"אמא כל הזמן שרה לי: בשבילי אתה מלך העולם"

ערב פתיחת תערוכת היחיד הראשונה שלו, מסכים יהונתן דיין (21) לחרוג ממנהגו ולהדגים לי איך הוא מוליך את אצבעו על מסך האייפון, שבתוך שניות נמלא בעולם ומלואו, אך הגבולות שלו ברורים. "לא!" הוא מרים עליי את קולו העבה כשאני מתעקשת לדקדק, "גם קוסם לא מגלה את הסודות המקצועיים".

פילים ורודים ודינוזאורים אדומים שנולדו בטכניקה הייחודית הזאת ייתלו על קירות קניון עופר ברמת אביב (9-1 במאי) ויוצעו למכירה גם בהדפסים על מטפחות וצעיפים. "זהו", לוחץ האמן על הסייב ומוסיף בשולי המסך חתימה בת שתי אותיות, J ו־D, ראשי התיבות של שמו באנגלית.

שם התערוכה הוא "תראו אוטי". כשהיה בן ארבע אובחן דיין כאוטיסט בתפקוד נמוך ורק בגיל שבע החל לדבר. בקרוב, כשיסיים את שנת הלימודים השלישית בתקשוב ומחשבים במכללת אורט סינגלובסקי, יתנדב לצבא. חלום חייו מעוגן בהוליווד – אליה הוא שואף להגיע כאנימטור, "מהנדס סרטים מצוירים".

מה גרם לך להתאהב בפילים?

"זו החיה שתמיד הערצתי. היא חזקה. כשהתחלתי לצייר, בגיל שש נראה לי, לא זוכר, ביקשתי מאמא שתקנה לי פיל בתור חיית מחמד. כמו כלב".

ואמא קנתה לך פיל?

"כן, צעצוע. זרקתי אותו לרצפה. רציתי אמיתי. הבנתי שבשביל לקבל פיל אני צריך לצייר. אז השתמשתי בדמיון ויצרתי את הפיל הראשון שלי. פעם ציירתי גם בני אדם, אבל זה לא יצא יפה".

למה החתימה שלך צמודה לציור של כתר?

"מה, את לא רואה שאני מלך?" הוא צוחק ונועץ בי מבט של מה־לא־הבנת. "אמא כל הזמן שרה לי 'בשבילי אתה מלך העולם'. לא, אמא, אל תתחילי לשיר".

שלושה בנים בארבע שנים

אמא שלו, פולה בליק, בולעת אותו בעיניה. גומעת ודומעת. היא עומדת מולו, אבל התחושה היא ששתי כפות ידיה – שביומיום מטפלות בפניהם של סלבריטאי ישראל – לא משות לרגע מיהונתן. היא מאחוריו ולפניו ובשני צדדיו, כאילו שחבל הטבור המחבר ביניהם עדיין לא נחתך. היא אמא לביאה שנשבעה לעשות הכל למען בנה – ועשתה. "יהונתן לא ילבש מדים כדי לשרת כעובד רס"ר", היא זורקת כבדרך אגב, רמז למלחמות העתידיות שלא מטילות עליה מורא. "אני מרגישה שאני אמא מבורכת", היא מתמוגגת ומיד מתקנת, "לא, אני באמת אמא מבורכת. איפה הייתי בלעדיו?"

בליק (52) נולדה בבת־ים לנערה בת 16 שברחה מבית הוריה כדי להינשא למלך הדיסקוטקים, "טיפוס שובב ובוגדני, שעזב אותה אחרי שהיא הביאה לו ארבע בנות. אני הבכורה ואבא התעקש לקרוא לי על שם אמו", היא מגחכת. "פולה בן־גוריון ואני היינו היחידות שנענשנו בשם העתיק הזה. רק כשהגעתי למילאנו והתחילו לקרוא לי פאולה ופולינה גיליתי שיש בו יתרונות". בגיל התיכון, עם מחט וספירט, היא עשתה חור שני באוזניים של כל בנות כיתתה. בגיל 24 נחשבה לרווקה זקנה. "אמא שלי הייתה אומרת לי 'תתחתני כבר, בסוף אף אחד לא ייקח אותך', אבל מתחת לעץ תפוח לא תמצאי אגס.

