בשטח אש

"וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה. בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (בראשית, ט"ו)

השמש היא אותה שמש של אז, רק מחופרת בעמדת כוננות, בין שמיים מאובכים לסדיני עננים מקומטים. איפשהו תחתיה, על רכס הסלעים והשיחים שסביבנו, לפי המסורת, זה קרה. המעמד שבו אלוהים התגלה אל אברהם והבטיח לו את הארץ. יוני רוט, סגן מפקד חטיבת חירם, מספר על זה בזמן שהג'יפ מטפס בקלילות בפיתולי הר דב שעל התפר הלבנוני.

אף אחד מיושבי הג'יפ לא נכח במפגש ההוא, ברית בין הבתרים. ככה שלא ברור אם נמסרו הפרטים. אם פורטו המחירים. המלחמות שליוו את המדינה ב־75 השנים. החללים, הפצועים.

מה שבטוח, פה נכרתה ההצדקה. "אחד הדברים הכי משמעותיים לחיילים היא צדקת הדרך", סא"ל רוט אומר בנסיעה, "כשאתה רואה מקום ויש סיפור לספר, זכות על הארץ, החייל בראש אומר אני לא סתם פה".

"רעד בלתי נשלט ותפילות לאלוהים שלא קיים". במוצב 111 עם יצחק ריפשטיין (מימין), מאיר בן־ריטן ורוני מנסור

השבילים אל פסגת ההר, שנקרא על שם סרן דב רודברג שנפל פה ב־1970, זרועי תזכורות כואבות. הנה, אם ניקח שמאלה, עיקול אלמקייס, על שם סרן שרון אלמקייס ז"ל, שנהרג ממטען. והנה אנדרטה לזכר רס"ל חליל טאהר, שבנובמבר 2000 נפל. וחודש קודם נחטפו ונהרגו פה בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד.

כאן, על ההר הזה, עובר המסע שלנו בין כמה שדות קרב ממלחמות ישראל. אבני דרך שכוסו בדם בנתיבה של המדינה. חישלו, צילקו, הצילו, בכאב איפשרו את קיומה. זה מסע שכמו נע אחורה בזמן ובמרחב. מתחיל במלחמת לבנון השנייה, ואז יום הכיפורים, ואז ששת הימים, ולבסוף העצמאות. ובכל תחנה, ככל שנעים לאחור, הלוחמים הולכים ומזדקנים. הנשקים פחות מפותחים. המלחמה נראית שונה. אבל ההצדקה אותה הצדקה.

לבנון השנייה > עם לוחמי המטע

ממוצב הדס שבהר דב המלחמה ההיא נראית רחוקה. 1,200 מטר מפרידים ממנה ועוד 17 שנה. ועכשיו, סביבנו מכונסים 12 לוחמים, מתצפתים אל מרחבי דרום לבנון: מארג' עיון, מבצר הבופור, רכס עלי טאהר. מדרום מערב לנו, אחרי האופק, נמצאת בינת ג'בל. שם, בעיירה הזו, ימי מלחמת לבנון השנייה, יולי 2006, מתחיל הסיפור של החבורה שפה. רובאית ג', גדוד 51 של גולני.

"אני עכשיו מצטמרר כולי". בשער האריות עם מוני סלע (מימין), משה מילוא ויורם זמוש

נמצאים פה המ"מ מעוז שבתאי, המ"כים ולאד קזצקוב, אביחי יעקב ויוני רוט (היום סא"ל), הקלעים הוד בואר ועומר ניב, החובש ארן אליהו, הנגביסט ויטלי קוברב, המטוליסטים אריאל פתחיה וישראל בן לולו, והלוחמים דוד סבאג וחגי גולן.

