כשאמנון ליפקין־שחק אמר: "תמצאו אותם"

קיבוץ שובל, יום שבת

חלק גדול ממשפחתו של חיים שור נספתה בשואה. שולמית שור הגיעה לארץ באונייה. אבידע שור, יליד הארץ, היה בנם הבכור.

בשבועות שבהם נערכו האימונים לקראת "אביב נעורים", התגלתה הכריזמה השקטה של אבידע. בלטה כימיה מצוינת בינו לבין חגי, שאותו בחר כבן הזוג שלו במבצע. כצוות הם הפגינו ניסיון מבצעי ויצירתיות. הבנו מהאימונים שזו עתידה להיות פעולה שקטה. התאמנו על אזרחי, עם משתיקי קול, חומרי נפץ, אימונים באזורים של רמת אביב, לא רחוק מהים. אבידע וחגי גילו מהרגע הראשון יצירתיות ומקצועיות. הם היו יותר מנוסים מאיתנו. חגי היה לוחם מצוין. אבידע היה מעורב, שנון, חד וער מאוד.

יצאנו למבצע 14 לוחמים. ליעד של אמנון ליפקין־שחק ניתן שם הקוד "גילה" והמשימה הייתה לפוצץ, על יושביה, את המיפקדה של נאיף חוואתמה, מאדריכלי טבח הספורטאים במינכן. המפקדים הבכירים, גם הרמטכ"ל דוד אלעזר, נאלצו לתת מענה לשאלות מוסריות שהעלה בפניהם הקצין הצעיר אבידע. "למה צריך כל כך הרבה חומר נפץ", שאל אבידע בתדריך במטה המוסד. "200 קילו עלולים לפגוע בבניינים סמוכים ולהביא להרג חפים מפשע". אחרי רגע של שתיקה הורה הרמטכ"ל לצמצם ל־120 קילו.

סגן אבידע שור ז"ל

לקראת היציאה, עלתה שאלה מבצעית: מה אם הכוח ייתקל במחסום של המשטרה הלבנונית? התשובה שניתנה באתר האימונים ברמלה, הייתה: לחסל אותם. קולו החד של אבידע נשמע בחלל החדר: למה להרוג? מאותו רגע החלה מתגבשת תרגולת חדשה במבצע: גז מדמיע ואזיקונים לנטרול. עלינו לסטי"לים עם המשפט "למה להרוג?"- בראשנו. הרי אפשר גם עם אזיקונים. לכאורה ניגוד, אבל למעשה - בין יסודות הקיום שלנו כאן. אני רוצה להיות בטוח שהמילים האלה - למה להרוג? שהשמיע אבידע שור, ממשיכות להישאל בתדרוך מבצעי, ערב פעולות עלומות שעוד מתבצעות.

בחלוף 50 שנה, אני רוצה לגעת בעיקר באתיקה. ברגע שבעיניי הציל את הפעולה הזאת: רגע אחד של התלכדות. אחרי שהפעולה הסתבכה, אחרי שאבידע, חגי ויגאל נפגעו, מפקד הכוח שלנו, אמנון, לימים הרמטכ"ל, אמר שתי מילים: "תמצאו אותם". זה מה שהפעיל אצלנו את המצפן הערכי, המקדש את אחוות הלוחמים ואת השלמת המשימה.

יעד "גילה" שכן בקצה רחוב חרטום בלב ביירות. הזמן הוא אביב 1973. בשבע הקומות של הבניין התגוררו עשרות מחבלים חמושים. היום צה"ל היה מעלה מטוס שהיה שולח טיל ישר לקרביים של "גילה". אבל אז, בשנת 1973, זוהי פעולה חשאית בבגדים אזרחיים, שנרכשו בשניידמן בדיזנגוף.

בפקודת המבצע הופיעו חוליית מטהרים, חוליית חבלה, רופא, איש שייטת ושלושה לוחמי מוסד מובילים. שלוש מכוניות מרצדס הובילו מחוף הנחיתה ללב ביירות, בתא המטען שלהן צ'ימידנים ובהם חומר נפץ ונפצים. אמנון, לוחם נערץ ומעוטר מפעולת כראמה - מפקד על הכוח. את הלוחמים למבצע הוא מראיין. רבים מבקשים להתנדב, ועד היום יש רשימה של טובים ומאוכזבים שנותרים מאחור.

בנחיתה על החוף, מחכות לנו המכוניות שארגן המוסד. במרצדס השחורה הראשונה, במושב ליד הנהג, יושבים אמנון ולצידו אבידע. במושב האחורי חגי, יגאל ואני. נוסעים על כביש החוף ומקץ כ־30 דקות מחנים את המכוניות במרחק 200 מטרים מהבניין. זה צריך להיות מבצע שקט: 12 דקות חרישיות. לצעוד לעבר המפקדה, לחסל את השומרים עם משתיקי קול, להטמין את מטעני החבלה ולהסתלק.

