אם היה משאל עם על שאלה אחת - מהו היום הכי ישראלי בעינייך, נדמה לי שיום הזיכרון לחללי צה"ל היה במקום הראשון. בטח בקרב הציבור ששירת או משרת בצה"ל ומי שילדיו ונכדיו משרתים בו.
כמי ששירתה בחיל האוויר ואיבדה רבים מחבריה ה"אנרכיסטים" במלחמת יום הכיפורים, אין יום שמציף אותי ברגשות עזים יותר מהיום הזה, שממקד את המחשבות בצער האובדן הנורא של הורים, אחים, נשים, ילדים וחברים לנשק, בכאב החמצה על אנשים צעירים שלא תמיד הספיקו אפילו לאהוב, ובהכרת תודה על ההקרבה של אלה שלא פעם יצאו אל מותם מתוך ידיעה של הסיכוי שלא יחזרו.
הרגעים האלה, שבו הם יצאו לטיסה מחדר המבצעים ודקות ספורות לאחר מכן הוסרו שמותיהם ממצבת הטייסים, נחקקו בראשי לנצח. כמו גם מבטם הנעוץ בלוח הטיסות כשהם מפנימים את המשימה שאליה נשלחו; באופן שבו הורידו את הדרגות והסירו מסרבליהם סימני זיהוי למקרה שייפלו בשבי; בהלמות צעדיהם על המדרגות, בדרכם אל הרכב שיסיע אותם אל טיסתם האחרונה.
לכן כל כך עצוב היה השבוע לשמוע את המחלוקות סביב טקסי הזיכרון בבתי הקברות. נדמה לי, שאם יש משהו שמסמל את השבר בקרב הציבור הישראלי, זה הוויכוח האם לאפשר לפוליטיקאים לנאום בטקסים, ומה ההשפעה של משפחות שכולות רבות המתנגדות להופעתם של נציגי המדינה ליד קברי יקיריהם.
לא צריך להיות שייך למחנה מסוים כדי לחוש בעוגמת הנפש הנוספת שמלווה השנה את היום הזה ובמורכבות של הוויכוח. כי מה הקריטריון שקובע מי האנשים שיכולים להשתתף בטקסים. אם הקריטריון הוא השקפת עולם, הרי שהיו פה כבר שרים עם השקפות רדיקליות גם ממחנה השמאל. שנים של פיגועים קשים, כשבממשלה ישבו שרי מרצ שמבחינת משפחות שכולות רבות היו סלחנים מדי כלפי הטרור. או אפילו אחרי מלחמת לבנון השנייה, עם היחס הטעון לממשלת אולמרט.
אם הקריטריון הוא שירות בצה"ל, שפוסל שרים כמו בן גביר ומאי גולן, הרי שגם שרי ש"ס לא אמורים לפקוד את בתי הקברות בגלל אותה סיבה. ומה היה קורה למשל אם בממשלה של השמאל היה ח"כ או שר שסירב לשרת מטעמי מצפון, האם גם הוא היה נפסל?
אלא שנדמה לי שהרגשות הקשים כלפי חלק מהשרים הם לא בגלל עמדותיהם ולא בגלל שירותם או אי שירותם בצה"ל, אלא בגלל התבטאויותיהם הפומביות. מדובר בממשלה הגסה וההמונית ביותר שהייתה כאן. אין יום שבו לא נחשף שר או ח"כ בהתבטאות פוגענית ובזויה כלפי מי שלא חושבים כמוהם. לשמוע את אמסלם, שר במשרד המשפטים, שקרא השבוע לכליאתה של נשיאת העליון, נושא נאום ביום כזה - הופך את הקרביים. או את שרת ההסברה, גלית דיסטל אטבריאן, שאמרה שהטייסים הם לא פטריוטים ולא ציונים – זה מעורר התנגדות עזה. פלא שלא שלחו אותה לשאת נאום בהר הטייסים.
