ממתיקה סוד

"החיים הם כמו קופסת שוקולד, אתה אף פעם לא יודע מה תקבל", אומרת לפורסט גאמפ אמו בסרט. עבור טכנולוגית השוקולד רוית בשן־הדס לא מדובר ברפליקה אגבית מסרט, אלא במה שהפך להיות מסע חייה המרגש ורווי הגילויים, שהתחיל לפני 23 שנים בישראל והתגלגל עד לבני משפחתה שנספו בשואה.

"כשעופרי הבכור נולד בחרתי להיות איתו בבית. במהלך התקופה נכנסתי שוב להיריון וכשענבר היה בן חמישה חודשים, התחלתי לקבל הצעות עבודה בתחום הנדסת המזון ולקו הגמר הגיעו שתי משרות – פיתוח שוקולד בעלית ופיתוח סלטים בשטראוס. אז החברות עוד לא התאחדו. התלבטתי והתבקשתי לתת תשובה עד יום ראשון. ביום רביעי בבוקר התחלנו סדר יום רגיל שבו אני לוקחת את עופרי לגן וחוזרת עם ענבר הביתה, וכשאני חוזרת אני רואה על השולחן טבלה של שוקולד פרה. לא זכרתי שהנחתי אותה שם, והחזרתי אותה למזווה".

למחרת שוב חוזר על עצמו הסיפור עם חבילת השוקולד. מתארגנים לצאת לגן בבוקר, וכשבשן־הדס חוזרת, היא מוצאת שוב על השולחן חבילת שוקולד שלא היא הניחה שם. "ואני לא מבינה מה קורה. מי מוציא את השוקולד בבוקר ומניח על השולחן? ואני מחזירה את טבלת השוקולד למזווה ושוכחת מזה, ואז ביום שישי מתארגנים לגן ועופרי נעצר ליד הדלת וחוזר חזרה למזווה, ואני רואה אותו מוציא טבלת שוקולד ומניח על השולחן, ושואלת אותו 'עופרי, אתה רוצה שוקולד?', והוא אומר 'לא, סתם שמתי את זה פה. בואי נלך לגן'. אני עומדת קפואה במקום ואומרת ליובל בעלי, 'זה הולך להיות השוקולד כי יש פה מסר מהיקום דרך עופרי'. הודעתי לעלית שאני מתחילה אצלם, וכיום אני טכנולוגית פיתוח שוקולד בכירה ומנהלת תחום חווית מוצר וסנסוריקה בחברת הממתקים, שטראוס".

תשוקה לטעמים ולמרקמים

צילום: טל שחר

את אהבת השוקולד ואהבת האפייה ספגה בשן־הדס מסבתה ריבה, שלימדה אותה במטבח הקטן שלה בקיבוץ את קסם הבצק. "אני זוכרת שבכל זמן פנוי מילדות לבגרות הייתי במטבח, את ספרי הבישול לילדים של רות סירקיס החלפתי עם השנים בספרי מבוגרים, ובמחברת מיוחדת כתבתי מתכונים משלי. שימח אותי לראות את המשפחה והחברים אוכלים את המאפים שלי ונהנים. ולכן זה לא פלא שבעבודה שלי בעלית מיד התאהבתי בשוקולד, וזו הייתה אהבה ממבט ראשון שחיברה לי את כל הזיכרונות והתשוקה לטעמים ולמרקמים והדחף להעביר את ההנאה של הדבר הטעים הזה לאנשים אחרים".

מה שבשן־הדס לא ידעה, זה עד כמה רחוק תגיע עם החיבור הזה ומה תגלה בקופסת השוקולדים על ההיסטוריה המשפחתית שלה. "וככה אני עשר שנים בפיתוח שוקולד בחברת עלית, שכבר הפכה להיות שטראוס, ותוך כדי אני עושה תואר שני בטכניון על שוקולד ללא סוכר, שזו גם סגירת מעגל כי הרבה מהמשפחה שלי סוכרתיים וחלמתי לפתח להם שוקולד שמתאים לסוכרתיים. בהמשך אני יוצאת לשנת פאוזה בניו־זילנד עם הילדים לצורך הלימודים של בעלי, וכשאנחנו חוזרים מודיעים לי שאני עוזבת את השוקולד ועוברת לחטיבת המסטיקים והסוכריות".

