניים לעבר השכנים העשירים והבזבזנים. בעבר סמכו עשירות הנפט על מעטפת הגנה צבאית אמריקאית; אחרי הנסיגה האמריקאית המבוהלת מאפגניסטן הם נוטים לכרות בריתות עם אויבים בנפש ולחפש קרבה מרגיעה בסין וברוסיה, במטרה לשמור על עושרן. רוסיה, לפחות, הוכיחה שרידות כלכלית מפתיעה תחת לחץ סנקציות מערביות חמורות. לפי תחזיות קרן המטבע הבינלאומית, כלכלת רוסיה תצמח השנה ב־0.7%, כמו צרפת ואיטליה ויותר מגרמניה (צמיחה אפס).
על פי התפיסה האסטרטגית החדשה, גם התיווך של הממשל הסיני בין הנהגת איראן להנהגה סעודית לא מעיד דווקא על עוינותו כלפי ישראל, אלא על רצונו לפרוץ את מה שנראה בעיניו כטבעת בידוד אמריקאית מתהדקת. בשנות המגפה למדה הנהגת סין בדרך הקשה עד כמה היא תלויה ביבוא חומרי אנרגיה, וכעת היא לומדת עד כמה היא תלויה ביבוא שבבים, מעבדים, שרתים ורכיבים מתקדמים אחרים של טכנולוגיות החיוניות למערכות דיגיטליות, אזרחיות וצבאיות. יש בין גורמי הערכה ביטחוניים בארץ המגדירים את העימות העולמי הבא כ"מלחמת הצ'יפים", ותוהים היכן מצויה בו ישראל. הם מבקשים לגבש את הדרך הישראלית לעצמאות, לפחות חלקית, בשבבים ובמוליכים, אך "הממשלה עסוקה במינויי שופטים".
עדכון מעשי חשוב מתבצע גם בגישה הישנה שביטא החודש ראש הממשלה נתניהו במסיבת העיתונאים המתגוננת שלו, הכורכת בחבילה אחת את חמאס וחיזבאללה. כיום ברור שלכל אחד מארגוני הטרור הללו יש אינטרס כלכלי־פוליטי שונה. חיזבאללה לא רוצה להיות מזוהה עם המשבר הכלכלי הקיצוני הפוקד את לבנון ובטח לא להיתפס כתורם לחומרתו. נסראללה מסתפק לכן במלחמת מילים, גידופים ועקיצות כלפי ישראל. הנהגת חמאס מבצרת את מעמדה המוביל בחברה הפלסטינית הודות להטבות הכלכליות הישראליות לרצועת עזה, מהזרמת חשמל ועד רבבות תושבי רצועה העובדים בארץ.
תקציב הביטחון ל־2023/24 משקף במידת מה את התובנות האסטרטגיות המשתנות. יש בו גידול מרוסן בלבד, שאינו מעלה את משקל ההוצאה הצבאית בתוצר המקומי, בניגוד לדרישות מוקדמות של צה"ל והרמטכ"ל החדש. הריסון התקציבי־ביטחוני יכול היה לשמש מנוף אדיר לשיפור בביצועי המשק, אלא שממשלת נתניהו־סמוטריץ'־לוין שקועה עד צוואר בבוץ של "הרפורמה המשפטית" האומללה שמקומה בסדר העדיפויות הלאומי העכשווי הוא בתחתית הסולם. לשונות האש כבר אוחזות במדינה, והקואליציה משחקים במחבואים.
עבודה בעיניים
רוצים דוגמה נוספת להתנהלות בלתי סבירה של הממשלה, ובה פוליטיקה קטנה מביסה צרכים לאומיים? הנה היא:
בסקירה על ישראל שפירסם OECD ערב חג הפסח חוזרת ומככבת המלצה להשקעה ממשלתית גדולה בהכשרה בשכר נמוך של עובדים מבוגרים החסרים כישורים מקצועיים התואמים את עולמות התעסוקה המודרניים, כדי להפוך אותם למיומנים ומבוקשים, עם שכר גבוה ופריון גבוה. לפי הנתונים המובאים בסקירה, ישראל מצויה שוב, כמו בסקירות הקודמות, בתחתית דירוג המדינות לפי היקף יחסי של הכשרות המתבססות לא על בירוקרטיה אלא על צורכי המעסיקים.
