בארץ החותרים

לפני שש שנים התחלתי לחתור. לא יכולתי לשער לרגע כמה הספורט החדש ישנה את חיי, ואותי. יגרום לי לראות בני אדם, נופים, מצבים – בעיניים חדשות. להפסיק, לפעמים, להיות ממוקדת מטרה כמו כריש. אומרים "לא רואה בעיניים"? אז התחלתי לראות בעיניים. גם אם לא במישרין, הייתה לחתירה תרומה להחלטה שלי לפרוש מהפוליטיקה, ואחר כך גם להיגמל חלקית מהשעבוד היומיומי והמוחלט למעגל החדשות. גידלתי רכיב חדש באישיות ששיחרר אותי מההרגל לנעוץ שיניים עד זוב דם בכל מטרה, נשגבת וצודקת ככל שתהא. להפסיק לחשוב שאין דבר שנבצר ממני לעשות אם רק אתאבד עליו מספיק. להרפות. שינוי מאוד לא שימושי לפוליטיקה, אבל בהחלט מוריד את מינון המגלומניה, ומחזיר למעט שקט נפשי שלא הבנתי כמה נזקקתי לו.

בוקר. אני על האופניים, מהבית בדרום העיר אל צפונה. 25 דקות דיווש קבועות לאורכו של הים התיכון הנפלא הנפרש צפונה אל האורך, ומערבה אל האופק. העיר מימיני, עודה ישנונית. מיטשטשת, לא רלוונטית. מהים גולשת אל הגדה הדרומית של הירקון, וממנה אל שערו של מועדון החתירה הפעור אליו. קושרת את האופניים, מורידה משוטים אל המזח, קצת פטפוטים קצרים, נעימים ומנומנמים עם המשכימים שכבר סיימו לחתור ונחפזים לעבודה, ועם אלה שעוד לא. דיבור פשוט: איך המים, מצב השפל/הזרם/הרוח. גזע עץ צף שמזהירים מפניו, חם, קר, יום מושלם, יום מאתגר. מורידה סקיף (סקיף הוא סירת יחיד. יש גם זוגיות, רביעיות ושמיניות), מרכיבה את המשוטים, מתיישבת ומשלחת את עצמי מהמזח. זהו, הקסם היומי מתחיל.

כמה מכות עם המשוטים, הגוף נכנס למקצב משל עצמו, מחשבות מעצבנות נמחקות. מזרחה עד המפל של שבע טחנות, מערבה עד הים, ובחזרה אל המזח. הנחל הוא יקום חלופי לזה שמתרחש על גדותיו: התנה המליטה גורים חדשים, וכעת הם משחקים ומקפצים באין רואה. זוג ברווזים – הוא ירוק כחול נוצץ והיא חומה ופשוטת מראה – מובילים בטור את גוזליהם שאך בקעו. האווזים הצחורים גדלו, התנתקו מהוריהם, ועכשיו הם חבורה עצמאית. שינויי מזג האוויר מביאים איתם עופות חדשים, מרהיבי עין. גבעולי הסוף פורחים פתאום בפריחה צמרירית.

צמחי המאכל מגיחים: חוביזה, חרדל, חמציץ. הגוף עובד כל הזמן בחוזקה, המחשבות החדות נמסות, המבט מתמקד בפרטים שברגיל לא הייתי רואה: שורש האקליפטוס האימתני שמת מזמן ורוכן על המים, נעטף כולו בצדפות והפך לאבן, מלועו הפעור משתלשלים שרכים, ועל ראשו אורח חדש שאך נחת בארץ: שלדג גמדי כחול נוצץ. היש דבר יפה מזה?

הילד מעפולה שהפך לאחד החותרים הטובים בעולם. דני פרידמן

בשנים הראשונות לחתירה, עדיין הייתי בלב ליבה של הפוליטיקה. ואני זוכרת איך התחדד הפער בין הקקופוניה, ריבוי המשימות, המתח והדאגה הבלתי פוסקים, המלחמות והמאבקים במזימות רשע – לבין הרגעים הצלולים שממיסים את הנפש וטוענים אותה בכוחות מחודשים. כמו ההבדל שבין לנוע דרוכה עם מאצ'טה בג'ונגל עתיר טורפים, ובין הרגע שבו מתגלית לעיניך בלב הג'ונגל בקתה מוגנת ומצוידת היטב. מקום להניח בו את הראש.

× × ×

המסע שלי מתחיל בברלין 1933. שם, בעיר זרועת הנחלים, מספר לי איש אהוב עליי במיוחד, זקן החותרים צביקה גוטליב, מתקיימת סצנת חתירה ערה. היטלר מתמנה לקנצלר גרמניה. שנה שקטה, אבל יש סימנים. ספסלים נפרדים ליהודים, איסור להיכנס לקולנוע. יוזמות קטנות: מועדון החתירה הגדול ביותר, "ברלינר רודר ספורט", סוגר שעריו ליהודים, והם פותחים מועדונים משלהם: "עבריה" ו"מועדון הסטודנטים העבריים".

אימפריה של ציפורים בירקון. יאורית מצרית | צילום: ישראל גבירצמן

הרעיון השטני של הפתרון הסופי יקרום עור וגידים רק שמונה שנים מאוחר יותר. אבל בראיית נולד בלתי מוסברת, מגיעה לישראל של המנדט הבריטי, לביקור גישוש, משלחת קטנה של חותרים יהודים ברלינאים. כמו מכורים אמיתיים, ועוד ידובר כאן על עניין ההתמכרות, הם מוודאים שאם יגיע הרגע, יהיה להם איפה לחתור. לברלין הם שבים ובפיהם הבשורה. יש נחלים, ים, אגם, ואפשר להתארגן עם איזה צריף על נחל. שנתיים חלפו עד שהוציאו לפועל את המבצע שבדיעבד הציל את חייהם, ובזכותו גם נוסד ענף החתירה בישראל בכלל, והמועדון שלי, מועדון השייטים, בפרט. את תודתי אני שולחת אליהם אחורה בזמן. הייתי נותנת הרבה כדי לדעת מה עבר עליהם בשנתיים האלה, איך תוכנן המבצע המתוחכם. אלא שסיפורם, למרבה הצער, כמעט לא תועד. כאן הוא מפיו של צביקה.

