"כל מי שאני היום – נולד כשאבא נפל"

דורון קניגסבוך (60) היה רק בן ארבע כשאביו נפל בקרב, והוא בן 28 בלבד. "אף פעם לא סיפרו לי שאבא שלי נהרג", אומר קניגסבוך. "לא דיברו על זה במשפחה שלנו. אין לי זיכרון מאבא שלי, ואמא שלי גם לא סיפרה עליו".

האב, סמל שמעון קניגסבוך ז"ל, יליד תל־אביב, שירת כלוחם בחיל השריון ועבד כאיש חינוך. כשפרצה מלחמת ששת הימים, נקרא האב למילואים ונפל ביומה הראשון של המלחמה, בקרב במשלט המאזר שבהרי הגלבוע. שלושה ימים לאחר מכן, באותה מלחמה, נפל גם אחיו, סגן שלמה קניגסבוך ז"ל.

"דווקא עם הדוד שלי יש לי זיכרון בודד", מתאר קניגסבוך. "היה לנו ארגז צעצועים, ובו טנק קטן ירוק מפלסטיק והוא זרק אותו למעלה ותפס, וזאת התמונה היחידה שנשארה לי מהשנים האלו. יש רגעים שבהם אני מנסה 'לדוג' הבזקי זיכרון מהתקופה ההיא. לפעמים היה נדמה לי שיש איזה שביב של רגע שבו הייתי על המיטה בחדר של הוריי ואבא שיחק איתי, ואפילו שלא בטוח שזה אכן קרה ולמרות שאני לא ממש מצליח לזהות פרטים כמו פניו, ידיו או המגע שלו, אני נוצר עימי את אותו שביב של זיכרון".

כשנפל האב, שמעון, הוא הותיר אחריו אישה הרה ושני ילדים. בנו השלישי, שנולד אחרי נפילתו, נקרא על שמו ועל שם אחיו שנפל אף הוא – אבי־שמעון־שלמה. לפני כמה שנים נפטר אבי־שמעון־שלמה ז"ל.

קניגסבוך אומר שעד היום קשה לו לומר את המילה "אבא". "זאת בדרך כלל המילה הראשונה שילדים אומרים, ואני לא זוכר את עצמי מוציא את המילה הזאת מהפה".

כמו לרבים באותה תקופה, גם לו אין תיעודים רבים מאביו, פרט לתמונות בודדות בשחור־לבן וסרט ישן שצולם במסרטה, שבו נראה שמעון חולף על פני העדשה לשניות ספורות. "אני נאחז בקטע הווידאו הזה", הוא אומר, "זה התיעוד היחידי שבו ראיתי את אבא בתנועה מסוימת. אין את הקול שלו, אבל הפיסה הזו של הסרט היא עולם ומלואו עבורי".

לדבריו, השנים שחלפו לא היכהו את הכאב, להפך. "עם השנים החיסרון שלו מתעצם כי אני מתחיל להבין את ההשלכות של האובדן", הוא משתף. "כל מי שאני היום, זה מאותו אירוע שאבא שלי נהרג. כל הילדות שלי הייתי מרוכז בזה. הייתי ילד שקט ומופנם, חסר ביטחון עצמי שמנסה להסתיר מילדי הכיתה את זה שאני יתום. מאוד התביישתי בזה. היום כבר לא. אני עדיין חי עם תחושות של החמצה. חסרה הדמות שאתה מעריץ אותה, מחקה אותה ועדיין יש געגוע לאדם שאני לא זוכר. לילות שדיברתי איתו מהמיטה והוא לא ענה. גם ההכרה, או יותר נכון – אי־ההכרה של המדינה ביתומי צה"ל – היא צורמת וכואבת. מבחינת המדינה יש את האלמנות ואת ההורים השכולים, ואילו אנחנו לא קיימים. יש יתומים שהגיעו לפת לחם. ההכרה היא לא רק ממסדית. אני למשל לא זוכר אותנו, הילדים, בוכים. בתור ילד אתה נתפס כחזק, לא חלקתי שיחות עם אחים שלי על אבא. לאלמנות ולהורים נותנים את המקום לכאוב, ואנחנו גם לא רצינו להעמיס עליהם".

היחידה שכן סיפרה לו על אביו היתה דודתו, בת־שבע וינברג, אחותם של שמעון ושלמה שנפלו, ואימו של אלוף־משנה דרור וינברג ז"ל, שנפל בשנת 2002 בפיגוע בציר המתפללים בחברון, והוא הקצין הבכיר ביותר שנהרג באינתיפיאדה השניה.

"גרנו שני רחובות אחד מהשני", מספר קניגסבוך, "אצל בת־שבע בבית יש תמונות של אבא, והיא הייתה מדברת על זה בצורה חופשית. היינו אצלה המון ורשמתי אלפי שעות עם בני־הדודים שלי. דרור היה לי כאח. ההפרש בגילים בינינו היה רק שנה, וכשהוא נפל היה לי קשה מאוד. מותו טילטל אותי. איך זה קורה שוב? כשמדברים למשל על גיוס חרדים, העיניים שלי אחרות לגמרי. אני רואה בזה דם מול דם. אם אתה לא מתגייס, מישהו אחר יתגייס וייתכן שיהרג".

על יום הזיכרון אומר קניגסבוך: "עבורי היום הזה הוא דווקא על הכאב של היעדר הזיכרון, מאותן ארבע השנים שבהן היה לי אבא".