פנסי הרחוב קלושים, עוברי אורח חולפים על פנינו. אבידע וחגי מובילים משמאל, יגאל ואני מאחוריהם מתקדמים לאגף הימני של הבניין. מאחורינו מתארגן אמנון ומתחיל בתנועה עם גלעד ארד, המשמש גם כקשר. כ־50 מטרים מאחורינו מנחם זטורסקי, אהרון סבג, חיים יעקובוביץ' (זכי). אלה רגעים של פחד ומיקוד עילאי. הידיים על האקדח בכיס הז'קט, ועל הגב תת־מקלע. כשנשמעת צעקה בערבית, אבידע וחגי פוגעים בשומר מולם באקדח עם משתיק־קול. אבל אז, מתוך ג'יפ, ג'יפ שלא ידענו עליו, נורית אש מקלע לעבר אבידע וחגי, ונפתחים שערי גיהינום.

מרגע זה מתחיל אירוע שהוא הסיוט של כל מפקד: מול התכנון הדקדקני מתפרץ לו כאוס. יגאל ואני יורים לכיוון הג'יפ שממטיר אש. יגאל נפגע ונופל. אני מחלץ את העוזי מתחת לז'קט ויורה. חגי צועק שהוא פצוע, את אבידע לא שומעים. מהקומות העליונות של המפקדה ניתכת אש תופת. אני גורר את יגאל מאחורי תלולית עפר וממשיך בירי. אמנון מגיע בריצה עם הקשר שלו גלעד ארד. הירי עלינו מתגבר. אמנון רואה את יגאל הפצוע ושואל: "איפה אבידע וחגי?" ירי מתמשך מהבניין, כל מה שיכול להשתבש, משתבש. ואז נשמע קולו של אמנון כשהוא אומר: "תמצאו אותם".

מנחם פועל על פי הציווי השקט של אמנון ואומר: אני רץ אל הבניין. זטורסקי וסבג רצים תוך כדי ירי לבניין. יגאל מפונה לאחור. אמנון מורה להכניס את המרצדס עם מטעני החבלה לחזית הבניין ברברס. זכי מאיץ בנהג להיכנס עם המרצדס לבניין, וזה כשלעצמו מעשה הירואי. אנחנו מנהלים קרב פנים אל פנים עם המחבלים, ממש על המדרגות. מנחם, סבג, זכי ואני משתלטים על המבואה של הבניין, סבג ממשיך לבדו לירות וחוסם את ירידת המחבלים. יחד עם זכי אנו פורקים את חומרי הנפץ ומניחים אותם במקום המיועד.

בתוך כל זה עדיין שומעים את חגי הפצוע. זכי ואני מפנים את אבידע לרכב. את חגי מושיבים במושב האחורי של המרצדס. המכונית דוהרת אל ד"ר יהונתן חסין במגרש החניה בקצה הרחוב. סביב מתחוללת דרמה של אומץ וגבורה של איש השייטת אבישי בן יהודה, גלעד הקשר, הרופא ואנשי המוסד.

ואני מבקש להתמקד באמנון: יש מבצע שהשתבש ומתחיל קרב בהשראת המנהיגות של אמנון. המשפט "תמצאו אותם" הוא המימוש המלא של הערכים. אחוות לוחמים, ערבות הדדית והשלמת המשימה. אמנון החזיר אותנו הביתה, את החיים ואת הנופלים. אחרי 50 שנה, הנה מה שנשאר מהמבצע הזה: הצלחה מבצעית, הקוד שלא נשאר אף אחד מאחור, ושאלת המוסר של אבידע שור: "למה להרוג?".

בסיפורים כאלה, מדברים הרבה על הגבורה. עבורנו, אלה שחזרו בשלום, המבצע היה אירוע שהיה ונגמר. עבור המשפחות השכולות, משפחת שור ומשפחת מעין, האובדן מתמשך. הוא לא רק בעבר, אלא בהווה, בחלל אינסופי שנפער. זה מצריך גבורה.

קל לדבר על ערכים כאשר אינך במבחן המציאות, בפרט בפעולה מבצעית. המשמעות של ערכים היא דווקא במקומות האלה, הקשים. כאשר לא קל לשמור על חיים של בלתי מעורבים - ושומרים עליהם. כאשר לא קל להחזיר את כולם הביתה, חיים, או למרבה הצער מתים - אבל מחזירים. כעבור כמה חודשים תפרוץ מלחמת יום הכיפורים וצה"ל ברובו ימחיש, את יישום הערכים הללו. אני רואה קו ישר המחבר בין האתיקה והמוסר של הלוחמים, בין ערבות הדדית, לבין הקריאה להגן על הערכים שעליהם אנו מצווים לשמור בעת הזאת.

אני מקדיש את הדברים הללו לשלושת אחיו של אבידע: אבנר, טובי וישראל.

מתוך דברים שנשא אחד מלוחמי “אביב נעורים”, רפי איל, לזכרו של אבידע שור ז”ל באזכרה בקיבוץ שובל השבוע. לאהרון סבג ורפי איל הוענקו עיטורי המופת על לחימתם. לאמנון ליפקין שחק ומנחם זטורסקי הוענקו עיטורי העוז