בשביל הזהב

אני מניח שהעובדה הבאה לא ממש תפתיע אתכם: נבחרת ישראל בכדורגל מדורגת במקום ה־78 בעולם. אבל עובדה נוספת, שכנראה תפתיע אתכם קצת יותר, היא שבענפים האולימפיים מצבנו עוד פחות טוב. כן, כן. ישראל מדורגת במקום ה־82 בעולם במספר המדליות במשחקים אולימפיים. למרות שבשנים האחרונות הספורט האולימפי נמצא במגמת שיפור משמעותית והספורטאים מקבלים מעטפת מקצועית בסטנדרט עולמי, אנחנו עדיין נמצאים במקום נמוך למדי בהשוואה למדינות בגודל שלנו.

דוגמאות? בבקשה: להונגריה יש לא פחות מ־511 מדליות אולימפיות, לפינלנד 305 מדליות, לנורבגיה 163, בולגריה עם 224. וישראל? 13 מדליות אולימפיות בסך הכל. ולפני שאתם קופצים עם תירוצים על הגן היהודי, הנה המספרים: היהודים מהווים כ־0.25% מאוכלוסיית העולם, אבל זכו ב־506 מדליות אולימפיות, שהן 2.7% מהמדליות שחולקו ‑ יותר מפי 10 מחלקם באוכלוסייה! היהודים הציגו לעולם אגדות כמו השחיין מארק ספיץ והמתעמלת אגנס קלטי. מה שמעיד על כך שהבעיה היא בעיקר בשיטה, או בהיעדר השיטה, בספורט הישראלי, בעיקר לילדים ונוער. ועדיין, בישראל צמחו כמה וכמה ספורטאים וספורטאיות אולימפים מצוינים. לכבוד יום העצמאות ה־75, ערכתי מסע בין אגדות ספורט.

"צריך לדעת מתי להיפצע"

ציפורה רובין היא כנראה הספורטאית הישראלית המעוטרת ביותר שאתם לא ממש מכירים. רובין (77) נולדה בתל־אביב, חלתה בפוליו בגיל 4 וחצי ונותרה משותקת ברגל שמאל. מאז, כדי להתעלם מהנכות שלה, היא עסקה כמעט בכל ספורט אפשרי. רובין השתתפה בלא פחות מ־8 משחקים פאראלימפיים, החל מטוקיו 1964 וכלה בברצלונה 1992. היא זכתה ב־30 מדליות, 15 מהן מוזהבות. מה שעוד יותר מדהים, הוא העובדה שהיא עשתה זאת ב־4 ענפי ספורט שונים, ולא ממש קרובים: כדורסל, טניס שולחן, שחייה ואתלטיקה, שם גם קבעה מספר שיאי עולם. רובין ניצבת במקום הרביעי בכל הזמנים בצבירת מדליות ובמקום ה־13 במדליות זהב. אגדה. ולא פחות חשוב, בזכות המפגש עם ציפורה גיליתי שתל־אביב אירחה אולימפיאדה! כן כן, את המשחקים הפארלימפיים ב־1968.

יחד איתנו במפגש, שהתקיים במוזיאון הספורט היהודי העולמי, היה גם הטניסאי נועם גרשוני (40), טייס מסוקי האפאצ'י והאלוף הפאראלימפי בלונדון 2012, שם זכה גם במדליית ארד בטורניר הזוגות. נועם החל להתאמן בטניס לאחר שנפצע קשה במלחמת לבנון השנייה בהתנגשות מסוקים, והוא כנראה הספורטאי הפאראלימפי הראשון שפרץ את המחסום והפך למפורסם ברמה הארצית.

נועם, אפשר להגיד שאתה הספורטאי הפאראלימפי הסלב הראשון?

"היו לפני עוד ספורטאים פאראלימפיים מוכרים, כמו קרן לייבוביץ, חנוך בודין ועוד. אבל זה באמת הפתיע מאוד לגלות שסיקור המדליה שלי היה כל כך רחב. אני חושב שהזכייה שלי השתלבה עם פרמטרים נוספים, שגרמו לאפקט הרבה יותר גדול מבדרך כלל".

ציפי, בתקופה שלך הייתה פחות מודעות לספורט הפאראלימפי, אפשר רק לדמיין מה היה קורה היום אם היית זוכה בכמות כזאת של מדליות.

