גדולים מסך מחלוקותינו

בשנות ה־40 הייתה לנו אלטלנה. היא סימלה פיק של מריבות פנימיות שחצו את ישראל. בשנות ה־50 התווכחנו על השילומים. כמה אמוציות, כמה כאב. איך אפשר בכלל לדעת מי צודק?

אחר כך, ב־1967, פרצה מלחמה, היא נכפתה עלינו, ויצא ככה שניצחנו וחזרנו לחברון ולשומרון ונפתח ויכוח סוער שנמשך שנים, בין "שלום עכשיו" לגוש אמונים. תהום הייתה בין הצדדים. אולי עודנה.

בשנות ה־70 היו "הפנתרים השחורים", עוד פצע שותת, עוד כאב ומחלוקת ודרישה להכרה ולצדק, ובשנות ה־80 רבנו בינינו על לבנון. אילו מריבות אלה היו. הן היו ספוגות בדם. בתחושת איוולת נוראית.

בשנות ה־90 הייתה אוסלו, כמו סופה היו הימים האלה פה, איזה גורל איום, להתווכח על רקע אוטובוסים מתפוצצים, ואז גם רצח רבין, אללי לנו, אללי. אחר כך שנות האלפיים החלו ואיתן הנסיגה, או העקירה, או ההתנתקות, עוד אירוע טראומטי שחצה את האומה. אחר כך רבנו על אלאור אזריה, על הממלכתיות, והנה הגענו לרגע הזה, שנות ה־20 של המאה הנוכחית, ואנחנו עדיין פה, עומדים ומתווכחים, והסערה עדיין עזה, הפעם הנושא הוא הרפורמה המשפטית.

וכל אחד מהנושאים וכל אחד מהוויכוחים היה נדמה בשעתו לדבר הזה שאי־אפשר יהיה לעבור אותו ביחד, אי־אפשר יהיה להישאר מאוחדים כל עוד הוא ככה, מבעבע. אבל איך שהוא, השם יודע איך, בנינו פה מדינה בזמן המועט שנותר לנו בין הוויכוחים העזים, 75 שנות מחלוקות שבדרך נס קמה בהן מדינה משגשגת, פורחת ומרגשת. ואם יש משהו שלמדנו מ־75 שנות מחלוקת זה שהמדינה הזו גדולה מסך מריבותיה. העם הזה גדול מסך מחלוקותיו.

70 פנים לתורה ויש הרבה דרכים לעלות לקצה ההר, אבל בסוף אנחנו תמיד מגיעים איכשהו, ביחד, למעלה. ואני לא מנסה להמעיט מעומק השסע. מה שעברנו פה בשלושת החודשים האחרונים היה מטלטל באמת. נחשף פה קרע עמוק.

אבל ביום העצמאות הזה, ה־75, מותר לנו, לרגע אחד, להודות שקיים סיכוי לא רע בכלל שגם מהקרע הזה נצא מחוזקים. זה דורש רצון טוב שלא תמיד ישנו וחוכמה שלפעמים נעדרת, אבל זה בהישג יד, זה אפשרי ואין בעצם ברירה אחרת.

ישראלים רבים מודאגים, אבל גם המודאגים ביותר חייבים להודות ששלושה חודשים מהקמת ממשלה שהם כה חששו ממנה, באיזה פיתול מדהים בעלילה, התעוררו בישראל דווקא הכוחות הליברליים, ונראה שבאיזו מין תנועת מטוטלת לא צפויה, ממשלה שנראה היה שתיקח את ישראל למקום חרד"לי ושמרן, העירה דווקא כוחות הפוכים וכפתה על כולנו לברר ולנסח חוזה ישראלי עדכני וחדש, שיאפשר לנו להיות חזקים יותר ודמוקרטיים יותר, ועדיין ביחד.

כי סערת עלינו, מדינה אהובה, לנצח ננגנך.