וכך, בבוקר לח בשנת תרצ"ה, 1935, סמוך לחקיקת חוקי הגזע, עולה על אונייה בנמל המבורג קבוצת חותרים יהודים, ועל סיפונה סירותיהם. המשפחות מצטרפות בחשאי. היעד תמים, תחרות חתירה בברצלונה, אבל האונייה לא הגיעה מעולם לספרד. בלב ים היא משנה את מסלולה ומפליגה לנמל חיפה. שם יורדות חלק מהמשפחות. את סירות החתירה שילשלו אל המים וחתרו איתן אל החוף. מקץ ימים מעטים, בצריף על גדת הנמל, הם מקימים את מועדון החתירה הראשון בישראל, מועדון חיפה, שהוא שוקק חיים וחותרים עד עצם היום הזה. יתר הנוסעים ממשיכים לנמל יפו, שם יקימו מועדון שני על גדתו הדרומית של הירקון. מועדון השייטים.

שני המועדונים, צביקה אומר, היו בצלמם ובדמותם של ה"יקעס". ממושטרים, מסודרים, נשף שנתי אלגנטי לגיוס כספים בהשתתפות קצינים בריטים, שמקצתם אפילו חתרו במועדון. סוריאליסטי, בהתחשב בעובדה שבו בזמן הצטרפו גם חותרים שהיו חברי המחתרות העבריות שלחמו במנדט. אבל דווקא התגרות בין חברי ההגנה, אצ"ל ולח"י, הן שהעכירו את שלוות המועדון. עדים חיים אין להן, אבל צביקה, שמגיע למועדון ב־1952, שומע עליהן מחותרים מבוגרים ממנו בכמה שנים. "גומרים לחתור, וכבר מהמקלחת עולות צעקות עד השמיים. מריבות נוראות, ויכוחים, האשמות הדדיות. זה היה נורא. לא הייתה ברירה, ויום אחד הם החליטו: חבר'ה, די. תבוא, תחתור, תגיד מה שאתה רוצה, אבל פוליטיקה לפה אל תביא!"

כולם צייתו? זה בטח היה קשה, בלב המאורעות.

הקורמורן המפורסם חסר הכנף | צילום: ישראל גבירצמן

"כולם קיבלו את זה בחדווה", הוא צוחק. "הפסיקו לדבר פוליטיקה. לא שאלו מאיזו מחתרת, לא מה הדעות שלך. ואחרי קום המדינה גם לא שאלו מה אתה מצביע. כי פעם זה היה דבר חשוב".

פעם?! והיום לא?

"או־הו! זה היה הרבה יותר גרוע".

חותרים בירקון בשנות ה-40

× × ×

כמו הרבה תפניות בחיים, גם זו התרחשה במקרה, לפני יותר משש שנים. מזנון הכנסת, פגישת עבודה עם יהודה טלמון, לשעבר יו"ר לשכת העסקים הקטנים והבינוניים, שותף מצוין למאבקים למען הקבוצה הזאת שצרותיה גדולות ולילותיה נטולי שינה. "אז מחר אחרי החתירה", הוא סיכם שיחה עם אשתו שהתקשרה. שאלתי מה זה. לא אומר שהתיאור הימם אותי באטרקטיביות שלו, זה נשמע מוזר ועתיר טרחה מיותרת. אבל בתי הצעירה רמה בדיוק השתחררה מצה"ל, הייתה רגע לפני הטיול הגדול ושני רגעים לפני לימודי משפטים בירושלים, ואני חיפשתי בקדחתנות משהו מהנה שנוכל לעשות יחד לפני כל זה. פגרת כנסת נראתה באופק, ובינגו. מצאתי. כל הכוכבים הסתדרו. איך יכולתי לדעת שאזכה למסע נהדר שכזה, שאתמכר, שאתאהב.

חתירה אקדמית, זה השם, בגלל הפופולריות וההתמקצעות שלה באוניברסיטאות שלחופי נחלים, נהרות ואגמים. עד מהרה למדתי כמה זה רחוק מכל ספורט שעשיתי. משהו לגמרי לא אינטואיטיבי שיש ללמוד לעשותו. הסירה קלה וצרה, החתירה היא לאחור כשהגב אל הדרך שלפניך(!) והגוף נדרש לפעולה מורכבת. ניסית להתיישב בסירה בלי לדעת מה את עושה? התהפכת.

לא לרבים יש סבלנות לצלוח את השלבים הראשונים, או להתמיד אחריהם. קצת כמו גיבוש קשוח, אלא שלהבדיל, בסופו מצפה גן עדן ולא שירות מפרך. רצוי מאוד אפוא שתזכי במורה מעולה, שיעביר אותך בשלום את השלב הארוך שבין חוסר האונים ובין האושר. בנות מזל שכמותנו, קיבלנו את הטוב מכולם: רם גולומביק, מהחותרים הטובים שהיו בארץ (חמש אליפויות עולם, שלוש פעמים בגמר), שנאות, באופן יוצא דופן, ללמד אותנו. רוב זמנו הוא חקלאי (אקס שייטת, אקס מוסד) שעובד קשה ומוציא מאדמת המשק בכפר נטר את האננס הטעים ביותר שתוכלו לדמיין. רם למד שנתיים מעליי בהדסים. אגדה מהלכת שאינה מודעת לאגדיותה. הוא היה קם בשעות הקטנות של הבוקר, רוכב על אופניו 35 קילומטרים, בדרכי עפר, מכפר נטר ועד לירקון, עושה אימון חתירה ארוך ומפרך, וחוזר באופניו היישר לשיעור. נכנס באיחור, מניח את הראש על השולחן, ונרדם לעיניהן הכלות של לא מעט בנות שהיו מאוהבות בו, מבלי שהיה לו על כך שמץ של מושג.

עם זקן החותרים צביקה גוטליב

זכינו באיש מים שהחתירה זורמת בדמו והסירה חלק מגופו. המורה המושלם. את רמה ואותי הוא לימד בסבלנות פדגוגית משועשעת, עם קורטוב של קשיחות. בזכותו, במידה רבה, דבקנו בספורט הזה.