אבל קודם בוסות, חיבוקים ו"איפה נעלמת, שנים". ואז, תמונה אחרי תמונה, הזיכרונות חוזרים. הנה הראשונה: אביחי קורא את תפילת הדרך, כולם מכונסים, מניחים יד האחד על ראש השני. ואז, בחושך, בהרעשה כבדה, מעבר לגבול צועדים. "כמו מלחמת עולם. כל הכניסה ירי. אתה רואה את מסלול הפגזים. ווווו", ולאד מחקה את קול הפצצה. "מטורף. אתה רואה סרט", ויטלי מוסיף.

לפנות בוקר הגיעו לבינת ג'בל. כל מחלקה השתלטה על בית. "היום עולה. שומעים בקשר שרובאית א' נתקלת. השטח הבין שאנחנו שם", המפקד מעוז מתאר.

עומר: "הולך לשמור. לוקח סנדוויץ', מסתכל. פתאום מחבל ענק, שתיים על שתיים. רץ כמו איזה משמר המפרץ כזה. ויוני, בנונשלנטיות: 'טוב, תירה'. נותן בום! כדור אחד. המחבל יורה צרור באינסטינקט. אנחנו מתכופפים, קמים, לא רואים את המחבל". ולאד: "הוא היה מאחורי טרקטור. אני ומעוז התקרבנו לגופה, לראות שהוא לא ממולכד. מעוז בועט בו. ואז המכשיר שלו פתאום מדבר בערבית. עמדנו קפואים".

"פה למטה ירו עלינו כמו על ברווזים". ליד שער הגיא עם פסח עזריהו (מימין) ועמוס חורב

72 שעות אחר כך פלוגה ג' צועדת בחשיכה לעומק בינת ג'בל, אל בתים הסמוכים למטע זיתים מוקף חומה. "מקימים עמדות מחדש", מעוז מתאר, "בקשר דיווח על היתקלות עם מחבל שקופץ מעל לחומה. משם מתחיל קרב שלם".

"היינו חיילים בלי כסף. עישנו נובלס", ויטלי נזכר, "לא הספקתי לקחת שכטה ומעוז נכנס, אומר: 'בוא'. אמרתי לעצמי כמה יריות, חוזר. השארתי את הסיגריה דלוקה. זה היה חזית בית. מעוז אומר, 'אתה רואה את החלון? משם יש ירי, תפרק את כל הבית'. על הצרור הראשון מעצור, השני מעצור. קללות. ומעוז צועק, 'ויטה, למה שקט'. ואני, 'יאללה בובה שלי'. ואז התחילה לעבוד. פירקתי את החלון, החלון ליד, למטה, למעלה".

מפה, סביב מטע הזיתים, כשמולם עשרות מחבלי חיזבאללה, יתפתח קרב גבורה שייחקק. הוא יארך כ־11 שעות. "ירגיש כמו שבועיים", יאמר אחד הלוחמים. חמישה מהנוכחים כאן יזכו לצל"שים. ארבעה מהנוכחים ייפצעו. שמונה לוחמים ומפקדים ייהרגו בקרב, בהם הסמג"ד רועי קליין, שיזנק על רימון כדי להציל אחרים.

"נכנסים לזירה", מעוז מתאר, "מזהים את עמיחי מרחביה ושמעון דהן על הקרקע. לא בחיים. לוקח זמן לעכל. רימונים נזקים אלינו, אנחנו זורקים. ריבוי הפצועים בשטח מקשה. נותן מכת אש, ובמקביל מפנים פצועים".

כשחגי, מעוז, אביחי והסמל אברהם דג'ן מבקשים לפנות את קליין ז"ל, רימון נזרק לכיוונם. חגי ודג'ן נפצעים. "כשנכנסנו למטע קיבלנו מלבן כזה. זה זרוק, זה זרוק, אתה לא יודע מה קורה", חגי נזכר, "את הרימון לא שמעתי. נפצעתי מרסיסים. בדיעבד הסתבר שקיבלתי גם כדור ברגל. לא הצלחתי לעמוד. אתה נשכב, מסתכל על כולם".