"כן, פעם הייתה פחות מודעות, אבל היו אנשים שניגשו אליי אחרי אולימפיאדות וזיהו אותי משם, בעיקר אחרי האולימפיאדה בתל־אביב ב־1968".

כשאני מספר לה שכיום המענק על מדליה לספורטאים אולימפיים ופארלימפיים זהה, ציפורה לא מתרגשת. "כן, קראתי על זה", היא אומרת לי. "בתקופה שלי לא היו בכלל מענקים לספורטאים פאראלימפיים". בנקודה הזאת גרשוני מעיר בחיוך: "זה קרה לראשונה איתי, באולימפיאדת לונדון. צריך לדעת מתי להיפצע, זה הכל עניין של טיימינג בחיים".

נועם, לא שיחקת טניס לפני שנפצעת. איך בכלל הגעת לתחום?

"ממש במקרה. אחרי הפציעה רציתי לעשות משהו קצת כיפי עם הגוף, לא רק פיזיותרפיה והידרותרפיה. שנה וחצי כל מה שחוויתי עם הגוף שלי זה סבל, אז ניסיתי הכל. שחייה - עד שהבנתי שאני עצלן מדי בשביל זה ‑ חתירה, כדורסל בכיסאות גלגלים ורק בטניס זה תפס. זה מעניין, כי לפני הפציעה אהבתי בעיקר ענפים קבוצתיים, אבל היה פתאום מאוד מאתגר לעשות משהו שבו אתה תלוי רק בעצמך. למרות, שכשאני חושב על זה, יותר אהבתי טניס זוגות, אפילו שהזהב שלי בלונדון היה בטורניר האישי".

ציפי, מכל הענפים, מה הכי אהבת?

"אהבתי הכל, אבל הייתי הכי טובה בזריקת כידון".

היית שיאנית עולם במקצוע הזה.

"נכון", אומרת ציפורה בגאווה. "הייתי מאוד חזקה. בכדורסל אפילו הצלחתי לקלוע לסל בקלות מ־3, בישיבה על כיסא גלגלים". גרשוני לא מצליח להסתיר את הפתעתו: "באמת? זה ממש ממש קשה!"

נועם, השתתפת באולימפיאדה אחת, זכית בזהב ופרשת. ציפי, את השתתפת ב־8 אולימפיאדות!"

ציפורה: "אני פשוט אוהבת ספורט. זו אהבה גדולה ובגלל זה התחריתי בכל כך הרבה סוגי ספורט". נועם: "מה שציפי עשתה זה מטורף בעיניי. אני אוהב ספורט, אבל לא ממש אוהב להתחרות. אהבתי להתחרות בעיקר בנבחרת הדיוויס. לא מבין ספורטאים שלא קופצים על ההזדמנות לשחק בנבחרת ולייצג את המדינה. עד היום, למרות שכביכול פרשתי, אני משתתף במשחקי הנבחרת".

ציפי, איך התחושה להיות ברשימה אחת לצד אגדות ספורט?

"אני חיה חיים רגילים של מישהו שאוהב ספורט. מה שעשיתי תמיד היה בגלל הספורט ולא בגלל פרסום או דברים אחרים. מאוד גאה להיות בחברה כל כך מכובדת של ספורטאים שהביאו כבוד למדינה, ושמחה שגם ספורט הנכים מקבל מקום של כבוד".

נועם, אתה מרגיש אגדת ספורט?

"ממש לא, רחוק מזה. בעיקר מרגיש בר מזל שחוויתי את הפרק הזה בחיים שלי".

צילום: עוז מועלם

"אנחנו חלק ממורשת הנרצחים"

כמעט כל ספורטאי ישראלי גדל בצל רצח 11 הספורטאים במינכן 1972. הפעם הראשונה שהבנתי את עוצמת הטרגדיה הייתה במשחקים האולימפיים הראשונים שלי, בסידני 2000. המתחם הישראלי בכפר האולימפי היה מוקף בגדר, מצלמות אבטחה היו פזורות כל כמה מטרים, שני שומרים אוסטרלים ענקיים וחמושים עמדו בכניסה ומעל 20 מאבטחים ישראלים שהו במתחם. אף אחד לא רצה לקחת סיכון שאסון הי"א יחזור על עצמו.

