מגיעה סמדר פרי, שופעת סיפורים מעשרות שנותיה כעיתונאית ופרשנית לענייני ערבים. כשהיא שומעת שהרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר לשעבר דן חלוץ מגיע גם הוא, היא נזכרת איך פעם שיכנעה אותו להשתתף בארוחת ערב מיוחדת עם הטייס והטייסת של מלך ירדן. היא תוהה אם הוא זוכר. מיד אחריה נכנס ניסים סרוסי בחליפה מחויטת ועניבה, לוק של תייר אירופאי שנקלע לחום של ישראל. זה כ־20 שנה הוא מתגורר בצרפת ומופיע כזמר, והפעם נחת פה כדי לחתן את בתו היחידה, וגם כדי לשקול עלייה לארץ.
כשדן חלוץ מגיע הוא בודק את הלו"ז של המפגש ומתיישב לקרוא את העיתון. מבטו מודאג, ולא רק בגלל העיכוב של חלק מהמשתתפים. וכן, הוא זוכר את ארוחת הערב עם הטייסים, אבל מעבר לזה אי־אפשר להרחיב. אחריו מגיע רוני בר־און בחיוך רחב, רמז לאופטימיות ולתקווה שהוא מתעקש לשדר לאורך המפגש. אחרונים צועדים לחדר אביהו מדינה ושרה'לה שרון, לא לפני שעשו סלפי משותף במעלית.
"נולדתי בכ"ד באייר, בחודש שבו נולדה גם המדינה. הברית שלי התקיימה במרתף, כי תל־אביב הותקפה על ידי מטוסים מצריים", מספר רוני בר־און. הוא נשוי, אב לשתי בנות ובן ("אף אחד מהם לא חשב אפילו על רילוקיישן, זו ההוכחה הכי טובה לחינוך שקיבלתי ושהעברתי להם") וסב לשישה. הוא גדל כבן למשפחה רוויזיוניסטית, היה חניך בתנועת הנוער בית"ר ומעורב בפוליטיקה כבר מגיל צעיר. נבחר לכנסת מטעם מפלגת הליכוד וכיהן גם כשר האוצר, הפנים והתשתיות. למרות השתייכותו הפוליטית לימין, הוא מספר, נאם במחאה ברחובות: "באתי לחזק ויצאתי מחוזק".
דן חלוץ, יליד אוגוסט 1948, עשה את רוב חייו במערכת הצבאית. החל בקורס טיס וסיים כרמטכ"ל. "בימים האלה אני מקדיש את כל כולי למאבק בדיקטטורה שהולכת לקום במדינת ישראל אם החוקים יעברו", הוא אומר בלהט. אביו היה לוחם אצ"ל, והוא מספר כי הצביע ליכוד ברוב שנותיו. "הקמנו פה בעמל רב מדינה לתפארת, בניגוד לכל הסיכויים הפכנו לנס עולמי. היום אנחנו מוצאים את עצמנו נאבקים על הדבר שנלחמנו עליו אז, מדינה דמוקרטית יהודית ליברלית שוויונית".
הקרע בחברה הישראלית נוכח ופועם לאורך כל השיחה. בעשור השמיני לחייהם, כשהם כבר אינם נושאים בתפקידים ציבוריים, הממלכתיות מפנה את מקומה לאזרחות מודאגת.
שרה'לה שרון מספרת כי המצב במדינה גרם לה לשנות את שגרת חייה. היא עדיין מנגנת ומטיילת בין יישובים וקיבוצים בפריפריה, אבל יוצאת כל שבוע להפגין. "נולדתי בכ"ד בשבט, פברואר 1948", היא מספרת. "באסון המסוקים נפל הבן הבכור של אחי הצעיר, ומאז הפסקתי לחגוג את התאריך הלועזי, ואני מציינת רק את יום ההולדת העברי".
היא גרה בקיבוץ אשדות יעקב, נשואה, אם לשני בנים ושתי בנות וסבתא לעשרה. וכן, היא עדיין שרה במסגרת מועדון הזמר של עמק הירדן, שאותו פתחה כשהייתה בת 30. בערב יום העצמאות היא מספרת שלא תרוץ בין הבמות בערים הגדולות, אלא תופיע בסלעית שבשומרון. "אני מתמקדת במקום אחד, ורק באלו שרוצים לשיר שעתיים".
