לא מפסיק להתרגש

כל אחד בוחר את הדרך שלו. לאן ילך, איזו צידה ייקח, היכן יניח את ראשו בדרך ולאן ברצונו להגיע. יש המרחיקים בשבילי ישראל, יש המעמיקים בין שכונות וטיפוסים, ויש כאלה שהדרך שלהם פנימית לגמרי. המסע האמיתי שלי בארץ האהובה עד אין קץ והמיוסרת עד כאב, היה ויהיה תמיד מסע מוזיקלי. נולדתי בקיבוץ בנגב שאליו הובאו הוריי ממרוקו וממצרים בעליית הנוער בשנות ה־50, וגדלתי ברחובות שהייתה מושבה נעימת מזג בילדותי, במשפחה מרובת ילדים, ענייה ומאושרת. "פני ליין" שלי היה שדרות "מנוחה ונחלה" המוזנחות המוליכות לבית העם הישן, ו"שדות התות לנצח" שלי היו פרדסי העיר על ריחם המשכר ושביליהם המפעימים.

אחרי תקופת תל־אביב קצרה (יצא מזה אפילו שיר) מצאתי את מקומי בגליל, בכפר קיש, מול הר תבור. משם אני מפליג במכוניתי לכל מקום בארץ, קטן כגדול, ישן כחדש, ונושם כל נקודת ציון שיש לציון להציע. אבל הדבר המופלא מכל הוא שלכל פינת חמד, לכל שביל, צריף, בית קומות, חורשה שדה וברוש, יש, כמו בשירת העשבים, ניגון משלו. ומאז שאני ילד שירים שלוכדים משהו מאופייה של מדינת ישראל מהלכים עליי קסם. אני הולך אחריהם, ואחרי מי שכתב ושר אותם כמו אחרי חלילן, וליבי עולה על גדותיו. לפעמים מרגשנות־יתר, לעיתים מצער, לפעמים מכעס, אבל תמיד־תמיד מאהבה. משוררים, מלחינים וזמרים מופלאים מייצרת הארץ שלנו כבר יותר מ־75 שנה. אני מאמין באמת ובתמים שבישראל נכתבים השירים העמוקים והמרתקים בעולם. 75 שנה זה מספיק זמן לא רק לגדל דור יוצרים גדולים, אלא גם להתחיל להיפרד משכבה מרכזית מהם. בימים האלה איבדנו גם את יהונתן גפן, ענק המילים ואש הלהבה של הנפש והישראליות, וקולו ומילותיו מלווים אותי יחד עם היצירות הנצחיות של חבריו הענקים.

הוקלט באולפני הספרייה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

במסגרת החקר הפרטי שלי יצאתי לפגוש שלושה יוצרים ומבצעים אדירים, אנשים שהשאירו טביעת אצבע ברורה על סלע הישראליות. כל אחד/ת ואופיו, כל אחד/ת וסגנונו/ה, כל אחד/ת ושריטותיו. השירים שלהם יודעים את הקוד לכספת הסודית ביותר שלנו, ומצליחים להעלות משם את מה שאנחנו מנסים לפעמים להסתיר, את מי שרצינו להיות ובעיקר את מי שאנחנו באמת.

עם ריקי גל

"נשים חזקות יובילו אותנו"

היא נולדה בשם רבקה בן מנחם למשפחה דתית ספרדית ענייה בירושלים, נכדה לרב מהולל וידוע שם, עברה סיפור חיים מפותל שהחל בשכונות ירושלמיות, והמשיך במעונות לצעירות, בקיבוץ, אפילו דרך מנזר אחד, ועד קצה הפירמידה של המוזיקה הישראלית. היא סמל לרבים. של כוח רצון, כישרון אדיר, עקשנות, יכולת למידה פנומנלית, ובעיקר - איך לא מוותרים אף פעם, לאף אחד.