מעוז: "נתתי לחגי חבישה קטנה. אמרתי לו 'אחי, עוד רגע ניפגש בבית'. ואז, תוך כדי ריצה פנימה, אני חוטף צרור או כדור".

למעוז יש צלקת קצת מעל האוזן מהפגיעה ההיא. "לפני שנכנסנו ללבנון עשינו מסדר ציוד", עומר נזכר, "התקמבנתי על קסדה אמריקאית. מעוז ראה, אמר 'תביא'". מעוז: "זו קסדה יותר רחבה, שהצילה אותי בעצם".

"אני למטה, מתחת לטרסה", ויטלי מחזיר אותנו אל השתלשלות הקרב, "התחילו להעביר פצועים מלמעלה. זרקו את מעוז. והוא ברוך השם גדול. לא מצליחים לזוז. אני אומר 'מעוז, בבקשה רק תעשה צעדים'. והוא, מה שואל? 'כולם בריאים?'.

"אחד מאלה שהעבירו למטה היה שמעון אדגה. כמה ימים קודם היינו בנופש. אני והוא רוקדים, אומר לי 'אחי, כשנשתחרר חייבים איזה חו"ל ביחד'. ואז מעבירים אותו אליי לידיים. לא בחיים".

לכל אחד מה־12 שפה רגעי גבורה, פרדוקס, אימה. ולאד, למשל, נזכר בשקית אבקת סוכר בטעם ענבים שמצאו, אחרי שנשארו בלי אוכל. "כל אחד קיבל קצת בפה. בחוץ יריות, ואנחנו מחייכים". או הוד, שבמשך שעות, עם היד, עצר דם לחבר שנפצע ליד הכתף. "היה קשה לפגוש אותו אחר כך", גילה, "אתה לא יודע אם עשית לו טוב. לקח הרבה שנים לעכל, להבין שכנראה הצלת לו את החיים".

עכשיו, בכל אופן, הם שוב יחד. לרגלי מדינת המלחמה ההיא. ליד גבול ששוב אין בו שקט. "אז לא יכולתי לראות צבא ומדים", אומר דוד סבאג, "היום הנפש התפכחה ואתה מסתכל באור אחר על מה שאירע".

"לא יצאתי כועס", אביחי מציין, "הבנתי שהכעס לא יביא לשום מקום". ארן: "ההרגשה שלי הייתה שכאילו הפקירו אותנו שם. תחושה שאתה לא רוצה כלום מהמדינה. היה טקס שקיבלתי צל"ש ולא הלכתי".

ולאד: "רק אחרי תקופה, כשאתה רואה תחקירים, סרטונים, אתה מבין שחצי צבא היה מעורב. אבל בזמן הקרב הרגשנו שאנחנו לבד. שכבנו, ויטה ואני, בתוך אמבטיה שהתמלאה תרמילים של המקלע ומעליה היה חלון. מהחלון הצר הזה נשקפה תמונה צרה מאוד שמבחינתנו הייתה הסיפור. אחד שוכב באמבטיה, השני עומד מעליו ויורה מהחלון לבית ממול, ככה התחלפנו כל הזמן. זה שהיה אף 16, טילים – לא ידענו על זה".

יוני הוא היחיד שנשאר בצבא. "גם לי היו מחשבות אחרי הקרב. היו באים לבקר אותי בבית חולים עם מדים ונשק, הייתי אומר תישארו בחוץ", הוא נזכר, "אבל בסוף החלטתי לקחת את זה למקום שאת הידע והניסיון אני אנחיל הלאה. להיות סמח"ט בגזרת לבנון זו סגירת מעגל בשבילי. השלמת המשימה מ־2006".

מוויטלי החברים שפה לא שמעו לאורך השנים. "כעס", הוא מסביר, "יכול להיות שבתוכי כעסתי על המערכת. לא רציתי לראות אף אחד, לא לדבר בטלפון, לא לשמוע. ועכשיו, כנראה הגיל, שיחררתי".