אבל הרגע שבו הטראומה הכתה בי אישית היה כשעליתי לחדרי. פתאום, שמתי לב שבחדרים הסמוכים ישנו המתאבק גוצ'ה ציציאשווילי וחבריו המתאבקים, הקלעים אלכס דנילוב וגיא סטריק, וחיים חטואל, מאמן הסיף. מיד נזכרתי שגם במינכן כל הספורטאים מהענפים האלה ישנו יחד בחדר ואפילו שאחד הספורטאים הפנה את המחבלים למתחם שלהם, כי חשב שאולי הם יצליחו להתמודד איתם. באותו רגע הצטמררתי. איך יכול להיות שספורטאי נוסע לאירוע הספורט הגדול בעולם, אירוע שמסמל אחווה בין עמים, וחוזר בארון. פשוט לא נתפס.

כשמדברים על אולימפיאדת מינכן, עולה שמה של אסתר רוט־שחמורוב. גם מפני שהמאמן האישי שלה, עמיצור שפירא, נרצח באותם משחקים, וגם מכיוון שהרצח גרם לה לפרוש מחצי גמר ריצת 100 מ' משוכות, למרות שהיה לה סיכוי טוב מאוד להעפיל לגמר היסטורי.

רוט־שחמורוב (71), אחת הספורטאיות הגדולות בישראל, הגיעה לגמר באולימפיאדה הבאה, במונטריאול, וסיימה במקום השישי. הקדימו רק ספורטאיות מהגוש המזרחי של אירופה, שעננה גדולה ריחפה מעל ראשן בכל מה שקשור לשימוש בחומרים אסורים. היא גם זכתה ב־5 מדליות זהב במשחקי אסיה ובשתי מדליות זהב באליפות אסיה באתלטיקה.

במפגש נכחה עוד אגדה, המדליסטית האולימפית הראשונה שלנו, יעל ארד (55), שפרט למדליה האולימפית זכתה בשלוש מדליות באליפויות אירופה (אחת מזהב), כסף וארד באליפות העולם ואפילו פיספסה מדליה אולימפית נוספת באטלנטה, שם הפסידה בקרב על הארד. כיום היא משמשמת כיו"ר הועד האולימפי הישראלי ובכך קבעה תקדים נוסף - הספורטאית הראשונה והאישה הראשונה שמכהנת בתפקיד הבכיר ביותר בספורט המקומי.

יעל, את המדליה האולימפית שלך הקדשת לזכר הי"א, מה עמד מאחורי ההחלטה הזאת?

"בתור ילדה, נערה, ובוגרת, הרגע הכי משמעותי בספורט הישראלי עד אז היה הרצח במינכן. הרגשתי שחייבים להדגיש שאנחנו חלק מהמורשת של 11 הנרצחים ושלא שכחנו אותם. פגשתי את המשפחות שבועיים לפני הנסיעה לברצלונה, ויצאתי מהבית בהחלטה שאם אזכה במדליה אולימפית - אקדיש אותה למשפחות. לדעתי, דווקא ברגעים האלה, כשעומדים על גג העולם, צריך לחשוב גם על הקהילה שממנה באנו ולדעת להחזיר לה. זו הייתה הדרך שלי להחזיר לקהילת הספורט הישראלי".

אסתר, גם את המשכת להתחרות אחרי אולימפיאדת מינכן מאותה סיבה, לא?

"כן. למרות שבהתחלה לא רציתי להמשיך יותר. מה שגרם לי להמשיך זה הרצון לייצג את המדינה ואת הנרצחים. להיות שם עבור אלו שנרצחו. זו הייתה המטרה".

בשלב הזה, רוט־שחמורוב נזכרת "כשהגעתי למסלול בפעם הראשונה עמיצור אמר לי, כבר אז בגיל 14, שנגיע למשחקים האולימפיים. למרבה הצער, כשהגעתי לשם, קרה הרצח ועזבתי באמצע.".

כשהגעת למונטריאול, חזרו לך המראות הקשים ממינכן?

"זה היה משהו אחר לגמרי. למדו את הלקחים של מינכן. לכל ספורטאי היה שומר ראש, בטח לישראלים. אי אפשר היה להתקרב אלינו. מה שרציתי היה לייצג את עמיצור, שלא זכה להדריך אותי שם. המשכתי למונטריאול במפורש כדי להשלים את המשימה".

את תוהה לאן יכולת להגיע אם היית מקבלת את התמיכה שיש כיום לספורטאים האולימפיים?