את הדרך למועדון חיבבתי מיד. הייתי ראש האופוזיציה פעם שלישית, מאובטחת בעל כורחי. אחרי דין ודברים מנומס עם השב"כ, הותר למאבטחים לוותר על הרכב, ולהצטרף אלינו רכובי אופניים ולבושי טי־שירט. אני מקווה שזאת הייתה הפוגה נעימה בשבילם, כמו שטענו באוזניי בחורינו המצוינים, ולא בלבול מוח מופרז. זו הייתה הפעם הראשונה אחרי שנים ארוכות של חשיפה מוחלטת בפריים טיים הטלוויזיוני ואחר כך הפוליטי, עם מוכרות מופרזת שחייתי איתה בשלום, אבל לא הייתי מודעת לאיזה לחץ מתמיד ודריכות קבועה היא מייצרת - שאיש לא זיהה אותי. במכנסיים קצרים, גופייה, שיער אסוף וכובע מצחייה, זו הייתה הזדמנות להיזכר בתענוג שבאנונימיות. המרחב הציבורי חזר להיות גם מרחב פרטי שבין אדם לעצמו, וזה כל כך מצא חן בעיניי!

× × ×

רקדנים ומוזיקאים לומדים לחתור הכי מהר. עם אסנת קצואר

אומר בצער: זה ספורט שאמנם נעשה יותר ויותר מגוון, אבל ביסודו הוא גברי ולבן. אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי, שהכל היה פשוט נפלא עד שהגעתי. יכול להיות – אבל הסנוביזם שלט בכיפה, וחותרים בגילי הביניים מספרים על קבלת פנים צוננת ומייבשת. זה התפוגג עם השנים. את פניהם של חותרות וחותרים חדשים מקבלים בשמחה, ובאשר לגיוון, היעדר נוכחות יש רק לחרדים. ניסיתי לשכנע את יגאל גואטה חברי, שינסה, ייהנה, ואולי יהיה סנונית ראשונה, אבל לא עלה בידי.

לאסנת קצואר אני קוראת המפקדת. עשר שנים היא נבחרת לוועד של מועדון השייטים, חמש מתוכן עומדת בראשו. כאב ראש לא קטן, ובהתנדבות. אסנת היא היפוכו של הסטריאוטיפ (המוצדק) על הענף: גם אישה וגם מזרחית. "בשנת 99 התחתנתי עם המועדון ועם בעלי", היא מספרת. "קרעתי רצועה צולבת בברך, עברתי ניתוח שיקום שלא הצליח, ישבתי על ספסל בפארק, ובכיתי על מר גורלי. ואז הרמתי את הראש וראיתי את הסירות החולפות. אמרתי איזה יופי, איזה ספורט! כל הגוף עובד ועדיין אין לחץ על הברכיים!" כל השאר היסטוריה.

היא חותרת עוצמתית ומיומנת, גם בנחל וגם בים. היא והחותרות רינה יהודה, יסמין פיינגולד ושרה פלג, קטפו, שנה אחר שנה, בהרכבים שונים, את אליפות הארץ ואת מדליית הזהב במכביה, והשתתפו בתחרויות בינלאומיות. "הנאמנות שלי למועדון היא טוטאלית. אני כמו אוהדת הפועל שהאדום הוא חלק ממנה", היא אומרת. גם את העיסוק שלה שינתה בהדרגה, עוד תופעה לא נדירה בקרב חותרים מכורים. ממנהלת פרויקטים גדולים, הפכה ליועצת תזונה וכושר גופני.

"לא פשוט לנהל את המקום", היא אומרת, ומחווה בידה אל החלל עשוי העץ, בעל הקסם הפשוט, שהזמן קפא בו מלכת, ותמונות בשחור לבן של חותרים שכבר אינם חיים, על רקע ירקון בתולי ונקי, מעטרות אותו. ציפורֵי מיינה נוחתות על השולחן, ועורב נועץ בנו מבט חודר. "יש כאן הרבה כבוד, מוצדק, לעבר. את לא רוצה להתקדם מהר, להפריע למה שהיה, ומצד שני זה מקום מאוד דינמי, אנשים משתנים, כללים משתנים, רוחות חדשות. זה קונפליקט.

מהגדה אף אחד לא יודע שאני בכיסא גלגלים, אני לא מתוייגת. מורן סמואל

גם בחתירה עצמה יש כבוד לעבר. את כל הזמן רואה רק איפה היית, וסומכת על עצמך על סמך הרף העין שהצצת בו לאחור. יש בזה משהו מאוד עמוק ומאוזן. החושים פועלים כל הזמן, כי הכל בניגוד לאינסטינקט.

רוב ענפי הספורט הם קיצביים וסימטריים. כאן זה שונה. כמו ריקוד. רקדנים ומוזיקאים לומדים לחתור הכי מהר, הם קולטים את המקצב. גם התפעול קשה פיזית. פעם זה היה ספורט גברי לגמרי. ספורט גברי לבן. היום יש שינוי משמעותי. יותר נשים, יותר מזרחים. זה ספורט שמאוד מתאים לנשים".

× × ×

דרך פקק התנועה של נמל חיפה הישן. ג'לאל עבאס וגיא ארבל חותרים בקישון | צילום: אלעד גרשגורן

בחיים הרגילים, ציפור פצועה לא תעסיק יותר מדי את האדם הסביר. אבל בנחל כמו בנחל, התחוללה דרמה גדולה סביב קורמורן אחד. לא ברור איזו תאונה ריסקה את גופו הגדול והחסון, אבל כנף ימין שלו הייתה שבורה לגמרי. הוא היה מלוכלך ומבוהל, ונאחז באופן נואש בגזע עץ חשוף שעלה מתוך המים. הלהקה שלו חגה מעליו, מודאגת, אבל בסוף השלימה עם מותו הוודאי, והמריאה משם. זה היה קורע לב. הנחנו שעוף הבר חסר המזל סיים את חייו.

למחרת גילינו להפתעתנו שהוא עדיין על הענף, שבור כנף ומסכן, אבל חי. וכך גם בימים הבאים. הוא רזה, התעלם מחתיכות דג שזרקתי לעברו, ואנחנו חישבנו את קיצו לאחור. שיחות שעשיתי עם כמה גופים שמטפלים בחיות בר, העלו שאם זה היה עוף דורס, אליטה מצומצמת ונכחדת, כל העולם היה חש להצילו, אבל הקורמורן הוא מהמעמד הבינוני. יותר מאנפית הבקר, פחות מעיט.