את ריקי, בת 72, פגשתי בחוף מציצים בתל־אביב. דווקא במקום, שלצד החופש והיצירתיות שנבעו ממנו, יש גם כתמי מיזוגיניה וניצול נשים - ריקי מרגישה תחושת ניצחון. "אני כאן בחוף הזה פחות או יותר מגיל עשר", הוא אומרת, "יש בי אהבה גדולה לטבע. ציפורים, רחש גלים, מרחבים. אני שוחה כמעט יום־יום. אין דבר שמחבר אותך לעצמך וליקום יותר מאשר לשחות לבד בים סוער, גשם מעליך, עננים שחורים, תכף מגיעה סערה, ואת מרגישה ניצחון גדול".

איזה רישום השאירה בך הדרך המפותלת שעברת בחייך?

"מסע של אדם מוכר לציבור נראה מהצד דרמטי וטרגי, ואילו לאמן עצמו - אלה פשוט החיים. רשימת החומרים שחישלו אותו. מהרגע שעליתי לבמה כנערה בת 15 אני לוקחת איתי את כל הרגעים המוצלחים והמהפנטים, וגם את הכישלונות".

אצלך זה התחיל ב'מפרש בודד' ועבר ל'השמש היא האור של העולם'. מהבדידות אל אור השמש?

"משה וילנסקי איתר אותי כזמרת צעירה ונתן לי את 'מפרש בודד'. אחרי ש'השמש היא האור של העולם' הצליח כל כך, החלטתי שאני רוצה ללמוד. נסעתי לארצות־הברית. אני חייבת להעמיק בכל דבר. מאז הילדות אני מגיעה מרקע של הקטנה, ביטול, ביקורת קשה וספקות, כך שהייתי חייבת לחצוב דרך לבד. תמיד הייתי חריגה. בלימודים, בין הילדים, בהרכבים, תמיד הייתי אחרת ועוררתי הרבה קנאה. למזלי אני נמשכת לאנשים למדנים ויצירתיים".

בתוך המסע הלא־פשוט שעברה בחייה המוקדמים חוף מציצים נשאר מקום יציב. "כאן אני מרגישה את המשפט 'אלוהים שם יושב ורואה ושומר על כל מה שברא' הכי מקרוב", היא אומרת, ומשהו בשפת הגוף שלה נותן תחושה כאילו היא שוחה בים, גם כשהיא יושבת על החוף ומדברת. היא מצטטת שיר שעליו היא חושבת בחוף הזה. "מספיק להגיע עד קצה החול / מקום שם המלח מחליד / את גדרות הזמן ('מערבה מכאן', שכתבה תרצה אתר)".

אנחנו מתקדמים בייצוג נשי במוזיקה בארץ?

"הכל כל כך מטורלל עכשיו סביבנו. זה מגיע אצלי לתחושת חרדה, למרות שאני אופטימית. יש תהליך התגברות והתחזקות שקשור אצלי מאוד לכוחן של נשים. אני רואה נשים חזקות ואסרטיביות מובילות את עולמנו".

אם הייתי מבקש ממך לציין שני שירים ברפרטואר שהם נקודות ציון במסע הישראלי?

"'על ראש שמחתי' שכתבה לי נעמי שמר, ו'מקום לדאגה', שבעיניי הוא שיר אופטימי. אני שרה אותו בתחושת התעלות. את 'מקום לדאגה', עם השורה, 'אסור לקטוף את פרחי הגן', כתב יהונתן גפן שבשבוע שעבר נפטר. זה תמיד החיבור של המילים והלחן שיוצרים קסם בלתי מוסבר, כזה שלוכד אותנו וקושר אותנו גם עם נפשם של היוצרים האחראים ליצירה. התמזל מזלי לחיות את חיי, כבר למעלה מחמישה עשורים בקרבה חמה ורצופה עם יהונתן גפן ומתי כספי המופלאים. תודה מעומק ליבי, מאוד תחסר לי יהונתן".

צילום: אביגיל עוזי

היית רוצה לדעת לאן העתיד מוליך אותנו או שאת מעדיפה את הלא־נודע?

"מאז ומעולם בטחתי בחיים כמקור להפתעות. אי־הוודאות הולידה את הרגעים המכוננים בחיי. פתאום טלפון, פתאום תפקיד במחזה 'גטו', פתאום מתי כספי, פתאום פוליקר. יש קסם במסע הלא־נודע. היו גם כמובן רגעים קשים מאוד של כישלונות, אבל מעולם לא הפכתי מרירה או קשת לב".