"מדי פעם אני חושבת על זה. שלושה חודשים לפני מקסיקו 1968, לדוגמה, קבעתי את הקריטריון לאולימפיאדה ונפצעתי בשריר האחורי. לצערי, בגלל הפציעה פיספסתי את המשחקים האולימפיים, ואני לפעמים תוהה אם כיום היו יכולים להוציא אותי מאותה פציעה ולהכשיר אותי לאולימפיאדה".

יעל, את הראשונה שהרגשת גם איך זה להתנהל בלי תמיכה ממוסדת וגם איך זה להיות פתאום עטופה לחלוטין על ידי הוועד האולימפי, נכון?

"אני באמת התפתחתי כספורטאית בתקופת ביניים, שבה עדיין לא היה מערך אופטימלי, אפילו רחוק מזה. עד גיל 22 הכל היה יוזמה אישית שלי. אנשי מקצוע שליקטתי בעזרה מההורים שלי, שאימצו אותי כי ראו את המבט בעיניים ואת הנחישות. היו כאלה שלעיתים לא קיבלו כלל תשלום או תשלום מועט. למעשה בניתי סביבי וניהלתי מעטפת רפואית־מדעית כבר מגיל 20, שכללה את ד"ר טיין, אהרון יעקובי, אלי סדרס, מולי אפשטיין ובראשם כמובן דני ליאופולד", משחזרת ארד.

אבל כאן, לדבריה, הגיעה התפנית "רק בקיץ 91, שנה לפני ברצלונה, אחרי הזכייה שלי במדליה באליפות העולם, הפכתי להיות התקווה האולימפית. אז באמת הרגשתי שהכל משתחרר וכולם מבינים שהמערכת סביבי משמעותית וחייבת להיות רשמית. הכל נכנס למישור מאורגן מאוד. עשו הכל כדי לתת לי סביבה שקטה ומקצועית ולא החסירו ממני דבר, וכך זה היה עד סוף הקריירה".

"אצלי זה היה לגמרי אחרת", אומרת רוט שחמורוב. "רק שנתיים לפני מינכן התחלתי להתאמן 4 פעמים בשבוע. יצאתי 3‑4 פעמים בשנה בסך הכל לתחרויות בחו"ל. לא היה מימון או משהו מסודר. לפעמים קיבלתי מלגה מכל מיני גורמים".

צילום: עוז מועלם

איך אפשר להתמודד ככה עם ספורטאיות מקצועניות ממדינות אחרות?

רוט שחמורוב: "זה לא פשוט, אבל העובדה שלמדתי וגרתי בווינגייט באותה תקופה עזרה לי מאוד. גם כי התאמנתי שם וגם כי עמיצור התפרנס, בין השאר, כמורה שם. אז הסביבה שלי הייתה לגמרי ספורטיבית".

ארד: "אני בתחילת הדרך עבדתי במלצרות. אחרי הצבא הייתי מדריכה בחדר כושר בצהלה מ־5 בבוקר עד 9, שלוש ארבע פעמים בשבוע. את הכסף חסכתי לנסיעות למחנות אימון בחו"ל, רוב הפעמים לבד, כדי לספוג את הרמה הבינלאומית".

יעל, אני זוכר את הלחץ שהיה עליי לפני אתונה מכיוון שהייתי פייבוריט למדליה. אצלך התווסף לחץ מכך שהיית אמורה להיות המדליסטית הראשונה של ישראל. זה מטורף, לא?

יעל: "הגעתי למשחקים בברצלונה עם עול כבד. עד היום קשה לי להבין איך עמדתי בלחצים האלה. זה לא היה לחץ של שבוע לפני התחרות, זה נמשך שנה שלמה. הציבור הפעיל עליי לחץ שקשה מאוד לתאר. בזמנו הייתה 'מדורת שבט' עם ערוץ אחד, כך שכולם היו בתוך זה. שנה שלמה לא עניתי לטלפונים, הייתי מוקפת בצוות מאוד מצומצם שגונן עליי וזה לא היה קל. כשהגעתי לברצלונה עם תואר של 'תקווה אולימפית' זה היה מאוד קשה. המדליה הזו הייתה משהו שרציתי להשיג קודם כל לעצמי, אבל ברור שכשעליתי לגמר זה היה רגע היסטורי ולא רק רגע פרטי שלי".

אתן מרגישות אגדות ספורט?

אסתר: "אני מרגישה ספורטאית בכל רמ"ח איבריי, אבל אף פעם לא הרגשתי אגדת ספורט. לא חושבת במונחים כאלה".