אחיותיי התחתנו לפניי ואילו אני השתחררתי מהצבא, תיכננתי ללמוד רפואה והסכמתי לפגוש את מוריס דיין, יהודי־איטלקי, איש עסקים בתחום האופנה. הוא ראה תמונה שלי אצל חברה משותפת, טס לישראל והגיע לבית שלנו כמו ג'נטלמן, עם זר פרחים. בדייט השלישי, כשמוריס שאל את אמא שלי אם תרשה לי לבוא איתו לטיול באיטליה, היא אמרה 'אחרי שתתחתן איתה, היא תלך אחריך לאן שתרצה' וגירשה אותו מהבית".

אחרי שנה, עם טבעת על האצבע, היא מצאה את עצמה במילאנו, בקהילה יהודית שומרת שבת, ונרשמה לבית ספר ללימוד איטלקית כדי להתערות בין המקומיים שאפילו לא דיברו אנגלית. בעלה, שמבוגר ממנה בשבע שנים, לחץ על ילדים והיא ילדה שלושה בנים כמעט ברצף. "שלושה בנים בארבע שנים וחצי. אולי הכל היה מתוכנן מדי", היא מתנחמת בחוכמת הבדיעבד. הבכור, עמנואל (23, משוחרר טרי) היה בן שלוש וחצי כשיהונתן, אחיו בן השנתיים, הצטרף אליו לגן הפרטי היוקרתי שכלל קלינאית תקשורת. זו האחרונה הסבה את תשומת הלב של אמו לעובדה שהעולל לא עונה ומגיב רק לרעשים חזקים.

"בבדיקת שמיעה שבוצעה בהרדמה מלאה נקבע שיהונתן חירש", מספרת בליק. "הרכיבו לו מכשיר שמיעה בעוצמה הגבוהה ביותר, וכשטענתי שהוא לא חירש שלחו אותי לפסיכיאטר. ברגע שמוריס יצא לעבודה הורדתי מיהונתן את מכשיר השמיעה שהוא שנא. בהיריון השלישי התפללתי שהתינוק לא יוולד עם חירשות. אמרו לנו שזה גנטי. תיכננתי להתחיל בלימודי רפואת שיניים כשהשלישי יהיה בן שלושה חודשים. דקה אחרי שמיכאל נולד לחצתי שיערכו לו בדיקת שמיעה, וכשהחירשות נשללה נרדמתי עם חיוך על השפתיים. אחרי כמה שעות התעוררתי וגיליתי שהתינוק שלי הועבר לטיפול נמרץ".

האבחנה הייתה תסמונת הירשפרונג שגורמת לחסימות ולנמקים במעיים. "הלם", היא מתכווצת, "נשארתי איתו בבית החולים ובבית חיכו לי שני ילדים שאחד מהם, על פי תחושתי, סבל מכאבי תופת באוזניים בגלל מכשירי השמיעה שהוא לא היה זקוק להם. אמי ואחותי הקטנה באו לעזור לי ויצרתי קשר עם הרב פירר שהיה מודע להבדלים בין הגישות הרפואיות. באיטליה דגלו בטיפול שמרני, אנטיביוטיקה קבועה ושגרה של חוקנים, ואילו בישראל הלכו על האופציה הניתוחית שנראתה לי יותר הגיונית. פירר המליץ על ד"ר חגית נגר, כירורגית ילדים שמכל העולם מגיעים להתנתח אצלה. מוריס ואני חיכינו שמיכאל יתחזק קצת וטסנו ארצה עם שלושת הבנים לביקור קצר. אפילו לא סיפרתי לו שקבעתי למיכאל בדיקה. עד שהגיע מועד הניתוח מוריס נאלץ לחזור למילאנו לענייני עבודה ואמרתי לו 'אל תדאג, אני בסדר, אני בישראל'. התכוננתי לחזור".