ובכל זאת נשלחו מחלצים מקצועיים שניסו להביא את הקורמורן לבית החולים לחיות בר, ואף שאת יכולת התעופה איבד לעד, הוא הפתיע ונמלט מהם שוב ושוב בצלילה לעומק המים. בהדרגה הפך לחלק מנוף הנחל. יונתן מירב, צפר בכיר במרכז הצפרות של החברה להגנת הטבע, אומר: "הקורמורן זו ציפור מדהימה שחורפת כאן. יש ארצות שבהן מאלפים אותה לדוג. היא יושבת על החוף כמו ברווז, אבל צוללת לעומק של שמונה מטרים כדי לדוג. הכנפיים שלהם לא משומנות, ולכן אחרי הדיג הם עומדים שעות פרושי כנפיים, כדי להתייבש". גם הקורמורן שלנו נהג לעמוד בגאון על גזעו, מצדיע עם כנף יחידה פרושה לרווחה. הוא שָמַן, הפך לפרוותי, נעשה דומה לפינגווין, והחל לארח עופות ממינים שונים על הגזע שלו. הוא הפך לחביב החותרים, מעין קמע. שלוש שנים היינו מרותקים לכל מעשיו ונפשנו נקשרה בנפשו, עד שנעלם יום אחד, כנראה נטרף. עד היום, שנים אחרי, אנחנו מעיפים מבט של געגוע אל הגזע שלו.

מירב אומר שפארק הירקון כולו הוא מעצמת ציפורים ברמה בינלאומית. "ציפורים מגיעות לישראל במאות מיליונים. עכשיו מגיעה לסיומה נדידת האביב, מאפריקה לאזורי הצפון. קורמורנים, שחפים מכל הסוגים, עופות מים, עופות דורסים, נחליאלים, שלדגים, ציפורי שיר קטנות. הן חייבות מקום חניה לנוח בו ולמלא מצברים. ואז הן רואות בלב הבלגן האיום והנורא מבחינת עיור, בג'ונגל האורבני של מישור החוף - את השטח הירוק הטוב הזה, עם הנחל. והן נחות ומבלות כאן. אנחנו הגשר בין שלוש יבשות, אפריקה, אסיה, אירופה. הטוב שבכל העולמות. ותוסיפי את המינים היציבים - ברווזים, אנפות, שלדגים - אימפריה. צריך לשמור על זה. אם הן לא יהיו, נישאר רק עם הגועל נפש".

איך אתה מסביר את המחזה הנפוץ של ציפורים ועופות מים ממינים שונים לגמרי, קטנים וגדולים, מקומיים ואורחים, שנעים בקבוצות בהרמוניה מלאה?

"איך אני מסביר? הם לא בני אדם. הם לא משמידים את עצמם. היאורית (ברווז פליט תרבות) למשל, מתריעה מפני סכנה בקריאת אזהרה רמה, וכולם נערכים. בעלי חיים בכלל וציפורים בפרט, יודעים שצריך לחיות יחד כדי לשרוד".

× × ×

את עוצמת ההתמכרות הבנתי לראשונה רק אחרי שכלתי נועה החליטה ללמוד רפואה בבולוניה, והיא והבן שלי, גל, עברו לגור שם. לבקר אותם היה כיף גדול, והעיר יפה ועתיקה, שוקקת חיים, אדומה פוליטית, אוכל שחבל על הזמן. אבל. משהו היה חסר: נחל, או אגם שאפשר לחתור בו. הצורך לחתור עיקצץ ולא הרפה עד שהפך לאובססיה.

כך, בדחף פתאומי, עליתי בוקר אחד על רכבת לעיר הקרובה ביותר שיש בה מועדון חתירה, פרארה, השוכנת על אפיק של נהר הפו. שם שכרתי אופניים, ומקץ שעה מצאתי את המועדון. הוא היה דומה להפליא למועדון השייטים ביושן החינני שלו (מתברר שזה ז'אנר נפוץ), למעט האונייה הגדולה שעגנה מולו, מה שכנראה לא יקרה בירקון.

הסירות המוכרות שעטו על הנחל רחב הידיים, ובבית הסירות ניכרה תכונה של חותרים וחותרות, כולם צעירים וחסונים מאוד. התברר שהם סטודנטים מאוניברסיטת פרארה, ושהחתירה מובנית בתוך מערכת השיעורים. ומה עם אנשים בגילי? שאלתי, נכלמת. אולי בשש בערב, הם אמרו בחביבות, זו השעה של המבוגרים. שוטטתי שם קצת, שוזפת בגעגוע את המראות המוכרים: המשוטים התלויים, הסירות הנשטפות על החמורים, ומה שיש גם אצלנו ובכל מועדון בעולם: סירות יפיפיות עשויות עץ מרועף או מכופף, שהוצאו משימוש עם המצאת סירות הפיברגלס וסיבי הפחם הקלות והנוחות יותר – תלויות למעלה, בלי שימוש, אנדרטה סנטימנטלית לעבר.

נחושה ומורעבת לחתירה, נשארתי בפרארה לשרוף כמה שעות. לא סבל גדול, בעיר הקטנה והמתוקה הזאת. חזרתי למועדון בשש. המבנה המבודד היה חשוך, השערים והדלתות פתוחים לרווחה, ואין נפש חיה. חיכיתי. החשיך, גשם החל לרדת, אבל רוחי לא נפלה. מקץ שעה התחיל טפטוף של חותרים, שלא ידעו אם יהיה אפשר לחתור בכלל – בחושך יורדים למים רק עם סירת מנוע מלווה. כולם חיכו בסבלנות אין קץ לג'ינג'י עם המפתח של סירת המנוע. הג'ינג'י לא הגיע, ומשום מה אף אחד לא התלונן ולא התעצבן. חלק התפזרו, אחרים נשארו במועדון להתאמן על הקונספט, מכשיר המדמה חתירה, ולפיכך התפזרתי גם אני בחזרה לבולוניה, רק כדי לבוא שוב בערב שלמחרת. שוב רכבת, שוב אופניים, שוב לא חותרים, הפעם יש זרמים חזקים בנחל. בפעם השלישית ניצחה האובססיה, וזכיתי לחתור בנחל המתפתל בינות כפרים ציוריים, בזוגית, עם ארכיטקטית איטלקייה נחמדה. ולמחרת שוב, ברביעייה. לימים חתרתי בעוד מועדונים, ומצאתי שעל כולם שורה הקסם. כל זה אולי לא שייך למסעותיי בארץ, אבל הוא בהחלט מדגים את עוצמת השיעבוד.