יעל: "אני זוכה לאורך כל השנים מאז 92' בהמון אהבה כאן בישראל ובעולם היהודי וזה מרגש מאוד וכייפי. 'אגדות' מייצרות תחושה שהסיפור אינו בר השגה. והסיפור שלי הוא אנושי אמיתי. אני 'יעל הקטנה מתל־אביב' ואם אני עשיתי את זה, אז כל אחת ואחד יכולים - אם יש להם כישרון, מוכנים לעבוד קשה ונחושים להגשים את החלום. אז לא, אני לא מרגישה אגדה וגם לא מאמינה ממש בקונספט".

"הרגשתי שכל עם ישראל מאחוריי"

גל (47) הוא האלוף האולימפי הראשון של מדינת ישראל. פרט לזהב באתונה, יש לו גם מדלית ארד מאולימפיאדת אטלנטה והוא היה אלוף עולם שנתיים לפני אתונה. לא סתם בחגיגות ה־70 למדינת ישראל הוא נבחר על ידי מערכת ynet ו"ידיעות אחרונות" לספורטאי הישראלי הגדול ביותר בכל הזמנים.

גל, התחרית באטלנטה 96 ובאתונה 2004 וכיום אתה מאמן את נבחרת ישראל לקראת פריז 2024. אתה מרגיש את השינוי שיש בתמיכה בספורטאים האולימפיים לאורך השנים?

"התמיכה בספורטאים תמיד בעלייה. אין מה להשוות את התמיכה שקיבלתי באטלנטה לזאת שקיבלתי באתונה. גם היום, בתור מאמן, אני רואה שיפור מתמיד גם בתמיכה שהספורטאים זוכים לה וגם בצוות המקצועי שעוטף אותם. מקווה שימשיך ככה".

אני זוכר את הדרך שבה התנהלת לפני המשחקים באתונה וגם תוך כדי התחרות. זה היה נראה כאילו אתה בטוח בעצמך מדי, על גבול השחצן.

"תראה, ביטחון עצמי זה משהו שגובל לפעמים בשחצנות, אבל אני ממש לא שחצן. ידעתי שאם לא אאמין בעצמי ולא אגיד שאני אנצח, אני לא אנצח. אם הייתי מסיים במקום השני או השלישי הייתה אכזבה. תמיד האמנתי בעצמי שיש לי את היכולת וזה מה שהשאיר אותי רגוע. אם באתי מוכן לתחרות, ידעתי שאף אחד לא יכול לעצור אותי".

והריאיונות לפני השיוטים, אפילו ענית לאוהדים על שאלות לפני שיוט הגמר. זה לא מוציא מריכוז?

"הרגשתי שכל עם ישראל עומד מאחוריי, שזה נותן לי כוח. אז השתמשתי בכוח הזה".

אתה זוכר את רגע הזכייה? כי אצלי הכל מעורפל.

"הזכייה עצמה הייתה רגע נפלא, של התעלות וגאווה וגם של הקלה גדולה. במשך שנים התאמנתי ונבניתי לקראת הרגע הזה. והנה, הוא הגיע. זה הצליח. זו הייתה תחושה נהדרת".

ואתה מרגיש אגדת ספורט? זה פוגש אותך ביום־יום?

"עדיין אנשים פונים אלי מדי פעם ומספרים לי איזו גאווה הרגישו וזוכרים בדיוק איפה צפו בשיוט המדליות. יש עדיין כאלה שמבקשים לפעמים סלפי ולרוב זה נחמד".

"לפעמים שואלים אם אני מהנינג'ה"

ארטיום (25) הוא הספורטאי האחרון במסע שלי, זה שהלפיד שלו עדיין בוער. עם זהב בטוקיו, שתי מדליות כסף באליפות העולם ושתי מדליות זהב באליפות אירופה, הוא כבר עכשיו טוען חזק לכתר "הספורטאי הישראלי הטוב בכל הזמנים". כמו שזה נראה, לרזומה שלו יתווספו עוד מדליות. את ארטיום פגשתי בסיומו של אימון בהדר יוסף, במשרדים של מכבי תל־אביב, המועדון שבו הוא מתאמן.

כשעלית לארץ מאוקראינה לא חששת שהקריירה שלך תיגמר? הרי ישראל לא ידועה כמדינת ספורט חזקה.