במוצאי שבת אפשר למצוא אותה בכיכר צמח, או כמו שהיא מגדירה אותה "בירת ההפגנות של הכנרת". "כל שבת אני מביאה להפגנה קלידים וכולם שרים איתי ומניפים דגלים", היא מספרת. "לפעמים אני אומרת, בעיקר בימי ההולדת שלי, שהיה פה יופי, שמחה וששון - עד לפני שנתיים. עכשיו אני אומרת שלצערי אני נראית יותר טוב מהמדינה. במועדוני הזמר שלי אני לא אומרת מה דעתי, יש אנשים שחושבים אחרת ואולי זה מפריע להם. אבל כשיש לי אפשרות להתבטא ברחוב בהפגנות אני עושה את זה".
ניסים סרוסי הוא היחיד בחבורה שלא נולד בישראל. "אני יליד תוניס", הוא מספר. "בזכות הוריי למדנו על היהדות מינקות. השאיפה הכי גדולה שלנו הייתה לעלות לישראל וברוך השם זה קרה". בשנות ה־70, אחרי קריירה מצליחה כזמר בארץ, החליט לעבור לצרפת, שם הוא מתגורר עד היום. "התחתנתי בצרפת עם בחורה יהודייה ויש לי ילדה ממנה שהתחתנה בשבוע שעבר בישראל. עכשיו אני במחשבה לחזור לארץ ולהמשיך את הקריירה שלי כאן, גם בחזנות וגם בשירה".
הוא מחובר מאוד למדינה, ודואג להתעדכן במצב הפוליטי והחברתי גם כשהוא בצרפת. "אני לא שמח מהפוליטיקה בארץ. יש המון בלגן, ואנחנו אחד נגד השני, רבים, זה לא מתאים לנו. אני מתפלל לאחווה ושלום כל יום".
"אני בת למשפחה שכולה", מציגה את עצמה סמדר פרי, "הדוד שלי, בועז עמיקם, נפל בפסח 1948, ומאז המשפחה שלנו נכנסה למצב קשה. אני באה ממשפחה מיוחסת בחיפה, סבא שלי היה הרב הראשי של חיפה, אבא של בועז ז"ל היה עורך דין מאוד מפורסם. ואז נפל הבן ועולמו חרב עליו".
היא התלבטה אם להשתתף בכתבה הזו. חגיגות יום ההולדת למדינה, שהן גם חגיגות יום ההולדת שלה, הן לא בהכרח יום שמח עבורה. "נולדתי אחרי שבועז נפל, בספטמבר 1948. מאז ועד היום מעולם לא חגגו לי יום הולדת", היא מספרת בכאב. "כשהייתי בת עשר אמא שלי עשתה סוף לסיפור, רצתה לחגוג לי יום הולדת, ואני זוכרת שהלבישו אותי יפה והזמינו את כל המשפחה לבית שבו גדלו אמא שלי והאחים שלה. כשהגענו לבית ראיתי משטרה. אמא שלי השאירה אותי על המדרגות ועלתה למעלה, אחי הקטן ישב לידי וחיכינו. התברר שבפעם הראשונה שחגגו לי סבא שלי התאבד".
היא גדלה בחיפה, בת למשפחה רוויזיוניסטית. בתיכון בחרה ללמוד במגמת מזרחנות - החלטה שידעה שלא תתקבל בהבנה בבית. "אז למדתי בסוד, היו לי ספרים של מגמה ספרותית בערבית. מנהל בית הספר לימד אותי, שיתף איתי פעולה. עד שיום אחד אמא שלי הגיעה לבית הספר ועשתה סקנדל. אבל בשלב הזה כבר החלטתי שזה יהיה התפקיד שלי, לשמור על קשר עם העולם הערבי, לזכר דוד שלי. אז לא היה עוד שלום עם אף מדינה, אבל הכנתי את עצמי לקראת זה. קראתי ספרים, למדתי, לימדתי, הייתי אזרחית עובדת צה"ל. היום אני גרה בתל ברוך, יש לי שני ילדים ושני נכדים".
האחרון בחבורה הוא אביהו מדינה, שרק ביום העצמאות הקודם קיבל פרס ישראל בתחום הזמר העברי ("הזכייה האמיתית שלי היא שלוש הבנות שלי, שבעה נכדים, כולם גרים מסביבי"). הוא נולד בתל־אביב באוגוסט 1948. "השם המלא שלי הוא אביהו לוי מדינה", הוא מספר. "השם לוי הוא המקורי, ומדינה מהעיר מדינה בספרד. כשעקרו אותנו בגירוש ספרד הגענו לטורקיה. הצמידו לנו את השם מדינה כדי שיזהו אותנו מבין הלווים. אמא שלי ילידת ירושלים, נולדה בנחלאות".