לפני שנפרדים וממשיכים הלאה במסע, ולאד אומר שלא נראה לו כל הכיוון הזה של הכתבה. עוד לפני שנכתבה מילה. "זה סיפור על ילדים, פעם ראשונה מריחים דם, רואים חברים נהרגים, קופצים לתוך יריות", הוא אומר, "תשאל למה, לא יודעים. אנשים פשוטים".

יום כיפור > עם שריוני מוצב 111

רוח חזקה מכה בפנים. מהמקום שבו אנחנו עומדים, מוצב 111, קשה לדעת מאיפה מגיעה. מישראל שבגבנו; מסוריה, כמה מאות מטרים לפנינו; או שאולי זו בכלל רוח מלחמה, מלפני 50 שנה.

מאיר בן־ריטן משקיף למטה, אל הוואדי הסורי שלרגלינו. פתחת כודנה. האביב שם כאילו הקדים. מרחבים בגוונים ירוקים, משפחה של חזירי בר, וביניהם, פה ושם, כאילו על־זמניים, שלדי משוריינים.

ב־6 באוקטובר 1973, שעת צהריים, תחילת מלחמת יום כיפור, העמק נראה אחרת. כתם שחור, בן־ריטן נזכר. מאות טנקים, תעלות נ"ט, משאיות, חי"ר. עיניו היו מהראשונות לשזוף את גודל הצרה המתגלגלת לפתח המדינה.

ארבעה טנקי פלוגה ז', גדוד 74, של חטיבה 188 מצאו עצמם במוצב 111, עם לוחמים מחטיבה 7 ומהנח"ל המוצנח, נלחמים על חייהם וחיי המדינה. בן־ריטן, 71 מהרצליה, יצחק ריפשטיין, 69 מנופית, ורוני מנסור, 69 מחיפה, היו בכוח. שני האחרונים שהו באותו הטנק.

חצי שעה קודם, כשהיו באזור חושניה, מנסור נזכר, הם לא תיארו שתפרוץ מלחמה. "בעשרה לשתיים, ממזרח, זוג מטוסים חלף מעלינו. כשהבנו שזה מיגים, קפצנו לטנקים. אנחנו בני 19, אף פעם לא ירו עלינו. ופתאום לא היה מטר מרובע שלא נפל פגז. הטנקים רעדו. אבק שעלה לשמיים. נוסעים ל־111".

ריפשטיין: "רעדתי מפחד. רעד בלתי נשלט ותפילות לאלוהים שלא קיים. אני אתאיסט. לא צמתי. אבל פניתי לאלוהים. הוא לא עזר".

בחלקו הצפוני של המוצב, תחתם הסורים, החלו בלחימה. ריפשטיין מספר על לפחות 17 פגיעות בטנקי אויב. בשלב מסוים שלושה מהטנקים התבקשו לנוע דרומה, לכיוון כוח סורי שפרץ משם. "הם ידעו שהם הולכים לעמדות נחותות ושהסיכוי לצאת בחיים אפסי. בדיעבד, העובדה שעיכבו את הפריצה הסורית הצילה את רמת הגולן", אומר ריפשטיין שהיה בטנק היחיד שנותר בעמדה הצפונית.

אנחנו מתקדמים לשם, עם כיוון הלחימה. הנה, 300 מטר מאיתנו, בן־ריטן מצביע על ציר הפריצה. שלֵו עכשיו ויש איזה מוצב או"ם דומם. שלושת הטנקים שהגיע לכאן נפגעו. זה של בן־ריטן היה הראשון. "פתאום טנק של 54 טון מתרומם באוויר", הוא מתאר, "אתה מרגיש שאתה נשרף מבפנים. נחנק מעשן. קופץ החוצה. רואה את הסורים 200 מטר מולך. ואתה מנסה לשרוד".