"הייתי בן 12, אז לא באמת חשבתי על זה. אבל המאמן שלי הכיר מישהו מהארץ והם החליטו שאגיע להתאמן אצל סרגיי. זאת אומרת שמראש ידעתי מה עומד לקרות כשאנחת בארץ. גם אלכס שטילוב היה אז בטופ העולמי, אז הבנתי שהגעתי למקום טוב".

איך המעטפת שאתה מקבל בישראל ביחס למתעמלים אחרים בעולם?

"המעטפת שלי ממש־ממש טובה. כולם עוזרים. האיגוד, האגודה שלי, מכבי תל־אביב, וכמובן הוועד האולימפי. התנאים שאני מקבל הרבה יותר טובים מרוב המתעמלים בעולם".

אז איך אתה מסביר את זה שיחסית אין לנו מספיק ספורטאים בכלל ומתעמלים בפרט?

"הבעיה העיקרית היא שמתחילים לעטוף אותך רק כשאתה מגיע להישגים. בתחילת הדרך אתה די תלוי בעצמך ובאגודה שלך. באוקראינה לדוגמה, אולי אין תמיכה גדולה כמו שלנו, אבל בגיל צעיר מאפשרים לך להתאמן וללמוד במרכזי ספורט שמאפשרים לך להתרכז רק באימונים.

לפני שעליתי לארץ ההתלבטות שלי הייתה אם להגיע למרכז הכי גדול באוקראינה, בקייב, או לעלות לארץ. הייתי פעמיים אלוף אוקראינה בילדים, ורצו שאגיע לשם. שמח שבחרתי בישראל".

נכנסתי לאינסטגרם שלך. כמות העוקבים שלך לא קרובה לספורטאים אחרים, אפילו שהם לא ממש ברמה שלך.

"הספורטאים האחרים עובדים בזה. אני, כמה שניסיתי, לא הולך לי. עכשיו הייתי פצוע, אז היה לי יותר זמן להתעסק בזה. אבל כשאני מתאמן אין לי מספיק זמן לזה. אני מרגיש שזה לוקח לי כוח, זה מעייף אותי".

אבל אני מניח שעכשיו כולם מזהים אותך, לא?

"זה כיף שמזהים אותי, למרות שלפעמים שואלים אם אני מהנינג'ה. קצת מבאס אותי שלמרות שהתעמלות זה ענף מאוד אטרקטיבי, עדיין לא מספיק מכירים. אחרי המדליה הראשונה באליפות העולם הסתובבנו בשוק ואף אחד לא זיהה אותי. אבל אחרי טוקיו רצינו לראות מה השתנה וזה היה מדהים. החברים התעצבנו שכולם עוצרים אותי, אז אמרתי להם 'רציתם שיכירו אותי, לא?'"

הייתי בגמר שלך בטוקיו וזה היה מאוד מוזר, כי לא היה קהל בגלל הקורונה וגם לא הייתה מוזיקה. כשעלית זה נראה כאילו אתה עולה לאימון. זה השפיע עליך?

"אני כל כך מרוכז שאני בכלל לא שומע, אז לא כל כך שינה לי שלא היה קהל".

אחרי התרגיל שלך, נאלצת לחכות ולראות מה עושים שאר המתחרים. זה מלחיץ?

"אני לא מסתכל על המתחרים שלי בזמן תחרות. אני לא אוהב להיות ראשון, למרות שעכשיו שינו קצת את החוקים, אז זה פחות נורא. אבל אני עדיין מעדיף להיות בין האחרונים. אפילו שאני לא ממש יודע מה המתחרים שלי עשו לפניי".

יש משהו שנדמה לי שאפשר לסיים איתו את המסע. אחרי מדליית הזהב שבה זכה בטוקיו, ארטיום חזר במהירות להתאמן. זה די הדהים אותי. הרי אחרי תחרות כל כך גדולה יש מתח גדול שצריך לפרוק, וזמן לעצמך כדי שתוכל גם לנשום. אני שואל אותו על זה. "לקחתי קצת חופש, אבל אחרי חודש וחצי חזרתי להתאמן. הייתי צריך לבנות תרגיל חדש וכבר לא נשאר יותר מדי זמן", הוא מסביר. נראה לי שרק מהתשובה הזאת אפשר להבין מדוע הוא נחשב לאחד המתעמלים הטובים בסבב. ויותר מזה: מה החומר שממנו עשויות אגדות ספורט אמיתיות.