גישה חיובית לחיים

הניתוח עבר בהצלחה, אבל דרש שנה של טיפולים והחלמה. "כשהבנתי שנתקעתי בארץ החלטתי לנצל את הזמן כדי לבדוק למה יהונתן לא מדבר למרות שהוא צמוד למכשיר שמיעה. בגוגל קפץ לי מספר הטלפון של מיח"א אז צילצלתי ואמרתי 'שלום, יש לי ילד חירש, אני ישראלית והוא לא'. כשבצד השני נאמר 'אם הוא לא ישראלי אנחנו לא יכולים לעזור' עניתי 'הוא יהיה ישראלי, אני נשארת בארץ'. נדמה לי שזה היה הרגע שבו קלטתי שאני נפרדת מלימודי הרפואה באופן סופי. עד אז לא היה לי זמן לחשוב על עצמי, בקושי היה לי זמן לנשום. במיח"א ביקשתי לראות איך מתנהג ילד חירש בגילו של יהונתן, המליצו לי לחזור על בדיקת השמיעה, בהרדמה מלאה, ובסיומה הרופא בישר לי 'הבן שלך לא חירש'. הללויה. צילצלתי למוריס, הודעתי לו שאיבדתי את האמון ברפואה האיטלקית ושאני לא חוזרת עד שמיכאל יעשה את צרכיו באסלה ועד שיהונתן ידבר פרפקט".

בעקבות ניתוח בעצבי האוזניים יהונתן התחיל לשמוע, "אבל הוא לא דיבר, רק צעק וצרח. ד"ר טלי שגיא, נוירולוגית, איבחנה שהוא אוטיסט ברמה קשה. שאלתי אותה 'זה משהו שעובר?' ושאלתי את עצמי מה עדיף – ילד חירש או אוטיסט? הדחף הראשוני שלי היה להתמוטט, להתרסק, לא האמנתי שיש לי שני ילדים עם צרכים מיוחדים. אבל כיוון שיש לי גישה חיובית לחיים אמרתי 'איזה מזל, מיכאל הציל את יהונתן'. ימימה חלפון, פסיכולוגית שמתמחה באוטיסטים, נתנה לי ספר על ילדים עם צרכים מיוחדים. קראתי אותו בלילה של דמעות. בבוקר, כשסיימתי לקרוא, אמרתי לעצמי 'זו הפעם האחרונה שאת בוכה' והתחלתי לעבוד כמו הר געש שהתפרץ. רשמתי את יהונתן לגן תקשורתי של שמונה ילדים. הוא היה המקרה הכי קשה, היחיד שלא דיבר. בגן לימדו אותו לתקשר בעזרת תמונות ובבית סירבתי ליישם את השיטה הזאת. כששיערתי שהוא צמא שאלתי אותו 'מים?' ולקחתי אותו, יד ביד, לעבר הברז. כשרצה לאכול, הובלתי אותו למקרר והתעקשתי שיצביע על מה שהוא רוצה. בתחילת השנה אמרתי לצוות הגן 'רק שיגיד אמא, זה החלום שלי'. בסוף השנה הוא אמר 'ממה' והרבה יותר. הוא היה כמו ספוג שצמא לידע. בחרתי למענו את העברית כשפה ראשונה, אנגלית הוא למד לבד, ודווקא באיטלקית הוא מתקשה. ככה זה כשאבא חי על הקו".