מקודם עמדנו ליד שלט זיכרון שהוצב לאחרונה לזכר תשעת חללי מוצב 111. בן־ריטן עמד והתבונן. בין תמונות הנופלים היו גם חבריו לטנק: המ"מ סגן דן אוברלנדר, התותחן רב"ט יהודה כרסנטי והטען־קשר רב"ט יהודה רז. "זה 50 שנה במספר, אבל ביום־יום התחושה שהם איתי", אמר מהורהר.

בזמן הפגיעה בן־ריטן לא ידע שחבריו לא בחיים. הוא רץ לטנק המ"פ, וזה הורה לו לחזור ולנסות לחלץ את הטנק הפגוע. "עולה לצריח, רואה את התמונה", הוא משחזר, "עד היום לא שיתפתי מה ראיתי. אבל זה איתי כל הזמן. הריחות של הדם, חומר הנפץ, הסולר. אני יכול להסתובב גם היום ולהריח את זה".

משם, בין כדורים שורקים, בן־ריטן רץ למוצב עצמו. "כשנכנסתי למוצב חשבו שאני פצוע. הייתי כולי שחור מפיח. ברחבה ראיתי חייל הרוג. ביקשו שאעלה לעמדה לזהות טנקים סוריים. ככה העברתי את הלילה. למחרת בבוקר הגיע חילוץ".

בינתיים, על התל שבעמדה הצפונית, כשהלילה ירד, מנסור וריפשטיין הביטו בסורים חוצים את הגבול בשיירות לחושניה. "בשלב מסוים אני מקבל פקודה להסיט את קנה התותח לכביש, למקרה שיעלו סורים", מנסור מתאר, "ואז אני רואה אלומה מתקרבת. לטנקים שלהם היו פרוז'קטורים. צעקתי 'חבר'ה, טנק סורי'. הבנו שתוך שניות ישחרר פגז. צעקתי 'אש־אש' אבל לא היה ירי. לתותחן נשרפה נורת הכוונת. התכוונתי לנסוע אליו, לנסות להפוך אותו. ואז התותחן ירה, ואנחנו נסענו אחורה ברייס, נפלנו לבור מטורף. הטנק היה בשיפוע, מושבת. יצאנו ונשכבנו על הרמפות".

האירוע הבא הוא חילוצם של ריפשטיין ומנסור בטנק. "ביקשו שלא נדבר בצריח", מנסור נזכר, "ואני אומר, 'ריבונו של עולם, יש רעש מנוע. איך ישמעו?'. התברר שעברנו דרך השיירה הסורית. הרגשתי שזה עניין של זמן שהסורים אוספים אותנו".

אנחנו יושבים עכשיו ב"קשת יונתן", מדרשה על שם יונתן וודק, שריונר שנפל באזור קוניטרה. בדרך לפה ממוצב 111 חצינו אתרי קרבות והנצחה. ממזרח לנו היה תל פזרה, שעליו התחוללו ב־10 באוקטובר קרבות מול דיוויזיה סורית; ומצפון מארב טייגר, שבו חטיבה 7 השמידה גדוד אויב; וקודם, לא הרחק ממחנה חושניה, בחורשת משה ניר, עצרנו באנדרטה לחללי גדוד השריון 95, שנסע על הזחלים לרמת הגולן כל הדרך מבסיס כורדני.

בקשת יונתן, בכל אופן, שלושת השריונרים מספרים קצת על עצמם. בן־ריטן, אב לשלושה, סב לחמישה, הוא מעצב גרפי. ריפשטיין, אב לשניים, סבא לנכדה, היה מהנדס אלקטרוניקה ברפא"ל. מנסור, אב לארבע בנות וסב לחמישה נכדים, עשה את שנותיו בהייטק. בימים אלה הם עומלים על סרט הנצחה ללוחמי מוצב 111 ומבקשים לגייס לכך כספים. זה לא מובן מאליו. עד השנים האחרונות ברחו מלדבר על המלחמה. "עד יום מותם הוריי לא ידעו מה עשיתי. לא שיתפתי אותם", בן־ריטן אומר. מקודם גילה שכשנקרא למילואים, קיווה לא להגיע לאזור. "פחדתי. במלחמה גם פחדתי, אבל זה היה פחד מסוג אחר, של לא רוצה להתקרב".