את עו"ד טלי ניר, מנכ"לית ומייסדת של עמותה 121 המקדמת שינויים חברתיים באמצעות השפעה על חברי הכנסת, המיקום המביש הזה לא מפתיע. "הממשלות הקודמות", היא אומרת, "הזניחו והפלו לרעה את מאות אלפי העובדים ללא ההשכלה גבוהה וללא כישורי התעסוקה הרלוונטיים למאה ה־21. תקציבי ההכשרות המקצועיות שלהם נעו בין 150 מיליון שקל בשנה ל־250 מיליון שקל, סכומים בלתי מספיקים לכל הדעות". לפני כשנה וחצי, מספרת ניר, החל מפנה לטובה. שרת הכלכלה אורנה ברביבאי הקימה את זרוע העבודה בהנהלת תאיר איפרגן, אישה צעירה רבת יוזמות וכישורים. במסגרת הזרוע החלה לפעול "מינהלת המעסיקים", שולחן משותף של פקידים ומנהלי עסקים גדולים לגיבוש מערכי הכשרות מקצועיות הנשענות על צורכי השוק, אך סבסוד ממשלתי נדיב ניתן רק לקורסים המסוגלים להגדיל משמעותית את השכר של משתתפיהם ("תשואה להשקעה" של 6% לשנה לפחות). מינהלת המעסיקים הספיקה להעניק הכשרה מקצועית מתקדמת לכרבבה של עובדות ועובדים עד שבאו הבחירות, התחלפה הממשלה, נעצרו התקציבים ובמסגרת הסכמי הקואליציה קרו שני דבריהם סותרים. מצד אחד, הוקם מהריסותיו משרד עבודה – על בסיס זרוע עבודה – ואיפרגן מונתה למנכ"לית שלו, דווקא על ידי השר יואב בן צור מש"ס. נפלא, לכאורה. מצד שני, מינהלת המעסיקים ועוד יחידות של הכשרות מקצועיות מתקדמות נשארו לפי החלטת הממשלה מינואר 2023 במשרד הכלכלה אצל השר ניר ברקת מהליכוד. פיצול הסמכויות הבירוקרטי־פוליטי הזה משתק כליל את מנגנון ההכשרות המקצועיות ואת האגף הבכיר לפיתוח ההון האנושי. רבבת עובדות ועובדים המשוועים להשבחת יכולותיהם המקצועיות מאבדים תקווה לשינוי.
"אנחנו בקיפאון, השנה היו אפס הכשרות מקצועיות עם מעסיקים", אומרת בדיונים סגורים איפרגן. את הביטוי המוחשי לקיפאון ניתן למצוא בהצעת חוק התקציב שאושרה בכנסת. יש בהצעה, כנדרש, רשימה של כל משרדי הממשלה על תקציביהם המפורטים מלבד אחד: אין משרד העבודה. הוא נעלם מספר החוקים, ובמקומו מופיע סעיף ראשי 36 תחת הכותרת הסתמית "תעסוקה". תקציבו לשנת 2023 מגיע ל־3.9 מיליארד שקל, אבל כשצוללים לעומק המספרים מסתבר שרוב רובו של הכסף מיועד לסבסוד מעונות, משפחתונים וצהרונים, למכללות להנדסאים וטכנאים, לעיבוי לשכות התעסוקה, לשירות לאומי ולמשימות אחרות שלא במסגרות המשותפות למעסיקים ומדינה. להן הוקצבו, כך מעריכים בארגון "המקפצה", המאגד תחת גג אחד כ־50 מעסיקים מהגדולים במשק עם גופי הכשרה ועמותות חברתיות, פחות מ־200 מיליון שקל. ומי אחראי על הוצאתו בפועל? "באין הסכמה בין השרים, הכסף נשאר בקופת האוצר ובשליטת האוצר", מסבירות איפרגן וניר. אבסורד גמור.
וכמה תקציב צריך? פי 5 עד 6. לפי מחקר מפורט של "המקפצה", המשקף ידע מקצועי מתחומים רבים, קיים צורך בהכשרה של יותר מ־50 אלף ישראלים בגיל עבודה בעלות שנתית של מיליארד שקל. הסכום כולל סבסוד ישיר ותשלום דמי קיום למשתתפי הקורסים שיינתנו בהכוונת המעסיקים ובסיוע מומחי "המקפצה".
ניר: "צריך להסב לתעסוקה איכותית עובדות ועובדים שהידע המקצועי שלהם כבר לא נדרש, אנשים שאין להם מענה בשירות התעסוקה, חרדים ללא לימודי ליבה ואוכלוסיות ערביות שאינן שולטות בעברית". כל אלה ממתינים לשווא לישועה מהקואליציה המקרטעת והמנותקת. עוד מחדל, מיותר ככל האחרים, בתפקודה.