הם לא רוצים לדבר על העבר. הסיפורים הנוסטלגיים הם עבורם זיכרון רחוק לעומת מה שקורה היום בישראל. רק אחד מתעקש להיזכר. "אמא שלי ברחה מפולין ב־1939", אומר בר־און. "היא נדדה במשך חמש שנים ברוסיה ובסוף הגיעה לארץ כחלק מהעלייה של ילדי טהרן. הרבה שנים אחר כך פגשה את אבא שלי, שכל משפחתו נספתה בשואה, ואחרי ארבע שנים אני הגעתי לעולם. הבקשה היחידה שלה הייתה שהבן שלה לא ישתתף במלחמות. ואני עד גיל 25 כבר עברתי את ששת הימים, ההתשה ומלחמת הכיפורים", הוא אומר.
"בגלל זה יש ממד של אופטימיות גם בראיית העולם שלי היום. שלא תבינו לא נכון", הוא פונה לנוכחים, "אני מאוד חרד למה שקורה פה. פעם ראשונה שאני רואה ממש קרעים בין חברים, בין משפחה, אבל אני חושב שזה בר תיקון. היו תקופות גרועות יותר. המחאה מרגשת אותי. היא אותנטית ברמה בלתי רגילה, ספונטנית, של כל העם. זו הדרך היחידה לגרום לראש הממשלה להבין שאת המאבק הזה הוא לא ינצח אם לא ישנה את דרכו. אני מאמין בעם הזה, הוא הרבה יותר חזק ממנהיגיו".
פרי: "ואני לא אופטימית בכלל. עוד שתי תופעות שלא היו מעולם הן בריחה של הצעירים והוצאת כספים מהמדינה, שזה דבר שלא ראינו בחיים".
בר־און: "את לא זוכרת את 'האחרון שעוזב את נתב"ג שיכבה את האור' ב־1966?"
פרי: "כן, אבל עכשיו זה קרע בתוך העם. אין דו־שיח, יש רק מלחמות בין חלק אחד לשני, וזה נוגע בכל התחומים. אני לא רואה פתרון, אלא אם כן יקרה נס שהוא ממשלת אחדות".
בר־און: "זה בגלל שטיפת המוח של הדור שלנו. כל תרבות השקר וההתלהמות. הדור של היום במחאה פי אלף יותר טוב מהדור שלנו. חכם. רואה. שומע. מעורב. בשלושת החודשים האחרונים הצעירים האלה מוכיחים שהם דור מופלא".
שרון: "מה שאני רואה זה משפטים כמו 'כאן לא אוכלים לחם בפסח' ו'כאן בחוף הים מתרחצים לחוד' ו'כאן אין אוטובוסים בשבת'. לא תיכנסו לחיים שלי, אני רוצה לחיות בדרך החופשית. ההורים שלי עלו מפולין, אבא שלי עסק בהעפלה בלתי־לגאלית. לימד בקפריסין שירים עבריים את המעפילים. גדלתי על חקלאות, חריצות, צניעות. להסתפק במה שיש. לא האליטה של המדינה ולא שום דבר. צריך ללכת לא שמאלה ולא ימינה, אלא קדימה. שיהיו שינויים, אבל שלא תהיה מהפכה משפטית ולא מדינת הלכה".
סרוסי: "מה שאני רואה זה שאין נקודה אחת שכולם רוצים להגיע אליה. כל אחד רץ לכיוון אחר, אין מטרה משותפת".
חלוץ: "אני שומע את רוני ומוטרד מקו המחשבה שלו. או שאני לא רואה את התמונה או שהוא לא רואה. אבל גם אני אופטימי כי אין לי שום אלטרנטיבה. פסיביות זו לא תוכנית עבודה".
בר־און: "אז מה ההבדל בינינו?"
חלוץ: "שאתה אומר 'היו תקופות גרועות יותר'. זו נחמת שוטים. הרפרנס שלי הוא הדברים הטובים שצריך לקחת ולא הרעים. בניגוד למה שהיה פעם, היום יש קרעים בעם שייקח שנים לאחות, אם זה בכלל אפשרי. אני רואה היום מגמות בחברה הישראלית שמדאיגות אותי מאוד. אבל אני לגמרי מסכים עם רוני שהמאבק שיצא אליו הציבור הוא מדהים. בא מתוך האנשים. הספונטניות, הרוח, האווירה שאומרת 'אנחנו רוצים להיות עם חופשי בארצנו'. אבל אם אני שומע שיש קבוצה הזויה שרוצה לכפות מדינת הלכה אני מודאג מאוד. אם אני רואה קבוצה גדולה בחברה הישראלית שסרבנות היא לחם חוקם והשתמטות היא לחם חוקם אז אני מודאג".
