כל ילדיה

אסופה של ילדים בלי ילדות. כמאה יתומים שנותרו לבדם אחרי מלחמת העולם השנייה. כולם, כנגד כל סיכוי והיגיון, שרדו את השואה. וכולם זכו לנגיעה המלטפת של לנה קיכלר־זילברמן, אישה צעירה, שורדת שואה בעצמה. היא איבדה את בתה התינוקת וננטשה על ידי בעלה במהלך המלחמה, ופעלה לא רק להעניק להם בית חם, אלא גם עתיד. היא אספה אותם מגטאות, ממנזרים, מבתי יתומים, מבית הוועד היהודי בקרקוב. היא שיקמה אותם בבית הילדים שהקימה בזאקופנה, עיירת נופש בדרום פולין, באוויר הצלול של ההרים.

הילדים הללו נותרו לבד בעולם, ולנה הייתה להם לאם. דאגה למיטה חמה, לבטן מלאה, לבגדים חדשים, לטיפול רפואי, לחינוך וללימוד השפה העברית. ומעל לכל, לנה העניקה לילדים אהבה שלא תלויה בדבר. לימים פירסמה את הספר "מאה ילדים שלי" (הוצאת שוקן), שגולל את סיפור ההצלה של הילדים. פגשתי לאחרונה עשרה מהם. העדויות שמסרו היו מחרידות, בלתי נתפסות. ילדים שאיבדו אמא או אבא או את שניהם. חלקם נמסרו למשפחות פולניות. חלקם חיים עד היום בתחושה שננטשו. כולם ציינו עוגן אחד בתוך הזוועה: לנה קיכלר.

במסע אל אותם ילדים שהפכו לאנשים מבוגרים עברנו בארכיון לוחמי הגטאות, ארכיון יד ושם וקבוצת שילר. מנהלת אגף הארכיונים ביד ושם, מאשה פולק-רוזנברג: "בתקופת השואה במקומות שונים נעשו ניסיונות לא מעטים להציל ילדים. רוב היהודים שהיו מעורבים בפעולות אלה לא שרדו ורק מעטים הותירו מידע על כך. לנה קיכלר שהמשיכה בפעילות השיקום וטיפול בילדים לאחר השחרור מהווה דוגמה נדירה. התיעוד על פועלה הנו בעל חשיבות מיוחדת".
בפרויקט סייעה לנו ענת ברטמן־אלהלל, מנהלת ארכיון בית לוחמי הגטאות ומנהלת אגף הארכיונים ביד ושם. כך הגענו לתצלומים אישיים וקבוצתיים המתעדים את ילדיה של לנה, פעילויות חברה ותרבות שקיימו, תחנות במסעם ארצה, מכתבים וספרי זיכרונות.

המתנה הגדולה

לנה אחרי המלחמה

שירה תורן, בתם של לנה קיכלר ומרדכי זילברמן זכרם לברכה, היא אמנית המתגוררת בניו־יורק. יש לה שני ילדים, נטלי ואדם. "אמא הספיקה להכיר את נטלי, הבת שלי", היא מספרת. "אין ספק שאני הייתי מתנה גדולה להורים שלי. אמא ילדה אותי בגיל 47 ואבא היה בן 55. כשאמא נפטרה הייתי בת 30. תמיד הרגשתי שפיספסתי אותה. כן, היא הייתה אמא אגדה".

שירה מוסיפה ש"אני לא בתה הבכורה. לאמא הייתה תינוקת שנפטרה מספר שבועות אחרי לידתה. הבעל הראשון שלה עזב אותה. אין לי ספק שהבדידות שחוותה באותם ימים הובילה אותה לאסוף ילדים יתומים ולטפל בהם כאילו כל ילד היה לגמרי שלה. היא נלחמה להציל אותם. אמא שלי הייתה פסיכולוגית. השילוב של המקצוע שלה עם השליחות העניק הזדמנות שנייה לילדים שהתייתמו מהוריהם לבנות חיים חדשים. זה לא קל לגדול אצל הורים ניצולי שואה. במקרה שלי זו הייתה זכות גדולה. גדלתי בהשראתה של אמא שמאה הילדים האלה, כל אחד והסיפור שלו, שרדו את הלא ייאמן. היא הקפידה לא להפוך אותם לקורבנות של השואה, בשונה אולי משורדים מבוגרים. להפך, זה סיפור עם הרבה אופטימיות".