היא שכרה בית באזורי חן, בסמוך לאחיותיה, וכשהפסיכולוגית ייעצה לה "אל תוותרי על עצמך", בליק נרשמה ללימודי נטורופתיה ותזונה בשלוחה של אוניברסיטת בר־אילן. "ריכזתי את השיעורים ליום וחצי בשבוע שבהם אמא ואחיותיי טיפלו בילדים, וגם הבאתי הביתה קלינאית תקשורת ומרפאה בעיסוק ומורים לחינוך מיוחד. זה מה שהכי כואב לי", היא טוענת. "רוב ההורים לא מסוגלים לממן את הטיפולים הפרטיים האלה ולכן אני מזמינה אותם אליי, לקליניקה או לביתי. אסור להתייאש. כל אוטיסט זכאי לאדם אחד, לא בהכרח אמא, שירוץ איתו קדימה ויאמין בו ובעת הצורך גם יילחם. לאחרונה יהונתן ראיין את אביגדור ליברמן אצל אופירה וברקו. אז נכון, כולם יודעים שאופירה היא החברה הכי טובה שלי, אבל יהונתן היה זה ששאל את ליברמן מה הוא עשה למען אוטיסטים כמוהו בתפקידו כשר האוצר".

"פיספסתי מלא שנים"

את הכינוי שדבק בה, "הקוסמת", הרוויחה בליק בעשר אצבעותיה. אחרי ארבע שנות לימוד של נטורופתיה ותזונה ועוד ארבע שנות לימודי רפואה סינית, היא שכרה קליניקה, תלתה את שתי התעודות על הקיר והופתעה להיווכח שהלקוחות, לא רק נשים, מעדיפים להשקיע בטיפולי פנים ויופי אף על פי שהם יקרים פי שניים מטיפולי הצרת היקפים באמצעות כוסות רוח.

"כשצילצלתי לאחד ממפעלי הקוסמטיקה והתעניינתי ברכיבים של מוצר מסוים, נאמר לי 'אנחנו מוסרים מידע רק לקוסמטיקאיות'. שיא האבסורד. הרי למדתי פיזיולוגיה ואנטומיה ברמה של רופא קונבנציונלי ומה שחסר לי זה שאני לא יודעת להוציא שחורים. אבל כבר לא היה לי כוח למאבקים. במשך שנה וחצי למדתי קוסמטיקה, פעם בשבוע, והתחלתי לעשות טיפולים של קוסמטיקה טבעית. ברור שגם לעצמי. גם אני רוצה להיראות טוב. גם אני פיספסתי מלא שנים מהחיים שלי".

מתי זיהית את כישרון הציור של יהונתן?

"בגיל שנתיים הוא התחיל לצייר כמו כל ילד ודאגתי שתמיד יהיו בבית טושים או צבעי גואש וחבילות של דפים לבנים איי־4. אם לא היו דפים הוא היה צורח. כשהעולם הפך לדיגיטלי גם הוא קיבל אייפון, ולא עלה בדעתי שדווקא בו הציור יהפוך לתחביב של שעתיים־שלוש ביום. עברו שנים עד שיהונתן סיפר שהדמיון מאפשר לו להביע את עצמו. הסגנון הנאיבי שלו כובש כל אדם. לפני ארבע שנים עשיתי לי מנהג. מדי יום שישי, קצת לפני שבת, העליתי ציור שלו באינסטגרם".

חלום תערוכת היחיד הוגשם בזכות חברתה ליאת מוליוב, מפיקת אירועים ויבואנית ספורט ואופנה, שהצליחה לרתום למשימה את קניון עופר ברמת אביב, שבו היא מפעילה כמה חנויות, וגם את הספקים שלה. "העלויות גבוהות", היא מציינת, "זה לא פשוט להדפיס מאות עבודות על קנבס ומשטחי PVC, אבל יהונתן הוא צייר מדהים".

בעודנו מדברות, הצייר השלים עוד פיל על המסך. הפעם בשחור־לבן. הוא מסרב להתייחס לשאלה אם הצבעוניות העזה שלו או היעדרה מעידים על מצב הרוח שלו, אבל מגלה לי סוד. "יש ציורים שאני מעדיף שאף אחד לא יראה ויש ציורים שאף אחד באמת לא ראה. כן, אמא", הוא עוקץ אותה בקטנה, "אפילו לא את!" .

smadarshirs@gmail.com