"איך מחברים את החלקים האלה לתוך שלם? תגידו לי אתם", חלוץ פונה לשאר הקבוצה, "אני נלחמתי על המדינה הזו כדי לחיות במדינה ליברלית, דמוקרטית, שיוויונית. נקודה. איש באמונתו יחיה וייתן לאחרים לחיות באמונתם. אני לא רואה שזו המגמה של המערכת הפוליטית השולטת על מדינת ישראל".
בר־און: "אני רואה את הדברים דרך הזווית המשפטית כי יש לי היכרות איתה. ישבתי בוועדה לבחירת שופטים, יש לי חברים שהם שופטים בבית המשפט העליון, ויש הרבה מה לתקן במערכת המשפט. שמעון פרס אמר 'אם אין לנו השפעה על העתיד אז נשנה את העבר', ואני אומר שהייתי בהרבה נקודות בחיים שחשבתי שהמדינה הולכת להיגמר. היה רע, ואז היה רע עוד יותר, אבל תמיד בסוף היה טוב. שאני אתייאש? אין לי ארץ אחרת".
אפילו מדינה, שעד עכשיו ניסה להתרחק מהנושא, לא מצליח להישאר אדיש. "למדתי והחכמתי. אבל אני רוצה להגיד לשני אלה משהו", הוא אומר ומצביע על בר־און וחלוץ. "אתה רוצה משהו והוא רוצה משהו. אני שונה ממך, אתה שונה ממני, והוא שונה ממני. אם אני מתחשב בך, אני מצפה שתתחשב בי. הפשרה ביניכם היא דרך השלום. ואתם הדוגמה לכל העם הזה. לא רציתי לדבר על פוליטיקה, אבל כמובן שהמצב במדינה משפיע עליי".
בואו נדבר על יום העצמאות. זה אמור להיות יום מאחד ומחבר, אבל השנה הרבה אנשים חוששים לקראתו.
מדינה: "אצלי במקצוע, ברגע שהקהל נהנה ודורש רפרטואר מסוים זה משפיע עליי. הם שרים את השירים שלי, יש שכר לפועלי, וזה מעודד אותי להמשיך וליצור. אבל אם אתה מקבל פידבק מאולם ריק וחושב שזה בסדר, משהו אצלך לא בסדר. זה רפרנס למה שקורה בפוליטיקה ובמדינה, והמבין יבין. אנחנו ביום חג, ואנחנו מדברים על דברים כואבים. לא שאין מה לתקן. אבל זה יום העצמאות, תשחררו. אני מאמין שבחג הזה אנחנו נצליח לרקוד ולשיר יחד. יש מכנה משותף שלא מדלגים מעליו בעם הזה, כולם שמחים, מימין, משמאל, יש לנו מדינה עצמאית וחזקה. יש פה אנשים גאונים, יצירתיים, מופלאים. מה רע".
חלוץ: "אני חרד שנראה משפחות משני הצדדים שיפגינו ביום הזיכרון. אני קורא לא להכניס את נושא השכול לתוך המחלוקת, אבל לא יכול לקחת מאנשים את הרגשות שיש להם בהקשר של המציאות הזו ואת השאלות שהמשפחות שואלות את עצמן לגבי המחיר שהן שילמו. וזה הדבר הנורא שקרה לנו, שהביאו אותנו למקום שדברים שהיו קונצנזוס לאומי הופכים לנושא מחלוקת. אותו הדבר לגבי יום העצמאות. השנה הוא יהיה אחר. בשבילי הוא אחר. לא כולם ישמחו באותה צורה ובאותה מידה. אביהו יופיע כי הזמינו אותו, אבל האם כולם בהופעה ישמחו? אני חי ורואה דברים אחרים. אני שומע אנשים שנתנו את נפשם עשרות שנים למדינה שואלים את עצמם 'האם זה יום העצמאות שלי?'".
