תחת שמי עמק מדורגים בגוני כחול ותכלת, שנעים בין עמוקים למהוהים, חפים מענני גשם ומחמלה על מטפורות גנוזות של סופרים, שכאילו שורבטו כסקיצה של מאייר ילדים, מאיר שלו הובא אל דרכו האחרונה.
דרכו האחרונה.
ראינו בעינינו. בבית העלמין המטופח של נהלל, בשעה 11:01 בדיוק, כשסביבו אלה אטלנטית, עצי זית, אלונים, חורש ים־תיכוני ואפילו שיטה מלבינה, עץ אפריקאי שכאן זה גבול תפוצתו הצפוני, נשאו אותו אהוביו. ב־11:03 הוא הונח. ב־11:07 הודקה מעליו האדמה.
ובכל זאת, כאילו לא נחרץ הרגע דבר, מעלינו, באוויר המהביל שלרגלי תל שימרון, מרחפות אותיות מנוקדות, מילים. אוקסימורונים, מצלולים. "לאותיות בודדות אין כל משמעות, הן מתחילות לחיות רק כשהן ביחד", בראש מתנגן המשפט ההוא מ"רומן רוסי", רומן הביכורים של שלו, זה שעלילתו העוסקת בהתיישבות החלוצית כאילו מוקרנת בעמק הירוק הפרוס תחתינו.
שלו עכשיו בעמק. בעיקר מאיר שלו שם עכשיו.
ואתה צופה אל שדות נהלל, בית שערים, כפר יהושע, אל יוקנעם שעל חצי הרכס, אל קיבוץ הזורע ומשמר העמק שלמרגלות רמות מנשה. ומבין: שגרת המציאות סביבנו, שפעמים רבות מדי נעה בין אפור לאל־חזור, בנויה רבדים נוספים, בלתי נראים. דמויות, עלילות, ציטוטים. אלה שנבראו על ידי שלו בספריו, וחייהם בנופים סביבנו שזורים. הם היום לא נקברים. אז על איזה "דרכו האחרונה" מדברים?
***
מוזר למות בתוך פסקת תיאור נוף שחיברת שוב ושוב. ועדיין זו דרכו של מאיר שלו.
שעה ארוכה לפני פתח הלוויה החלו מתקבצים מכל קצות הארץ, ומכל קצות גלגולי חייו של שלו - סופר, עיתונאי, איש אדמה, לוחם - עד שכאלף איש הקיפו את החלקה שבה ייטמן.
כל אלה זוכים כעת להיות דמויות משנה בעלילת סיפורו האחרון, שסופו מונח בעט נצור לפנינו, במקום כריכה - תכריכים. הנה, הבת זהר מתארת כיצד כשנודע לאביה על מחלתו, החל בפרויקט “למות בשקט", ופתח קובץ "אבא עושה בושות", עם הנחיות מפורטות, כולל פרטי טקס לוויה ורשימת מספידים. גם גורמי הטבע גויסו. הצמחים, השיחים, כמו שמתארת האלמנה רינה, ניצבים מבריקים לכבוד האיש שהיטיב מכל לתאר אותם. "יומיים העולם המטיר ממטרים כבדים, והבוקר העמק רחוץ", היא מוסיפה.
עוד לפני יתר ההספדים - של האח צור, הבן מיכאל, הסופר אתגר קרת והשדרנית כרמית גיא שהקריאה על "קרמר החתול" - פגשתי את זכי שפר, בן 75, מקיבוץ כפר החורש, חמישה קילומטר קו אווירי מכאן. הוא נזכר בעלילותיו עם שלו, לפני יותר מחצי מאה. הם נפגשו בבסיס ג'וערה, בתקופת ההמתנה למלחמת ששת הימים, רגע לפני ששלו לחם בקרב תל פאחר. "בשבת לא נתנו לצאת הביתה", שפר מתאר, "ישבנו ליד אוהל הסיירים, ומאיר הציע: 'אני אגלח לך את הראש, אתה לי. אין לנו משהו יותר טוב לעשות'. לקחנו את סכיני הגילוח. ספרים טובים אנחנו לא. אז נשארנו עם קרחות שותתות דם, וככה יצאנו למלחמה".
אחר כך, כשנפרדו דרכיהם, שפר מוסיף, הוא קרא את כל ספריו של שלו. "הוא היה הסופר האהוב עליי, ולא בגלל אותה היכרות".
לא רחוק ממנו, נשען על אחד הקברים איש לבן שיער עם כובע, בידו שלט. "שלום לך חבר", כתוב בו באדום. שמו ניר הילדסהיים, בן 76, מקיבוץ שריד הסמוך. "זה כדי להביע אהבה", הוא אומר, ומוסיף שרעייתו שכאן איתו לא החמיצה אף טור של שלו.
***
עוד מעט, בדרכנו חזרה, נעלה על כביש 7513 המתפתל, לכיוון בית לחם הגלילית, שם נפנה אל אלוני אבא, ביתו של שלו, יישוב ששמות רחובותיו פרחים ועצים, טבול שכבות טבע נדיבות שביניהן צומחים גם בתים. שם נעצור בכנסיית הטמפלרים, שעלילותיהם ביישוב שימשו רקע לספרו של שלו, "פונטנלה".
אבל עכשיו, סוף לוויה, ברקע מושמע השיר, "החיטה צומחת שוב", עם השורה "זה לא אותו העמק", שמהדהדת את סיפור המרחב האביבי השרוע תחתינו ואת ההוא ששמט עט ועכשיו נקבר מולה.
ואז, טור ארוך של ממתינים מתאסף לחלוף על פני הקבר, ביניהם אחד, אבי אסייג ממגדל העמק, שאוחז ב"גינת בר", הספר ששלו כתב על גינת ביתו. הוא לא בא להיפרד היום, אסייג מודיע. בטח לא ללוות את הסופר בדרכו האחרונה. "באתי לפגוש אותו. מבחינתי זו פגישה", הוא אומר ואז מצביע על הספר שהביא. "בשבילי זה מאיר, אדם מן הטבע. אם אכפת לך מהעולם - אדם, רמש, חתול, נמלה - בשבילי אתה בן אדם".
תור הממתינים לחלוק כבוד אחרון, להניח אבן, להיפרד, הולך ומתמעט. ותכף סביב עצי האלה האטלנטית, האלונים, ואפילו השיטה המלבינה, תישאר דממה. ואולי אז, כשעל שדות נהלל יירד הלילה, מהעמק החשוך יעלו בטור ארוך להיפרד גם אחרים. ברוך שנהר, משפחת יופה, הכינה נחמה, הילד אפרים.