התבאסת?

"זה משהו שעושים אצלנו. מעבירים אותנו בין מחלקות כדי שנלמד כמה שיותר תחומי ייצור. אבל בזמן ששוקולד פיתחנו רק בארץ, במסטיקים וסוכריות היו גם פיתוחים בחו"ל, ויום אחד מודיעים לי שאני צריכה לפתח שני סוגים של סוכריות חדשות ולנסוע לא פחות ולא יותר לפולין – ללוות את הייצור".

וכלפי פולין יש לה מחסומים רגשיים שנובעים מההיסטוריה המשפחתית. רוב משפחתו של אביה נספתה בשואה בפולין, ומצד אמה נותרו רק ההורים ושתי האחיות, כל המשפחה המורחבת של סבתה נספתה, והדס־בשן גדלה עם הפחד העמוק הזה מפני חזרה למלתעות הרשע.

"היה לי כלל שאני לא נוסעת לפולין בגלל ההיסטוריה המשפחתית. סבתא שלי, ריבה, שנולדה ב־1916 בעיירה בוסקו־זדרוי שבפולין, הייתה בת למשפחה גדולה וחמה, והיו לה שבע אחיות וחיבור חזק למשפחה המורחבת. למזלנו, סבתא עלתה לארץ לפני פרוץ המלחמה וכך ניצלה, אבל כל משפחתה המורחבת נספתה בפולין, והיא שנים חיכתה מהם לאות והייתה מקשיבה כל הזמן לתוכנית לחיפוש קרובים. כאשר התייאשה והבינה שאין סיכוי, נסעה ליד ושם למלא דפי עדות. אהבתי את סבתא שלי מאוד והייתי קשורה אליה בנפש, היא נפטרה בגיל די צעיר, 56. המוות שלה היה פתאומי והיה לנו מאוד קשה. גם כשכבר רציתי לברר את מהות הפחד שלי מנסיעה לפולין, לא היה את מי לשאול. אז נשארתי עם הטאבו שאני לפולין לא נוסעת, לא נכנסת לסיפור הזה".

שמחים משוקולד ישראלי

אבל לגורל היו תוכניות אחרות. במקום שהיא תיסע לפולין, לארץ הגיעו אנשי מפעל הממתקים הפולני, לפגישת עבודה במשרדים של שטראוס, בהם גם מנהל המכירות הפולני. "הצגתי את עצמי וסיפרתי שהמשפחה של אמא שלי כולם מפולין, והתחילה ישיבת עבודה, והוא כל הזמן תיקתק בלפטופ, ופתאום שואל אותי אם אני רוצה לדעת במה עסקו המשפחות בפולין. כשאמרתי שכן, הוא שאל מה שם המשפחה ומאיפה באו, ואמרתי לו 'משפחת ביננשטוק מהעיירה בוסקו־זדרוי'. ואז אחרי כמה דקות הוא מקריא לי מהמחשב: 'למשפחת ביננשטוק, מהעיירה בוסקו־זדרוי, היה מפעל ממתקים'".

מטורף.

"קפאתי, כולי צמרמורת, כולם בחדר הישיבות היו בהלם יחד איתי. התקשרתי לאמא שלי, שגם לא ידעה מזה. סבתא לא דיברה איתנו על מה שהיה שם, ואחרי שנפטרה, כבר שנים שאין לנו את מי לשאול", היא אומרת וקולה רועד.

מה חשבת?

"ההבנה שאני כבר 12 שנים עוסקת בפיתוח שוקולד וממתקים כשברקע של המשפחה זה היה שם כל הזמן, גרמה לי לחשוב איך ההחלטות שאתה לוקח מובילות אותך בשביל שנועד לך", היא מוסיפה לאחר נשימה עמוקה ולוקחת לידיה את האלבום הנוסטלגי שעוד מעט נדפדף בו יחד.