מדינה: "לעומת שרה'לה, אני לא הסכמתי להופיע בהפגנות משמאל או מימין. מבחינתי שני הצדדים צודקים וטועים באותה מידה, אבל אני מוכן להתנדב ולבוא להופיע על במה משותפת כמו שעשיתי בהפגנה של הביטחוניסטים. למה? כי בוויכוח הזה אסור לערב את הצבא. נקודה סימן קריאה. בלי צה"ל, בלי הכוח שלנו, אנחנו גמרנו את הקריירה".
מה תגידו לאלה שרוצים לעזוב את הארץ או לא להגיע למילואים?
שרון: "נגיד להם שאנחנו מבינים את הייאוש שלהם. מבינים שהם אומרים 'נפלתם על הדור הלא נכון', שזו לא רק סיסמה. הם לא יהיו מוכנים לספוג את מה שאנחנו סופגים כבר יותר מ־70 שנה. הדור שרוצה לעזוב זה דור שמחפש לעצמו פתרונות מתוך ייאוש מהמדינה".
חלוץ: "אז אני רוצה להגיד לך שאף אחד לא סירב. אף אחד מאותם "מוגלות" ו"נפולת של נמושות" כמו שקראו להם בממשלה, אף אחד מהמילואימניקים והטייסים לא סירב. האנשים שמוגדרים כ'סרבנים' הם אלה שתקפו בסוריה ובעזה כשהיה צריך. ולמרות שהם מגיעים ומתפקדים, הם עדיין לא מוכנים להמשיך תחת שלטון דיקטטורי. ואני מחזק אותם. כל עוד זו דמוקרטיה נענים לכל משימה".
מה אתם חושבים על היחס של המדינה למבוגרים?
שרון: "אני מארחת רק אמנים מבוגרים במועדון הזמר של עמק הירדן. בשביל לתת להם פרנסה קודם כל, ושנית כדי שיזכרו אותם. כל השנים עשיתי את מה שאחרים, והמדינה, לא עשו. וזה מה שאני אנסה לעשות תמיד, לתת למבוגרים את הכבוד במקום שלא נותנים להם. יש לנו ברזומה שירים נפלאים, לכולנו. וצריך להזמין, לצלצל, ואנחנו נשיר את השירים הכי יפים שהם השפה של המדינה שלנו שחיברנו לה מנגינה".
סרוסי: "לצערי אנחנו עדיין רואים הרבה אי־שוויון בין הזמרים, בין עדות, בין גילים. זמר בגיל 15 וזמר בגיל 60 לא יקבלו את אותה עבודה, אפילו לא קרוב, ואני לא יודע מי צריך את זה יותר. ויותר מהכסף, יותר מהכבוד, אין חוט שמקשר בין הזמר הצעיר למבוגר, וזה הכי עצוב פה. המוזיקה, מה שטוב בה זה שהיא מחברת בין אנשים, אבל בשנים האחרונות גם את זה היא לא מצליחה לעשות כי לא נותנים לה מספיק כבוד".
שרון: "אבל מוזיקה משתנה. היא לא יכולה להיות אותו הדבר אצל ילדים ואצל מבוגרים".
סרוסי: "בבית הכנסת, מה מחבר את הקהל? הפיוטים והתפילות. ילד שלמד בגיל חמש פיוטים, ישיר את אותם פיוטים שישיר אדם בן 50. אולי בסגנון אחר, אבל עם אותה כוונה. וזו המוזיקה. יש בידינו דבר שהוא לא כוח פיזי, לא צבא ומלחמה. מוזיקה. תפילה. עצובה ושמחה. אנחנו צריכים לתת הזדמנות לכל עדה. לכל גיל. לכל מעמד. רב שלמד כל החיים וצעיר שלמד כמה שנים פיוטים, יש להם אותה שפה".
מדינה: "תמיד הדור החדש ממציא את עצמו כדי להגיד 'אני יותר טוב מההורים שלי'. אבל בלי לפסול. מביא מקום אחר, אג'נדה אחרת, אלה הפנים של הדור החדש שאני אוהב אותו מאוד. לא אתלונן על מה שכן או לא נעים לנו, שהדור הצעיר יעשה מה שהוא מרגיש. זה מה שמייצג אותו. אני לא מצפה שישיר את השירים שלי. אני מסכים עם ניסים שבתקשורת, במדינה, לא מפרגנים לאלה שעברו את גיל 60. יש כמה יוצאים מן הכלל שתמיד יפרגנו להם, אבל על פי רוב הורגים אותנו כבר בגיל 50".
שרון: "שלום חנוך, שלמה ארצי, יש להם הופעות".