והמסע הישראלי שלנו בכלל?

"המסע הישראלי הכי מוצלח שלנו הוא בחיבורים שבו. משהו בעולמות שונים שמתמזגים יוצר את הרגעים הכי יפים של המוזיקה ושלנו כבני אדם. ה'בלנד' הזה בין מזרח ומערב ועוד תבלינים יוצר משהו שאין בשום מקום אחר".

צילום: אביגיל עוזי

עם חמי רודנר

"יש מספיק סבל לכולם"

חמי רודנר בחר להצטלם לכתבה הזאת במרכז תל־אביב. היוצר הנהדר הזה, בן 58, שפרץ עם להקת 'איפה הילד', עשה דרך מרתקת מקיבוץ גבעת ברנר עד שהפך לאחד הקולות הכי רהוטים שמתארים את ישראל ותל־אביב בטבורה כמקום רווי אור וצללים. "למה תל־אביב ולא גבעת ברנר?" שאלתי.

"חסכתי כסף למונית לגבעת ברנר... למען האמת בתל־אביב אני מרגיש הרבה יותר בבית. אני חושב שזה עניין תרבותי יותר מסוציאליסטי או קפיטליסטי. תל־אביב תמיד משכה אותי. אמא שלי גדלה בדיזנגובה פינת ארלוזורובה - כמו במערכון של הגשש, בדירה קטנה בדמי מפתח, והתגעגעה לשם כל חייה. בתיכון היינו מקבלים תקציב מגזבר הקיבוץ, חוסכים פרוטה לפרוטה ובכל יום ראשון עומדים כמה נערים בהתרגשות יחפים בתחנת האוטובוס כדי לקיים את מסע הצליינות לחנויות התקליטים האגדיות של תל־אביב. זה היה החינוך שלי. תקליטים ומוזיקה. תל־אביב הייתה בשבילי 'לול' וכוורת ואחרית הימים. המוזיקה הישראלית שהסעירה אותי".

צילום: אביגיל עוזי

אז המסע שלך הוא בעצם לנסח את הדרך בין גבעת ברנר לתל־אביב?

"אני אוהב קונפליקטים של אהבה וארוטיקה בשירים שלי. זה חלק בישראליות שמרתק אותי. אני מנסה לנסח ישראליות שיש בה גם צללים, לא רק אור, גם חצרות אחוריות".

בראיונות ובשיחות לאורך השנים רודנר מרבה להזכיר את המועדונים התל־אביביים של תחילת שנות ה־90 שעיצבו אותו כאמן מופיע. 'פינגווין', 'רוקסן' ודומיהם. אבל התל־אביביות שלו עמוקה ממועדונים כנקודות ציון. יש במילים ובלחנים שלו צבעים תל־אביביים עזים ("תל־אביב מתנמנמת בחום / לשפת הים התיכון / עצלה, לא כל כך יפה...", מתוך 'הביאו את הסתיו'), וההסתכלות שלו על המסע הישראלי בכללותו באה מנקודת מבט גבוהה יותר.

"אני חורש את הארץ לאורכה ולרוחבה", רודנר אומר, "כשהייתי בצבא נתקלתי במה שקרוי 'ישראל השנייה'. היה משהו רומנטי בזה, והתאהבתי מיד. בהתחלה זה היה בעיקר אקזוטיקה לקיבוצניק כמוני, אבל אז אתה מגלה את העומק. אני באמת חושב שאני אוהב אדם. אני מנסה להבין אנשים באמת כדי לכתוב נכון יותר".

אתה מתחבר למושג השנוי במחלוקת "שירי ארץ ישראל היפה"?