"אנחנו יצאנו יחסית נורמליים", הם מסכמים, "בעלי משפחות, מקצוע, ניהלנו חיים נורמטיביים".

ששת הימים > עם משחררי ירושלים

הלוחמים "הפשוטים" הללו הם שלד הארץ הזו, ובלי שלד אין בית. ואיזה מחיר יש לבית הזה, הלב נקרע. אתה נע ביניהם, בין האנשים ששרדו שדות קטל, ומבין כמה נוראה האימה: זיעת הקרב שמקרישה, הקליעים ששורקים, הזעקות, המראות, כל אלה נטמעים והופכים לחלק ממך. גם אם תנסה להתנתק, בתוכך אתה משלם את מחיר המלחמה.

את זה הבנו ממפגש למפגש. למרגלות חומת העיר העתיקה בירושלים, בשער האריות שממנו קצרה הדרך להר הבית, פגשנו את יורם זמוש, משה מילוא ומוני סלע, שהבקיעו את דלתות העץ הכבדות בשער והסתערו פנימה ביום הקרבות השלישי. עוד מעט נציין 56 שנה למלחמת ששת הימים, אבל קולם רועד ועיניהם בורקות כשהם מתארים ונכנסים זה לדברי זה, כאילו מדובר באירוע שאירע לא מזמן. זמוש, שהיה מ"פ א' בגדוד 71 של חטיבת הצנחנים המרכזית, מספר שהיה בדיוק על הטרקטור בשדה הכותנה של גן יבנה כשגויס למילואים, שבועיים לפני המלחמה. מילוא קיבל את הצו בשדות קיבוץ הראל, וסלע בפרדס של קיבוץ מעברות. שבועיים התאמנו לצניחה בעומק סיני כדי לתת מכת מחץ בעורף הצבא המצרי. "בבוקר שבו פרצה המלחמה ישנו בצד המסלול בתל נוף", מספר זמוש, "קמנו בשש וחצי ברעש מחריש אוזניים כשכל המטוסים בבסיס המריאו בזה אחר זה להשמיד את חילות האוויר של מצרים וסוריה. בצהריים כבר היה ברור שאין צורך בצניחה בסיני, וקיבלנו פקודה לעלות לירושלים".

מילוא: "בדרך, בלטרון, חטפנו ירי מרגמות מהלגיון שחלש על הדרך. טנדר עמוס תחמושת חטף פגיעה ישירה ממש לפני הזחל"ם שלי ועלה באש. הסתכלנו האחד על השני, ריח המלחמה קיבל את פנינו בשער הגיא".

זמוש: "עם ערב הגענו לכניסה לעיר, שהייתה מתה. קולות נפץ, רעמי פגזים נשמעו ממזרח, והתושבים במערבה של העיר הסתגרו בבית. רק שני ילדים, בני עשר בערך, ישבו על תלולית והביטו בשיירה שלנו. 'מה אתם עושים פה, מסוכן בחוץ', פנה אליהם אחד הלוחמים. 'רוצים לראות את המלחמה', הם ענו".

סלע: "הפקודה הייתה לפרוץ את הקו העירוני מול ואדי ג'וז וגבעת התחמושת בשתי נקודות. מולנו ישבה חטיבה ירדנית בעמדות מבוצרות, בינינו לבינם שורות־שורות של גדרות ובאמצע מוקשים. אני הייתי בגדוד 78, שקיבל פקודה להגיע דרך שמואל הנביא לשער שכם ומשם למוזיאון רוקפלר. חטפנו הפגזה לא נורמלית, היו לנו מפות לא טובות, התברברנו בשטח, סיפור־סיפור".