נראה שמאה ילדים לא עלו יחד לארץ. המספר אינו מדויק, אבל זה פחות חשוב. היו כאלה שנמצאה להם משפחה מאמצת, לאחרים לנה מצאה את קרובי משפחתם. הבוגרים עלו ארצה כבר ב־1947, בגפם, בין היתר באונייה אקסודוס. 32 ילדים הגיעו עם לנה ב־1949 לקבוצת שילר. פגשתי, כאמור, עשרה מהילדים והילדות שפזורים היום בכל רחבי הארץ. מרמת הגולן דרך השפלה ועד הדרום. הסיפורים האישיים שלהם התחברו לסיפור אחד גדול. הם היו אז נערים מתבגרים או ילדים או ממש זאטוטים. אחד זוכר לפרטי פרטים את זוועות המלחמה, אחר מספק רק הבזקים, תמונות, ויש שגילו מה עבר עליהם רק שנים אחרי. כל אחד חווה אחרת את המנוסה, הפחד וגם התקווה.

לנה הייתה פסיכולוגית, מורה ומחנכת, אבל עבור הילדים היא הייתה, כאמור, קודם כל אמא. הם הגיעו אליה אחרי טראומת השואה, כל אחד עם הפצעים שלו. היא טיפלה ושיקמה ולימדה וליטפה – ובעיקר ביקשה להעניק להם עתיד, לא להפוך אותם לקורבנות לכל ימי חייהם. כך לדוגמה הילד שמעון הלר הפך לטייס בחיל האוויר ונלחם במלחמות ישראל. מרים שוורץ ששרדה את הזוועות הפכה לימים לאחות בפגייה בתל השומר.

עטיפת הספר

יעקב גוטרמן, שאיבד את רוב משפחתו במרד גטו ורשה, איבד לפני כ־40 שנה את בנו הבכור רז ז"ל בקרב על הבופור במלחמת לבנון הראשונה. הוא ממשיך להיות פעיל, מצייר ומאייר גם היום. ילדה נוספת של לנה, דינה איתן, יצאה עם ילדיה לשליחות באירופה במסגרת פעילותו של בעלה במוסד. היא מצאה את עצמה חוזרת לקבוצת שילר בתקופה שבה בעלה ריצה את עונשו בכלא בנורווגיה בעקבות ההסתבכות בפרשת לילהאמר.

ילדה אחרת של לנה, זהבה איכר, הבינה רק בגיל 65 ששם משפחתה האמיתי הוא מורגנשטרן. אלה בראון, שכבר חגגה 93, עדיין כועסת על הנטישה של אביה במלחמה ומרגישה אשמה על שנותרה בחיים. אלכסנדר בובר, "בולק" כפי שמכנה אותו לנה בספרה, ילד יתום נוסף, התחתן בארץ עם ניצולת שואה שעלתה כמוהו באונייה קדמה. הם לא הכירו אז אחד את השנייה. הגורל חיבר אותם בישראל.

יחידת האיסוף

היא נולדה בשנת 1910 בשם לנה הולצר בעיירה הפולנית וייליצ'קה. למדה בגימנסיה העברית בקרקוב והמשיכה בלימודי פדגוגיה ופסיכולוגיה ולימדה בסמינר למורים ובבית ספר יהודי. אחרי הכיבוש הגרמני בעלה אלברט נמלט מזרחה אל האזור הסובייטי ולנה יצאה בעקבותיו. הם נפגשו שוב בלבוב ושם נולדה בתה הבכורה. זמן קצר אחר הלידה, כאמור, נפטרה התינוקת.