"נעמי שמר הייתה חברה טובה מאוד של הוריי, וכמי שבא מבית שמקדש תרבות, תמיד היו שיחות על אמנות לסוגיה וויכוחים פוליטיים שעלו לפעמים לטונים גבוהים, אבל תמיד הייתה המון אהבה. אל השירים הישראליים השורשיים חזרתי כמו במעגל אחרי שצעקתי ובעטתי. כתבתי נגד הזיוף והצביעות. הכל היה בעיניי מנוון ומכובס, הכל התנהל 'בפרדס ליד השוקת'. ואני חשבתי שהגיע הזמן לבעוט תרבותית בתחת אחד או שניים. שירים חנפניים מעצבנים אותי. יופי מתקתק וסכריני הוא צבוע. אני חושב שהיופי הוא בלראות את האמת כמו שהיא. היה בי הרבה זעם וצעקתי".

מאיר אריאל כתב "אדם צועק את שחסר לו. לא חסר לו – לא צועק..." כמה הצעקה שלך מגדירה אותך?

"אני חושב שבעיקר ב'איפה הילד' הצעקה בפירוש מגדירה אותי. היום שבו לא אצליח לצעוק יותר, 'אני לבד עכשיו ושיכור במיטה לא משקה ת'עציצים בועט בחתולה', יהיה היום שבו אתלה את המיקרופון.

"לפעמים הצעקה שבתוכי באה ממקומות ראשוניים מאוד. כשאני חושב על זה, גם אני ילד חטוף! כשהייתי תינוק חסר אונים, חטפו אותי מהחדר של אמא שלי, ולקחו אותי לישון בחדר עם כל הילדים האחרים בקיבוץ. הדבר הנורא הזה שנקרא 'לינה משותפת', אני סוחב את זה איתי מאז. את הלילות הבודדים במיטה שלא החליפו בה מצעים, את הגעגוע. גם זו צעקת כאב".

ומה אתה רואה במסע שלך בישראל?

"העולם כולו מלא במחלוקות, צריך לראות תמונה רחבה. השבט שלי, המחנה האזרחי, שישראליותו קודמת ליהדותו, היה שקט המון שנים ועכשיו הוא רוצה לצעוק את צעקתו. אני גר ביד אליהו וסביבי גרים חרדים, מזרחים, אשכנזים, דתיים וחילונים, וכולם מסתדרים יפה. כולם חוזרים הביתה לשכונה. אני מאמין שהדברים הטובים פשוטים והדברים הרעים מסובכים. כל אחד צריך להכיר בקיום האחר ובכאבו, בלי התנשאות ובלי תוכחה. לימדתי ב'מזמור', בית ספר למוזיקה שבו לומדים בעיקר דתיים מאוד, והרגשתי נפלא. תמיד מנסה להקשיב למה שאחרים מביאים. אז כן, כולנו סבלנו. יש מספיק סבל לכולם. את העבר אי־אפשר לתקן. צריך רק לשנות את הגישה שלך אליו. לנקות את העלבון הזה ולתת הזדמנות שווה לחלוטין לכולם".

אתה איש של שליטה?

"הצורך לשלוט נוראי ורעיל. אני לא איש של שליטה בכלל. אני לא נוהג, למשל. אני מתמסר מאוד לרוח הזמן, אבל לאו דווקא אוטומטית למה שחדש. שואלים אותי תמיד, 'איפה המוזיקה של פעם?' אז אני עונה, יש לך בחירה בן אדם!"

צילום: אביגיל עוזי

לאן מוליכה אותך הלהבה שבפנים?

"אני רוצה להמשיך להיות קול נוכח במדינה. להביא את הצדדים שמסקרנים אותי. כמו למשל דרך השיר שהקלטתי עם יאיר הררי 'יש יופי' שאני גאה בו מאוד, ומולו 'הביאו את הסתיו' עם הכמיהה למערב. אף פעם לא ראיתי את עצמי חי במקום אחר. אני רוצה לצעוק ולהתלונן במקום שבו אני מרגיש הכי בבית. השפה היא חלק ענקי ממני. אני כותב בשפה שלי. מילים ומנגינות עם טעם וריח של ישראל כמו שאני רואה אותה, או כמו שאני רוצה לראות אותה, מכל צדדיה. אני אוהב את הכלאיים. כמו הילדים שלי, שהגנים שלהם מחולקים בין עדות רבות. השילוב הזה יביא את הישראליות היפה ביותר. זה העתיד של כולנו".