ואפשר להבין את כל מי שקשה לו לעכל את נוכחותו של בן גביר בטקס בבית הקברות בבאר־שבע, או את שר התקשורת, שלמה קרעי, שקרא לציבורים שלמים, ביניהם טייסים, רופאים וחברים ביחידה למבצעים מיוחדים, שילכו לעזאזל. או לוין, שמי שזכתה באבי המהפכה המשטרית היא אופקים. והשרה עידית סילמן, שנשלחה לבית הקברות בקריית ענבים. מעניין אם זה קרוב לתחנת הדלק שבה לטענתה הותקפה על־ידי תומכי ימין.
לכן, טוב היה אם השנה במקום לשלוח פוליטיקאים, היו נשלחים נציגים אחרים לבתי הקברות. למשל, אנשי צבא בדימוס, ולא משנה לאיזה מחנה הם שייכים. ואם בכל זאת הוחלט לשלוח פוליטיקאים כנציגי המדינה, אולי כדאי שימנעו מנאומים. קצת רגישות. גם כך נוכחותם מעיקה על יותר מדי אנשים, לא צריך לכפות עליהם גם להקשיב להם.
בסיומו של יום הזיכרון, יתקיים טקס הדלקת המשואות. לפני כחודש כתבתי, שאחרי שכל חיי נהגתי לצפות בו באדיקות, השנה לא אצפה. כתבתי, שזה הפך להיות טקס פוליטי ולא ממלכתי, למפגן כוח של הממשלה המכהנת ובעיקר לפולחן אישיות וסגידה לאיש אחד. כתבתי, שהטקס השנה לא רק שלא ירומם את רוחי – הוא ממש יעציב אותי, בצל הניסיונות של ממשלת נתניהו לעשות מהפכה משטרית שתשנה את צביונה של המדינה, את אופייה ואורחות חייה.
השבוע שחלף רק חיזק את עמדתי. האמירה של השרה רגב שטקס יום העצמאות הוא של הממשלה, ולא של הכנסת; האופן שבו נבחרו מדליקי המשואות - מתוך מאגר נרחב מהרגיל ואחרי בדיקת עמדותיהם של כל אחד ואחת והאם הם עלולים לעשות "בושות" ברגע האחרון.
במסיבת עיתונאים שקיימה השבוע רגב, היא דחתה את הביקורת על כך שחלק ממשיאי המשואות נבחרו על סמך דעותיהם הפוליטיות. הטענה שלה, שאחת הנבחרות, ורד בן סעדון, חברת מרכז הליכוד שרגב חגגה את יום הולדתה ביקב טורא שבהנהלתה ואף הצטלמה איתה בקרבה יתרה, אינה מוכרת לה "וגם אם הייתה עוברת פה לא הייתי מזהה אותה" – היא עלבון לאינטליגנציה. ואולי לא, במקום שבו אין אינטליגנציה והשקר הפך להיות האופציה המועדפת.
אבל הדבר המעניין שנחשף השבוע, הוא תחושת הפחד של הממשלה מהציבור, או לפחות חלק גדול ממנו. כל כך הרבה מאמצים נעשים לקראת טקס המשואות שקשורים לאותו הפחד. ההיערכות היתרה של המשטרה, המאמץ למנוע כניסת מפגינים, הבדיקות המיוחדות בתיקיהם ובזהותם, ההסתפקות של נתניהו בסרטון מוקלט עם נאומו, אחרי שרק לפני כמה שנים נלחם לנאום בו בניגוד לפרוטוקול.
אבל השיא של החשדנות והחשש בא לידי ביטוי באמירה ההזויה של שרת הטקסים, שבמקרה של פרובוקציות במהלך האירוע, יעשה שימוש בגיבוי המוקלט מהחזרה הגנרלית.
במילים אחרות, יש מצב שהציבור יזכה לראות טקס מוקלט מראש, ולא טקס אותנטי. את פניהן רוויות העונג של שרה נתניהו ומירי רגב - ולא את פניהם של מי שיצליחו להיכנס ולהביע מחאה.
כי במדינתם של הקיסר והקיסרית, כמו במדינות מסוימות אחרות, ככה דואגים להעלים את הקולות של המתנגדים למשטר.