× × ×

שנים נהגתי לרכוב באופני שטח לאורך הירקון. קילומטרים רבים, עד למקורות הירקון ולמבצר אנטיפטרוס בראש העין. לא מבינה איך בכל הפעמים האלה לא הבחנתי בסירות.

מתברר שלהולכים על הגדות, הסירה, באיזה תעתוע אופטי, היא חלק מהנחל. רק לעיני הילדים גלויים פרטי הנחל. כאילו עוד לא גידלו את הקרום שמאפשר להתעלם ממה שאינו מחייב דריכות ולא משרת איזה צורך. הם מנופפים בעוז בידיהם הקטנות, צועקים שאלות מהגדה, מתפעלים ומתרגשים.

גם בבוקר שבו נכתבות שורות אלה, עברה בסך, בחלק מעט נסתר של הנחל, שורה ארוכה של בנים חרדים. כל אחד מעיר, או שואל. "למה את חותרת אחורה? תחתרי קדימה!" "תעשי יותר מהר עם הידיים!" "יו תראה איך היא מסתובבת!" המורה שהלך בראש לא ראה ולא הבין על מה המהומה.

לפעמים, כשיש די מים, אנחנו ממשיכים מהירקון לנתיבי איילון, וחותרים באמצע הנתיבים. מדהים איזו צמחייה פראית יש על הגדות, כמה אפלולית ומפחידה מושבת העטלפים העצומה שמתחת לגשר ההלכה, וכמה מרתק לחתוך את העיר ההומה דרך עורק פנימי שלה, כמו מצלמה זעירה שמוחדרת לתוך גוף אנושי. הזדמנות להזכיר שהתעלה הדלוחה שבין איילון צפון לדרום, הייתה פעם נחל מוסררה השוצף. גם בירקון זרמו פי עשרה מים מהיום.

× × ×

"גיליתי תחום שבו אני פשוט יוצאת מכיסא הגלגלים, ואני פעילה, ואקטיבית, ומוציאה מעצמי את המקסימום", אומרת החותרת הפראלימפית מורן סמואל. "הכיסא מחובר אליי כבר 20 שנה. כל החיים. אפילו כשאני משחקת כדורסל. כאן המקום היחיד בחיי שאני לא בתוכו. אני חותרת לי בסירה בירקון, אנשים רצים, רוכבים, משחקים עם ילדים – והם אפילו לא יודעים שאני בכיסא גלגלים. אני לא מתויגת. אין פיל בחדר. יש בזה משהו כל כך משחרר, כיפי, לעשות משהו בעצימות כל כך גבוהה שהוא מנותק מהמוגבלות שלי".

אי־אפשר להפסיק להסתכל על מורן סמואל בהערצה כשהיא חולפת כמו חץ שלוח ועוקפת בלי למצמץ רביעיות חזקות, וזה כשהיא משותקת בפלג גופה התחתון, ובספורט שעיקר הכוח בו מגיע מהרגליים. היא עטורת מדליות וניצחונות בינלאומיים, כסף באולימפיאדת טוקיו 2020, ארד בריו 2016, מה לא. הכדורסלנית המצטיינת מכרמיאל לא נתנה להתפרצות המום המולד שגרם לה לשיתוק לעצור אותה. אחרי השיקום, שיחקה בנבחרת הכדורסל לנשים בכיסאות גלגלים, הצטרפה גם לגברים, עד שבחרה בחתירה. ההספקים שלה מסחררים. כותבת, מרצה מעוררת השראה, פיזיותרפיסטית ילדים, מגדלת שלושה ילדים עם זוגתה לימור, וכעת מתאמנת לקראת אולימפיאדת פריז 2024.

"בתוך כל אימון", היא אומרת, "מגיע השלב שאת, הנשימות שלך והגוף שלך – הם יחידה אחת, והמוח מנוטרל לגמרי. שלב של שקט מוחלט כזה, אני, הסירה, הנשימות, וזהו. וזה שקט שכל כך חסר בתוך הטרדות והמשימות של היומיום, בתוך מה שקורה במדינה, בתוך מציאות מורכבת. בלי טלפון, אף אחד לא יכול להשיג אותי, והנטרול הזה פשוט מהמם".

מורן היא הכוכבת של מרכז דניאל לחתירה, המועדון הגדול בארץ.

המבנה דמוי האונייה ההפוכה הוקם לפני 20 שנה על גדתו הצפונית של הירקון, ועיריית תל־אביב היא שמתפעלת אותו, בסיוע הוריו של החותר היהודי בריטי סמ"ר דניאל מרכוס ז"ל, שעלה ארצה להתגייס ונהרג בעת שירותו. עם השנים נוספו כאן לחתירה עוד ענפי שיט, עניין חריג, על רקע האמונה היוקדת ברוב מועדוני החתירה האקדמית, שהחתירה הזאת היא כה מורכבת, עד שהכנסת סירות אחרות תביא לזניחתה. זה קומפלקס מרשים, ובראשו מנכ"ל, משה זינגר, שמנהל את המקום זה שלוש שנים בהצלחה ובנועם הליכות. קודם היה מנהל קבוצת הטייסים באלביט מערכות, אחרי 25 שנים בחיל האוויר כטייס אפאצ'י. הוא מוביל אותי על גדת המפרץ המלאכותי הנאה למראה שיוצא אל הירקון, חבוי מהעין אבל שוקק פעילות, מעליו מתנשאים בתי סירות רחבי ידיים, אחד לחתירה אקדמית, שני לקייקים. גם בית הספר העירוני לחינוך ימי שוכן כאן, גם נוער בסיכון מתאמן. הססגוניות מכולן הן סירות הדרקון הגדולות (כן, הן נראות כמו דרקון), המיועדות לעשרה חותרים, הגאי ומתופף. זו חתירה שיש בה גם מרכיב טיפולי משקם, ובולטת בה קבוצת "הלביאות הוורודות", המחלימות מסרטן שד. "מה שאני באמת שמח בו, שזו פעילות ספורטיבית שנחשבה אליטיסטית, ואנחנו די מצליחים להפוך אותה ליותר עממית. זה התפקיד שלי". זינגר גדל בצופי ים חיפה, וחשב שהחתירה תבוא לו טבעי, אבל כמו כולם הוא גילה ש"זה אירוע מורכב, חצי ריקוד חצי ספורט, שלוקח אותך מאזור הנוחות שלך למקום חדש. אמנם פעילות ספורטיבית, אבל גם טיפול פסיכולוגי".