זמוש: "מול הגדוד שלי היו שני גדודי לגיון משופמים, ותיקים, מכירים את הגזרה מצוין. היה ברור שלא תעזור שום הפגזה, כדי לנגוף אותם נצטרך לעמוד מולם פנים מול פנים. אני נידנדתי לסמג"ד דן זיו ולמג"ד עוזי עילם שאני רוצה שהפלוגה שלי תפרוץ לעיר העתיקה ותטהר את הר הבית והכותל. זו נראתה לי המשימה הכי חשובה בהיסטוריה של העם היהודי. בערב, לפני הכניסה לקרב סביב העיר העתיקה, עצרנו בבית הכרם. זקנה נכנסה למקלט שלנו ונתנה לי דגל שהיה מונף על הבית שלה ברובע היהודי עד 48'. 'כל העם היהודי דוחף אתכם באצבעות', היא אמרה בדמעות, 'כל דורות העם היהודי איתכם'. הלוחמים שהיו שם במקלט, חילונים, קיבוצניקים, עירוניים, דתיים, כולם הצטמררו. ראית דמעות נקוות בעיני הלוחמים מהתרגשות".

מילוא: "אני עכשיו מצטמרר כולי".

זמוש: "ולמחרת, 9:50".

מילוא: "9:45".

זמוש: "9:50! מוטה נותן את הפקודה 'נוע, נוע אל השער'".

מילוא: "לידנו עמד הטנק של יוסי בן גיגי, שדפק סדרה של פגזים על השער ועל אוטובוס לידו. כולנו התכסינו עשן סמיך. משום מקום הגיע מוטה גור עם הזחל"ם שלו, עקף את כולנו ופרץ משער האריות אל העיר העתיקה...".

זמוש: "הוא רצה להירשם בהיסטוריה כמי שנכנס ראשון לעיר העתיקה. אנחנו רצנו אחריו ברגל".

לפני שער האריות ישבנו בגבעת התחמושת, שהפכה למרכז מורשת והדרכה לחיילים ובני נוער. זה מקום מרתק שהומה בכל ימות השנה. השלושה לא פסקו להעלות זיכרונות: הזקן עם המפתח הגדול והכבד שפתח להם את הפשפש לכותל, הדגל של הזקנה מבית הכרם שנתלה ברגע ההוא, שהפך לצילום אייקוני, והכיתוב על הדגל – "נתלה על הכותל המערבי בירושלים בידי חיילי חטיבת הצנחנים 55, היא חטיבת כובשי ירושלים", שתוקן, רגע לפני שזמוש מתח את איבריו כדי לתלות אותו, ל"משחררי ירושלים".

מלחמת העצמאות > עם מובילי השיירות

לעת ערב הגענו לחאן שער הגיא. מבנה אבן מתקופת הטורקים ששופץ ומשמש כיום מרכז מורשת והדרכה לקרבות שהתחוללו כאן בתש"ח על הדרך העולה לירושלים; ועל שיירות המשוריינים שניסו להעביר אספקה לירושלמים הנצורים וחטפו הפגזה וירי משני צידי הדרך, עליהן כתב חיים גורי "באב אל וואד, לנצח זכור נא את שמותינו, שיירות פרצו בדרך אל העיר, בצידי הדרך מוטלים מתינו, שלד הברזל שותק כמו רעי".