ואם אתם סקרנים לדעת, אז בשן־הדס חתומה על חטיפי שוקולד עם סוכריות קופצות, סדרת נשנושי כיף כיף, טורטית ופסק זמן, פסק זמן גלילית ועוד פיתוחים לא שגרתיים.

ההכרה שהשוקולד זורם בעורקי המשפחה, גרמה לבשן־הדס להבין שהיא חייבת לנסוע לעיירה שסימנה לה את הדרך במטבעות של שוקולד, ממש כמו בסיפור גורלי. אז כעבור חודשיים טסה ללוות את מותג הסוכריות שפיתחה "וכל הזמן אמרתי בלב 'זו רק עבודה תתרכזי רק בזה'. ופתאום חשבתי על זה שהשנה היא 2012, בדיוק 70 שנה מאז 1942, השנה שבה כל המשפחה של סבתא נספתה בטרבלינקה, כולל שמואל אבא שלה והדוד משה, שהיו מבעלי מפעל הממתקים הזה. ואני, דור רביעי למשפחת ביננשטוק, חוזרת לאדמת פולין לייצר במפעל מקומי סוכריות שפיתחתי במעבדות שטראוס במדינת ישראל. מבחינתי כל הנסיעה הזו הפכה ברגע אחד לסגירת מעגל מטורפת".

ולעיירה של משה ושמואל הצלחת להגיע?

"כשהבכור שלי נסע לפולין עם בית הספר, עדיין לא הצלחתי להכיל את הסיפורים והתמונות. אבל שנה אחרי זה, ב־2015, התארגנה משלחת של הורים לפולין וביקשו ממני כחברת פורום הורים להצטרף. וכשראיתי את ההתרגשות של הילדים לקראת הנסיעה הבנתי שזה כבר לא אני. זה הם. אז החלטתי שאני מצטרפת למשלחת הורים שיצאה לפולין, ושאלתי את המדריך אם אפשר יהיה לעבור גם בעיירה של המשפחה שלי".

הגעת לשם?

"הגעתי לעיירה, להפתעתי גיליתי עיירת ספא יפהפייה, אבל לא מצאתי את המפעל. זה עוד משהו שאני צריכה לחזור לשם ולעשות. יש לנו כבר אישורים מארכיונים שם, שהשגנו בעזרת תחקירנית, שמעידים שהיה מפעל ממתקים ושהוא היה של המשפחה".

שבוע לפני שטסה, היא הצליחה סוף־סוף גם לפתוח באתר יד ושם את דפי העדות שסבתא ריבה האהובה שלה כתבה ושמעולם לא העזה לקרוא אותם. "וכשכתבתי את שמות המשפחות, בבת אחת התמלא המסך והייתי בהלם". היא פותחת את האלבום והוא גדוש בעשרות נשים וגברים צעירים וצעירות. כולם לבושים בסטייל, מטיילים, צוחקים "וכולם נספו והם עכשיו רק תמונות באלבום. גם בני הדור הרביעי של המשפחה שלנו עדיין חווים את האובדן הזה, ואם יש לי מסר, זה – תלכו ותשאלו סבים וסבתות והורים ודודים כל עוד אפשר כי אולי מישהו יגלה משהו על המשפחה שלו. החיים כל כך בלתי צפויים.

"הרי זה משהו קוסמי שאי־אפשר להסביר, ילד בן שנתיים וחצי שמוציא שוקולד מהמזווה יום אחרי יום. שנה אחרי שאני הייתי בפולין, הוא נסע עם משלחת בית הספר, וכשהם הגיעו לעיירה, הוא עמד וסיפר את סיפור המשפחה, ושלחנו מהארץ שתי צידניות מלאות שוקולד של עלית, והוא חילק את הממתקים. זה היה מרגש לראות אותם שמחים משוקולד ישראלי בעיירה שבה היה לנו מפעל, וחשבתי על זה שמאז 1942 לא נשאר אף יהודי מ־1,500 היהודים שחיו שם. הייתי רוצה לנסוע לשם שוב ולברר עוד פרטים וגם לבקר בבית המשפחה, שכבר יש לנו את הכתובת שלו".

אז אמרת לעופרי תודה?

"ברור. מבחינתו בזכותו אמא שלו בשוקולד".