50 ילדים בני 15 מתאמנים בדניאל בחוגים מסובסדים, כשהחלום הוא להוציא מתוכם חותר/ת אולימפית. "ממקום שיש בו רק דני פרידמן (אלוף הארץ ומהטובים בעולם, שמיד ידובר בו), אנחנו מתחילים לפתח את הדור הצעיר. אתה לא יכול להתאמן חמש פעמים בשבוע ולהגיע לאולימפיאדה. אתה צריך עשר פעמים. להיות כולך בתוך הדבר הזה, וגם לקבל את החבילה המשלימה. פסיכולוגית, תזונתית, טיפולים כאלה ואחרים. זה משהו שישראל ממש לא טובה בו. הכל מגיע מהתפיסה של המדינה ש'יהיה בסדר'. אין תרבות של ספורט מקצועי בכלל ושל חתירה בפרט".

וכשזה קורה זה מן נס אישי כזה, ופתאום מתעניינים.

"נכון. דני פרידמן, למשל, זה שהוא הגיע לאן שהגיע, זה נס".

× × ×

דני, שמתאמן במועדון שלי (ובמחנות אימונים בחו"ל), הוא אכן סוג של נס בכנרת. במועדון החתירה של טבריה. בגיל שנה וחצי עלה מאוקראינה, וגדל בעפולה, "תלמיד בינוני וילד שעושה הרבה שטויות, שום דבר לא העיד על היכולות שלי", הוא אומר. איכשהו, בזמן ששיחק כדורגל, איתר אותו מאמן החתירה העפולאי ואדים וינוגרדוב ז"ל, לשעבר חותר בנבחרת אוקראינה. "באוטו שלו הוא היה אוסף אותי ואת החברים שלי לאימונים בטבריה. מחכה לכל ילד שיתארגן, מאמן אותנו, מחזיר הביתה. משקיע את הנשמה, מסיע לתחרויות – הנה כאן היינו ישנים כשהיה מביא אותנו לתחרויות ולאימונים בירקון", הוא מצביע על רצפת העץ הנושנה של מועדון השייטים. "היה קם לפנינו, מבשל לנו אוכל שהוא קנה". העיניים של פרידמן לחות כשהוא מדבר על וינוגרדוב, שהיה לדמות מכוננת ונערצת בחייו. ובעוד חבריו נושרים בזה אחר זה, בגלל החיים עצמם, ובגלל היעדרה של רשת תמיכה וטיפוח, הוא המשיך. 15 שנים ברציפות הוא אלוף הארץ, קוצר מדליות בתחרויות בינלאומיות, דורג שישי באירופה ותשיעי בעולם. היעד: פריז 2024.

רם גולומביק אומר, שהיכולת של דני היא מולדת וחריגה. מחוץ לסקלה. ואף שפרידמן הוא התקווה הישראלית היחידה בענף, הוא צריך לקושש תמיכה מפה ומשם, ולאחרונה נאלץ להרים הדסטארט לגיוס המונים "דני פרידמן לאולימפיאדה", כדי לכסות במשהו את מה שדורש המסע המפרך. "זה ספורט קשוח", הוא אומר, "הוא דורש כוח וסיבולת בתנאי שטח משתנים, מחויבות 24/7, השתקמות מפציעות, אימונים מפרכים, משטר תזונה, משמעת נפשית ופיזית, וכסף למאמנים, לציוד, למחנות אימונים ולתחרויות. אני עושה את זה שנים, ובאהבה. אבל בלי מעטפת מסודרת של תמיכה זה כמעט בלתי אפשרי". הבחור לא מפונק ולא פריבילג. עובד כל הזמן: מאמן, מציל, ברמן, מאבטח, מלצר. עבד בהובלות. למאמנו כעת, אכסל מולר, לשעבר מאמן נבחרת גרמניה והיום מאמנה של נבחרת בלגיה, הוא משלם מכספי ההדסטארט. בעולם מתוקצב הענף האולימפי הזה בנדיבות. צעירים מתקבלים לאוניברסיטאות יוקרתיות בזכות כישורי חתירה. ילדים מתאמנים בחינם, כישרונות מאותרים ומטופחים. אצלנו – כלום ושום דבר.

מהפנט לראות אותו מתאמן. פעם לקח אותי לאימון בסירה זוגית. חוויה מטורפת. הבנאדם מחובר לסירה, שולט בה, מפעיל עליה כוח וטכניקה שגורמים לה לרחף. הרגשתי כמו ילדה שמשחקת כדורגל בשכונה, וזוכה לשחק כמה דקות עם מסי.

אל תתבלבלו. לקרוא למה שאני וחובבים אחרים עושים ולמה שדני עושה באותו שם גנרי, "חתירה", זאת בדיחה. "זה הספורט המקצועי הכי קשה שיש. שילוב של הרמת משקולות, כל מכה היא הרמת משא כבד מאוד, יחד עם כושר ארובי של רצי מרתון", אומר רם. "זה ניצול של כל קבוצות השרירים בגוף האדם. הכיסא זז על המסלול, ולכן תחילת התנועה תהיה דחיפה של הרגליים, השריר החזק בגוף. זה מה שגורם לסירה להתחיל לנוע לאחור. ואז נכנסים לתמונה הגב והבטן, וכשהרגליים כמעט מסיימות, רק אז מצטרפות הידיים, מסיימות את הגריפה, ומוציאות את המשוט מהמים. זה שלב ה'recovery', כשאתה משחרר את הלהב מהמים ונותן לסירה לרוץ במהירות המרבית, עד ששוב אתה מוכן להכניס את הלהב למים ולהפעיל את הרגליים בתזמון מושלם לתנועה הבאה".

גם למועדון טבריה שבו החל דני, אחראית אותה קבוצת ברלינאים מיתולוגית. לפי צביקה, אחד מהם, קצין משטרה, חתר במועדון השייטים, וקצת אחרי קום המדינה הוצב בטבריה. אז הוא כמובן הקים מועדון.