עם בתה שירה | ארכיון לוחמי הגטאות

הנאצים שכבשו את לבוב הקימו בעיר גטו. לנה השיגה לה ולבעלה תעודות מזויפות שסייעו להם לברוח. אלברט עזב לוורשה, והיא שבה לאביה בווייליצ'קה. היא נשארה עם אחותה פלה עד חיסולה של העיירה באוגוסט 1942. הן ניצלו אחרי שקפצו ממשלוח למחנה ההשמדה בלז'ץ וברחו לוורשה, שם פגשה בבעלה וחיה בזהות של אישה נוצרייה. היא סיכנה את חייה כאשר חילצה מהגטו תינוקות יתומים ומסרה אותם למנזר. בזמן הזה התגרש ממנה בעלה והחל לחיות עם אישה גרמנייה.

לאחר המלחמה הגיעה קיכלר לבית הוועד היהודי שברחוב דלוגה 38 בקרקוב בניסיון לברר מה קרה לבני משפחתה. אחותה, נודע לה, לא שרדה את התופת. בקומה השנייה במבנה היא מצאה עשרות ילדים יתומים בגילי שלוש עד 15, במצב גופני ונפשי ירוד. היו שם כאלה ששרדו מחנות ריכוז, שלחמו עם הפרטיזנים, שהוסתרו במנזרים ואצל משפחות נוצריות ולא ידעו כלל שהם יהודים.

המפגש המרגש עם הילדים הוביל להקמת בית עבורם בזאקופנה. בהשפעת תורתו של יאנוש קורצ'אק, קיכלר ביקשה לשקם את הילדים. ואולם התקפות אנטישמיות אילצו אותה לברוח איתם לצ'כיה, בדרך לצרפת. הם חיו שם ולמדו לפני העלייה לארץ, בין השנים 1947 ל־1949, בעיקר לקבוצת שילר.

ב־1950 התחתנה לנה בישראל עם מרדכי זילברמן. בתם היא, כאמור, שירה תורן. קיכלר לימדה פסיכולוגיה בסמינר למורות וגננות. מאוחר יותר ניהלה את שירותי הפסיכולוגיה בגבעתיים וזכתה בתואר יקירת העיר. באוגוסט 1987 נפטרה בגיל 77 אחרי מאבק במחלה.

בשנת 2004 פורסם ספרה "מאה ילדים שלי" במהדורה מחודשת (הוצאת שוקן), בעריכתה של אושרה שוורץ. שנה לפני כן שוורץ כתבה וביימה, בשיתוף עם עמליה מרגולין ז"ל, את הסרט התיעודי "מאה ילדים שלי". "יצאנו מהמפגש הראשון שעשינו לסרט עם אחת הילדות של לנה, לאה רבד, שחוותה נטישה שממנה לא התאוששה לעולם", שוורץ אומרת. "השיחה איתה טלטלה אותנו, אבל הבנו שאנחנו חייבות לעשות את הסרט, אין דרך חזרה".

בספר "מאה ילדים שלי" מתארת לנה איך הצליחה להחזיר לילדים את האמונה בחיים, ובסופו של דבר גם להבריח אותם מפולין ולהעלותם ארצה. מסופרים בו גם מעשי גבורה שביצעו הילדים בהיותם פרטיזנים, ובהם פיצוץ מסילות רכבת, הנחת מוקשים והגנבת מזון לגטו.

לנה נהגה לארח את הילדים בדירתה בישראל. בספרה היא כתבה: "היום קבלת פנים בביתנו למאה הילדים שלי. זה עשר שנים שאני איתם, חיה את חייהם. היום, עשר שנים אחרי פגישתנו הראשונה, הם מאושרים ופוסעים בבטחה לקראת חייהם. איש לא יאמין שאלה אותם ילדים מוכים ואומללים שמצאתי בבית הוועד היהודי ברחוב דלוגה 38 בקרקוב. פלא השיבה המלאה אל החיים התרחש כאן תחת שמיה הכחולים של ארץ ישראל, כשזכו לחירות שרק מולדת יכולה לתת לבניה – חירות לשאת כנפיים".