מעטים לוחמי תש"ח שעודם בחיים וכוחם במותניהם כדי לעמוד ולספר את סיפורם. על מחיר הדמים ששילמו הם ובני דורם, הנשים, הנערות, הגברים והנערים שלחמו במלחמה ההיא, המלחמה על תקומת המדינה. כאן בעצם אנחנו מסיימים את המסע הזה, עם האלוף במיל' עמוס חורב, בקרוב בן 99, ועם פסח עזריהו, כולה בן 92. עלילות שני הברנשים המכובדים הללו במלחמת השחרור משתרעות על פני כמה חזיתות. "אני הייתי מפקד שיירות", אומר חורב ומצביע על כביש 1, "פה למטה ירו עלינו כמו על ברווזים. אני הובלתי את שיירת חולדה, משאיות של תספוקת, עוזי נרקיס היה מ"פ האבטחה, ופה ממש הוא והלוחמים שלו ירדו מהרכבים וטיפסו על הרכס הצפוני כדי לשמור עלינו. מעט קודם לכן הייתה ההתקפה על שיירת נבי דניאל והאווירה הייתה קשה. איבדנו 15 לוחמים, 40 נפצעו. היה בוץ ובדרך התקפה מחולדה הערבית. בא קצין בריטי, זה מרץ 48', האנגלים עדיין פה, והוא אומר לי 'אל תמשיך, העסק אבוד', ואני עונה לו 'המצב קשה אבל לא אבוד'. זה היה המוטו שלנו במלחמה ההיא. קשה, אבל לא אבוד".

עזריהו: "פיעמו בנו תקווה גדולה והבנה שאין לנו ברירה אלא להילחם עד טיפת דמנו האחרונה, כל עוד עומדים אנחנו על רגלינו. אני בגיל 13 הצטרפתי להגנה. ברחוב גאולה בתל־אביב היה בית ספר דתי, שם למדתי לפרק ולהרכיב אקדח".

"אני קיבלתי אקדח מתנה לבר המצווה, ובגיל 14 הצטרפתי לחי"ש (חיל השדה) של ההגנה", חורב נזכר, "לפני שפרצנו את הדרך לירושלים קיבלנו נשק מצ'כיה. הגיעו מאוזרים עם צלבי קרס. לחמנו עם מה שהיה. כבשנו כפרים והרסנו כפרים. מוניתי לסגנו של מפקד הגדוד הרביעי של הפלמ"ח, יוסף טבנקין, הבן של יצחק, והוטל עליי להוביל את שיירת נחשון. אתם תצטרכו גיליון שלם כדי לכתוב את מה שעברנו. אני כבשתי מחדש את הקסטל לאחר שהוא נכבש על ידינו ונכבש מידינו על ידי הערבים. ראיתי חברים שנפלו, את גוויותיהם שהושחתו. זו הייתה מלחמת אין ברירה, אנחנו או הם. פוצצתי את הכפר שהיה על הקסטל פרט לבית אחד, הבית של המוכתר. רציתי שיישאר שם לדיראון עולם, שיידעו מה היה שם. אחר כך פוצצנו את כל כפרי הערבים מפה עד רחובות".

עזריהו: "את חולדה הערבית, את בית סוסין ואת בית ג'יז פוצצנו בלי למצמץ. אתם שואלים אם פחדנו על חיינו? איפה פחדנו, דחילק, מי בכלל חשב לפחד? רצינו לנצח, להישאר בחיים, לא חשבנו על שום דבר אחר".

חורב: "פוצצנו הכל שלא יחזרו. עבד אל־קאדר אל־חוסייני (מנהיג הכוחות הערביים באזור ירושלים) אמר 'זה או אנחנו או הם', והבנו את זה טוב מאוד. זה הכל. אבל עזבו מה היה, היום המצב חרא, הקמנו מדינה ועכשיו קוראים לנו בוגדים".

למה בוגדים, מה פתאום בוגדים?

עזריהו: "עמוס עזוב, אל תדבר על זה, כואב לי הלב, באמת שכואב לי הלב".

חורב: "מה אנחנו בסך הכל רוצים? לשמור על המדינה שלנו, של כולנו, לשמור על מה שנלחמנו עליו, על מה שחברים שלנו, נשים וגברים, בכל המלחמות נלחמו עליו, על הבית!".

עם תחושות החמיצות, התקווה וההערכה הללו, המסע שלנו מסתיים. בשבועות שיבואו אחר כך הגבולות שבהם ביקרנו, מלבנון ועד סוריה, שוב לא יהיו שקטים. האירועים ייצרו קורבנות, גיבורים ואתגרים חדשים. 75 שנה, יש דברים שלא משתנים.