ירידה קטנה מטיילת טבריה, ואתם במערה של אלאדין. חומת לבנים עתיקה, דלת תכולה נטועה בה, ומאחוריה נגלה פנים המועדון על ניגודיותו הכובשת: מבנה אבן צר, ששימש אורווה במבצר עתיק, ובתוכו הסירות, המשוטים, נעלי הילדים, הכל מצוחצח ומאורגן בסדר מופתי. הסדר הוא פרי משטרו של המאמן גנאדי ספוז'ניקוב, בעברו הגאי בנבחרת רוסיה. כשחתרתי שם לראשונה, ציוות אותי אל לנה פבלוב, חותרת טבריינית צעירה מצוינת. כשחזרנו צפיתי נדהמת בחותרים הצעירים מזנקים למים מהסלעים ומהמזח. דבר שחותרי הירקון והקישון יעשו רק אחרי ביאת המשיח. "אחרי שהחרבנו את החולה והרסנו את אחד מבתי הגידול הכי חשובים במזרח התיכון, לכנרת יש חשיבות עצומה. היא אגן המים המתוקים היחיד אצלנו", אומר יונתן מירב. "יש בה מגוון עצום. מאות זוגות של אנפות, מגלנים, שני סוגי קורמורנים, אלפי ברווזים חורפיים. מושבות קינון עצומות ובתי גידול טבעיים טובים לעופות המים".

בועז יחזקאל, טברייני במקור וחותר מילדות, אומר שהחתירה בכנרת מעניקה שקט נפשי גדול בהרבה מזו בירקון. "חתרתי כל בוקר, לקיבוץ גינוסר ובחזרה. מהמים אתה רואה חופים מתעוררים משנתם, זוגות שנשארו על החוף, דייגים שמגיעים השכם בבוקר, הקבועים מנופפים לי, אבא של בת כיתה חורש את שדות מגדל וצופר לי לשלום. ריטואלים קבועים. אתה לא מסובב את הראש לאחור כדי לראות, כמו בירקון. אתה חופשי, לא מפוחד מהתנגשות עם סירה אחרת. בירקון אין שקט כזה אפילו בארבע לפנות בוקר. שקט שאת לא שומעת בו כלום. כלום. חוץ מהמשוטים במים ומהגלגלים של הכיסא - דממה. וכשיש את השקט בראש, החתירה יותר טובה. בכנרת אתה בשאנטי. מתחיל ומסיים חתירה ולא שם לב שחתרת בכלל. בירקון תמיד יקרה משהו".

× × ×

כמו לי, גם לג'לאל עבאס, המאמן והמדריך של מועדון החתירה בחיפה, זה קרה במקרה: לפני חמש שנים נתקל בתמונות שהעלה המועדון לאינסטגרם, וגילה שבעירו יש סצנת חתירה. הוא בא לראות, ומאז לא הפסיק לחתור. לפני שנה גם יצא לפנסיה מוקדמת, אחרי 35 שנות עבודה בבזק. "התחברתי ונקשרתי מאוד מהר. חתירה זה עניין של אופי, ואיכשהו זה גם נכנס לי בתקופה מתאימה בחיים. ברור שהטכניקה די מסובכת והיו משברים בהתחלה, אבל מצאתי חברים טובים שחתרו אתי, ואני לומד מהר. גם היום, כשאני מדריך, אני לא מפסיק ללמוד". החתירה תפסה אותו חזק. מהר מאוד עשה קורס מאמנים אצל אכסל מולר ששהה בארץ, ובתום הקורס החל להדריך ולאמן במועדון. "השנה האחרונה הייתה שנה ברוכה. לימדתי 36 חותרים חדשים".

הם חותרים בקישון, סביבם פארק הומה אדם עם מוזיקה ומנגלים, אחר כך שורות של דייגים, פרות רועות באחו. הכניסה מהמועדון שבנמל הקישון אל שפך הנחל מאתגרת. "עם האוניות הגדולות אנחנו בסדר, לרוב הן עוגנות. הבעיה היא פקק התנועה. סירות דייגים, יאכטות, השיטור הימי טס, הגוררות של האוניות מרימות גלים רציניים. הם מבינים שאנחנו רגישים וכל גל מסכן אותנו, ומשתדלים, אבל זה עדיין לא פשוט". שני קילומטרים בלבד של נחל עומדים לרשות החותרים, והם עושים את המסלול הלוך וחזור. זה החלק הסימפטי של הנחל, ששוקם ונוקה אחרי שהזיהום בו פגע אנושות בלוחמי השייטת. "היום זה גוף נחל חי וסופר חשוב מבחינה אקולוגית. יפה לראות איך חזרה עטרה ליושנה", אומר מירב. עבאס אומר שבשבילו זה קודם כל ספורט תחרותי. את ההתרגשות הוא מקבל מהים, שאליו יוצאים בימים יפים. "קופצים למים, שוחים. הנוף, המאמץ - זו הרגשה מאוד מיוחדת, וזה מה שנותן לי דרייב".

× × ×

בשנים הראשונות חתרתי רק ברביעיות ובזוגיות, הזדמנות מצוינת לעמוד על קנקנם של אנשים. ללמוד להימנע מכמה זכרי אלפא שמתעקשים להשמיע הערות ופקודות מיותרות (שהרי לא לשם משחקי כוח התכנסתי כאן, מזה נמלטתי), להישאר עם חבורות נעימות, ולהכיר באופן טבעי אנשים מלבבים. אבל כשהבנתי שלא בכל פעם שארצה לבקר את הילדים אמצא עם מי לחתור באיטליה - למדתי לחתור בסקיף. בדיוק אז פרצה הקורונה, והותר רק ספורט יחידני שכבר ידעתי, למזלי, לעשות. כך יכולתי להימנע מייסורי גמילה או חלילה מלאכול לחם מחמצת כל היום, כי אפילו את התוכנית "שלי וגואטה" שידרנו מהבית ולא מהאולפן.