עם אלי לוזון

אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את 'איזו מדינה'. מהרדיו נשבה רוח של מהפכה. מה זה רוח, סופה. העוצמה הקולית, המוזיקליות המיוחדת והטקסט הנוקב היו משהו שכמעט לא שמענו לפני כן בפרהסיה הרדיופונית בישראל. היה בהתייחסות אל השיר הזה (ואל המוזיקה הים־תיכונית בכלל) ניחוח של פטרונות והתנשאות, אבל הכוח של השיר הזה ושל רבים שבאו בעקבותיו מוטטו את כל החומות. משהו בעוצמה של לוזון שלח את השיר הזה רחוק אל הפנתיאון.

לכתבה הזאת לוזון, בן 57, בחר להצטלם במקום הכי ישראלי־פנימי שלו, בית הכנסת שבו הוא מתפלל בנתניה. אני (האגנוסטיקן) התבוננתי בו, במקום הקדוש לו, בעיר האהובה עליו, וחשתי שהוא שלם עם עצמו.

נולדת בנתניה, גדלת בה, הקמת בה בית.

"לנתניה קראו 'עיר היהלומים'. הוריי עלו מלוב לכאן ובמשפחה בת תשעת הילדים שהקימו - כמה עבדו ביהלומים. בעיניי נתניה היא אחת הערים היפות בעולם. מאז שאני זוכר את עצמי אני שר בעיר הזאת. שר בבית הספר מגיל שש, הפרס הראשון שבו זכיתי היה בתחרות שירה בטיול שנתי באוטובוס. התחלתי כנגן בלהקות, ולאט־לאט אנשים שמעו והתחילו לבקש שירים. פתאום התחלתי גם להרוויח כסף, להסתובב במגפיים לבנים ולהרגיש כוכב. שרתי שימי תבורי, צביקה פיק וזוהר ארגוב שבעיניי הוא מופת של ביצוע שירים. בגיל 17 נסעתי להופיע בבלגיה במועדון לילה. הייתי ילד. הופעתי מגיל צעיר מאוד בכל המועדונים בנתניה. מסיים מאוחר, לוקח אוטובוס ונוסע לעבוד כל הלילה במאפייה. עד היום אפייה זה אחד הדברים היצירתיים והאהובים עליי".

צילום: אביגיל עוזי

שרת פעם: "אין קיפוח, יש ויכוח, אין שחור ואין לבן". ועכשיו?

"איך אני יכול באמת להרגיש קיפוח? הזמרים בז'אנר הים־תיכוני כולם, כולל הגדולים ביותר, מציינים אותי כמי שגדלו עליו. את 'איזו מדינה' לא השמיעו רק בגטאות מוזיקליים אלא ליד סטיבי וונדר, אריק איינשטיין ומייקל ג'קסון. תחושה של קיפוח היא רק אצל אנשים עמוק בפנים. אנשים לא ממש מבינים את האמת שבשיר מזרחי. יש הבדל בין לשיר בח' וע' לבין לשיר מוזיקה מזרחית באמת. אלון אולארצ'יק אמר פעם שמוזיקה מזרחית היא בעצם ג'אז, המון אלתורים".

איך אתה עובר את הימים האלה, עם כל המחאה שמסביב?

"הרבה טקסטים שלי הם של מחאה, אבל לא נגד משהו או מישהו ספציפיים, אלא נגד מה שקורע אותנו. אני רוצה שאנשים יקשיבו זה לזה. אני לא מאמין לדיבורים ולהבטחות, אני מאמין לנשמה של בני אדם אמיתיים. אחותי החכמה תמיד אומרת, 'כשהתקרה נמוכה - צריך להתכופף', אז כולם, ימין ושמאל, צריכים קצת להתכופף ולהתאים את עצמם לצד השני".

כדי להדגים לוזון משמיע לי סקיצה של שיר חדש, סוחף, ומראה לי את הטקסט שכתב: "אחים אנחנו זה הזמן לאהבת חינם / בלי פילוג ושנאה / בלי לגלוג ובלי קנאה / הושיטו יד לאהבה / לשקט ושלווה".