מצאתי את עצמי לפעמים לבד לגמרי על הנחל, עם טבע ועולם חי מועצמים ומפעימים. שלוות בדידות גדולה על מרחב הנהר. באחת הפעמים האלה הגיח מולי לפתע קייק, ובו הכלכלן פרופ' עומר מואב, איש ימין כלכלי מובהק. "את רואה", הוא קרא לעברי, "זה ההבדל בין סוציאליסטית לקפיטליסט. אתם (בחתירה האקדמית) מתקדמים לאחור, אנחנו (הקייקיסטים), קדימה אל העתיד". בזמן הקצר שבו סירה חולפת על פני רעותה הספקתי לצעוק בחזרה: "מי שלומד משגיאות העבר יידע לא לחזור עליהן בעתיד", בפרפרזה על יגאל אלון ("עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל"), ושנינו חתרנו לנו לדרכנו בירקון הריק, אחרי הדיון הכלכלי המעמיק.

× × ×

שנים רבות החתירה היא מענפי הבסיס של האולימפיאדה, אבל נשים לא היו שם. הצטרפותן הייתה מהפכנית לשעתה, ובמידה רבה צביקה חתום עליה. הנסיבות קשות: 1972, אולימפיאדת מינכן, ימים מעטים לפני רצח 11 הספורטאים הישראלים.

20 מדינות נדרשו כדי שהענף ייפתח לנשים. צביקה ליווה חותרת ישראלית למזרח גרמניה, כשנודע, במברק מישראל, שרק 19 נרשמו. למרות התנגדותו של המאמן הגרמני שלה, שגרס שאינה מוכנה (צביקה: "הוא היה נאצי"), הם שינו יעד ורשמו גם את ישראל.

"בבוקר התחרות היא חטפה פרפרים בבטן וננעלה בחדרה. ניסיתי לשכנע אותה מבעד לדלת שתצא ותתחרה, אבל זה לא עזר". ובכל זאת, תנאי הסף הושג, דגל ישראל הונף, ונשים התחרו לראשונה. על כך הוא גאה.

מה גרם לך להתאהב? להפוך את החתירה למרכיב כל כך קבוע בחיים שלך, כל כך הרבה שנים?

"עובדה שאני מאוד מבוגר וחושב כמו ילד. מאוד־מאוד מבוגר. את יודעת בן כמה אני?"

ברור, הייתי ביום ההולדת ה־90 שלך.

"בזמן שאתה חותר, אתה ילד. מי שלא, עוזב את החתירה אחרי שבועיים, חודשיים, שנה. כשאתה חותר, אין לך דעה. אתה לא צריך לחשוב לעומק. המקסימום שאתה חושב זה איך לשפר את החתירה. אתה בא, מוריד סירה, מכוון אותה, ומתחיל לחתור. כל חלקי הגוף עובדים. הכי ספורט שיש. רואה את הסירות שמגיעות ולא נותן להן להשיג אותך. חוזר למזח, מעלה את הסירה, מסבן, שוטף, מנגב, מחזיר למקום. הכל מאוד פשוט. אין לך שום רצון לנתח".

מעניין, אולי זה מה שתפס אותי. לעשות דברים פשוטים, בעצימות גבוהה, ולהוריד את המועקה של הדברים המסובכים.

"הדברים המסובכים זה מחוץ למועדון. אתה לא מביא למים את הבעיות שמהן ברחת. יש לך משפחה, עבודה. וחתירה - שהיא החלק הפשוט של החיים, שאתה מתמכר אליו. ברגע שאת עוברת את הדלת למועדון, מה אכפת לי מאיפה באת? מה את עושה? הפוליטיקה שלך תעניין אותי במקום אחר, לא במועדון. האישיות שלך, כן מעניינת אותי".

התמכרת.

"עובדה. אני חותר 71 שנים. היום אני לא חותר".

בסדר, כולה כמה שבועות אתה לא חותר.

"חודשיים. חודשיים לא חותר", הוא אומר בצער.

× × ×

התהפכויות הן עניין שבשגרה. בשנה הראשונה התהפכתי שלוש פעמים. תמיד אפשר להיקלע לצרה. התנגשות בסירה אחרת, הסתבכות בעץ שנפל למים אחרי סערה, מלגזים של שתי סירות נלכדים זה בזה, תקלה בסירה. פעם, אחרי סערה, מצאתי את עצמי מונחת כגוף אחד, יחד עם הסירה, על דלת בית שנסחפה במים, ובהתקף צחוק חסר שליטה. מה יותר מגוחך מלשבת בתוך סירה, על דלת, באמצע הירקון. עד שעבר ניר ממרכז דניאל, שהוביל סירת דרקון, והפריד ביני ובין הדלת. אבל פרופורציות - הגדות קרובות, הירקון פחות מזוהם משהיה, והרעיון הכללי הוא: בלי פאניקה.

הים, שאליו יוצאים דרך השפך הרדוד שלמרגלות רידינג, הוא סיפור אחר. אליו לא אעז לצאת לבד. רק בזוגית ימית, בים שקט, ועם יורד ים מנוסה. לו הייתי לבד, כל גל, כל מדוזת ענק, וכל סירת מנוע היו מפחידים אותי.

אבל בזוג, מדובר בהרפתקה שהיא עונג צרוף. עולם מים מופלא בפני עצמו. להקות דגים מעופפים, נופים תת מימיים כשהמים שקופים, רוח, ריח ים, תפיסת טרמפ מרגש על גבם של סוולים, קו אופק יפיפה מעוטר בספינות. המאמץ הפיזי בים קשה וממושך יותר, והתרוממות הנפש גבוהה יותר.

ככלל, רם אומר, במדינה שלנו, שהים נמתח לאורכה, הכי הגיוני היה לפתח את ענף החתירה כענף ימי עממי. ונגיש. אלא שזה לא קורה. בכל מועדון יש רק כמה סירות ימיות, וחבל. תארו לעצמכם מועדוני חתירה זרועים מדרום לצפון ביישובי קו החוף, עומדים לרשות בתי הספר, מחנכים לספורט מדהים שאפשר להיות בו גם ילד וגם זקן.

מה שמזכיר לי, וסליחה על הסיום המורבידי, חותרת אמריקאית בת יותר מ־80, שחתרה בכל העולם, ושהתה קצת גם אצלנו. היא ספרה לי שכשהילדים המודאגים שלה מפצירים בה להפסיק, היא אומרת להם - מה הדבר הכי נורא שיקרה? אני אמות על המים? מה אני יכולה לבקש יותר מזה?