"אתה רואה?" הוא מחייך, "אני מאמין במשפט שאומר, 'מעט אור מגרש הרבה חושך'".

בכותרות עכשיו ישראל הראשונה והשנייה.

"אני חושב שצריך להיות שוויון בכל, לכולם. בלי הבדל גיל, גזע או דבר אחר. באופן אישי, בכל מקום שאליו אני מגיע אנשים מחייכים. אני רוצה שישפטו את מה שאני עושה רק בכלים מוזיקליים, לא בשום כלי אחר.

"היום לצערי לא משמיעים את המוזיקה של דור הביניים. לא רק בארץ. גם במצרים מנגנים את הצעירים ולא את פריד אל־אטרש. אבל לאנשים יש גל געגוע, והם מחפשים את המוזיקה הזאת. אני רוצה שגם אמא שלי שלא מתקרבת למחשב תוכל לשמוע את המוזיקה הזאת ברדיו הממלכתי".

אילו מקומות בישראל אהובים עליך?

"אין בן אדם שלא מתגעגע למה שגדל עליו. אז זו כמובן נתניה. אני מאוד אוהב גם את הטבע, את המוזיקה של רעש הממטרות בלילה, אבל בעיקר קשור לבית הכנסת ולמקומות קדושים. שם התבשלו כל הסולמות והצלילים אצלי מאז שאני ילד. היהדות שבאה מאהבה ונתינה היא היהדות שלי. לא יהדות של כפייה. קיבלתי מתנה מאלוהים ואני אומר תודה בכל יום. לא פוסל אף אחד שחושב או מאמין אחרת ממני".

לוזון מכיר את כולם בבית הכנסת שלו שבשכונת רמת פולג בנתניה, ומתמלא בחום כשרואה תלמידים צעירים לומדים בקבוצה בחצר בית הכנסת. הוא מספר על האנשים שמתפללים כאן, על אחוות האדם שהוא חש, על המקום שבו הקול האנושי צלול וחודר במיוחד. הוא מצטט קטע מהשיר שלו 'סלח לי' שספוג באווירת בית הכנסת הזה: 'מתוודה אני אלוקיי / על חטא שחטאתי לפניך / מתוודה אני על מעשיי / אלוקיי שלח לי רחמיך'".

יש לך עצה לאמן צעיר בישראל של היום?

"אמן נולד כזה, אי־אפשר ללמד להיות אמן. אמן זה אחד שגורם לשערות שלי להצטמרר. מישהו שיש לו משהו להגיד. אין לזה קשר לרשתות חברתיות או להופעות גדולות ונוצצות. השירים שבאים מגעגוע, מכאב או ממשבר תמיד חזקים יותר".

באיזה חלק מהמסע שלך אתה נמצא?

"יש לי את הקצב שלי, לא בוער לי שום דבר. עושה רק מה שאני אוהב. אני שר מעל 40 שנה, כבר לא חושב על לכבוש את העולם, רק על איך להביא טוב. ניהלתי בתבונה את הקריירה גם מוזיקלית וגם כלכלית, אז אני יכול להרשות לעצמי לעשות רק מה שאני אוהב. והכי חשוב: כדי שיאהבו אותך ואת היצירה שלך, אתה צריך לאהוב את עצמך, ולהיות שלם עם מה שאתה עושה".

× × ×

במסע הזה שלי פגשתי שלושה אמנים שונים כל כך. ובכל זאת, כל אחד מהם הוא קעקוע של ישראליות צרוב על עורנו. השירים שלהם הם התפילות שלנו. כשאני חושב על השיחות איתם, אני מגלה ששלושתם מגדירים את המסע הישראלי שלהם בעיקר דרך חיבורים. יד מושטת בין סגנונות, בין עדות, בין אמונות. ובאיזשהו מקום זה גורם לי לתחושה אופטימית. לתקווה. אני באמת רוצה להאמין שהשירים שעוד נכונו לנו - יהיו נכונים ורחומים, וישמרו עלינו, על נפשנו ועל הביחד שלנו כמו כפות תמרים.