מדינה: "הם היוצאים מן הכלל. בכללי, זמר צריך יחסי ציבור טובים. למי שיש יחסי ציבור טובים יש קשרים הדוקים ונכונים עם התקשורת. וזה מבאס".
סרוסי: "כשעזבתי את הארץ לפני 20 שנה הרגשתי שמפלים אותי מכל הכיוונים במדינה. הרגשתי שמגיע לי מקום ומעמד שלא קיבלתי, לא משנה כמה טוב ומוכר הייתי. ב־1975 הזמינו אותי להופיע בפסטיבל הזמר. כשהגעתי המפיק של הפסטיבל אמר לי 'את שאר האמנים הזמנו בשביל המופע, את ניסים הזמנו בשביל להביא קהל', ואני צחקתי והתרגשתי, כי אז זה באמת היה נכון. אולי למצעד הפזמונים לא הכניסו אותי, אבל לפסטיבל הזמר הביאו אותי כדי להביא קהל. ולא רק שהבאתי קהל, גם זכיתי במקום הראשון ונסעתי לטוקיו לפסטיבל זמר בין־לאומי. יש אנשים שמחליטים כי נוח להם ויש אנשים שפועלים מהלב. אז זורמים. ואני שמח שזרמתי. ברוך השם עד היום אני מופיע, לא מתלונן. בגילי אני עדיין יכול הכל, לאמן ולזמר אין גיל".
שלמה ארצי סירב לקבל פרס ישראל השנה בגלל המצב.
סרוסי: "זה מפליא ומעציב אותי. בן אדם שמסרב לקבל פרס כל כך חשוב, חייבת להיות לו סיבה אמיתית, ואם הוא הגיע למסקנה הזו זה מאוד מעציב. שיקבל את הפרס ואז יסביר למה ומה מצער אותו. אם אתה מקבל את הפרס ומסביר את הכאב והפילוג זו הגדולה. מי ששמח שהוא לא יקבל, שמח, אבל זו סטירת לחי לאלה שאוהבים אותו, לקהל שלו. אבל זו דעתו של אדם".
בואו נסיים את המפגש הזה עם שמץ של תקווה. ספרו לי על דבר אחד שמשמח אתכם.
מדינה: "לא משנה מה קורה במדינה, ההתרגשות הכי גדולה שלי בחיים היא מהמשפחה. כשהבנות שלי הולכות ללדת, אני לא מצליח לשמור על קור רוח. בדרך כלל אני ריאלי עד כדי גועל נפש. אני לא רגשן. הייתי במלחמה מול מאות טנקים בטווח של 60 מטר, ואני עם סיגריה בפה, יורה לכל הכיוונים, מפהק, שומר על המדינה, מה שיהיה יהיה. אבל כשהבנות שלך הולכות ללדת, זהו, שום טנקים לא יעצרו אותך מלהתרגש".
שרון: "יום העצמאות תמיד משמח אותי, כל שנה שהמדינה חוגגת. אבל האירוע שהכי התרגשתי בו היה בשמחת תורה בברית־המועצות בשנות ה־80. טסתי לשליחות של נתיב ומשרד החוץ לחו"ל, שרתי ורקדתי עם היהודים בגולה "שישו ושמחו בשמחת תורה", וכולם עמדו מסביבי ושרו. זו פסגת הישראליות שלי שהלוואי שתחזור אליי בקרוב, לפחות ברוח".
סרוסי: "אני רוצה לאחל משהו למדינה: שתהיה בה פחות פוליטיקה ויותר מוזיקה. אולי שהפוליטיקאים ילמדו מוזיקה ופחות נאומים. וכמובן שיהיה שלום בין כולנו".
פרי: "אני רוצה לאחל למדינה להתפכח. האירוע שהכי זכור לי היה כשראש ממשלה שלא אנקוב בשמו, מהליכוד, פגש אותי בקבלת פנים לפני עשרות שנים באיזה אירוע תקשורתי. זה היה בתחילת דרכי. הוא היה מוקף כולו באנשי המפלגה שלו והוא ניגש לבכיר ביניהם והצביע עליי ואמר 'אתה רואה אותה? היא משלנו אבל לא מאיתנו'. זה אומר שהוא מתכוון שהשורשים שלי, של המשפחה, בליכוד, אבל אני המשכתי בדרך אחרת. זה הצחיק אותי. היום משפט כזה לא היה עובר. כיום אני משתדלת לא להביע דעות. אני חושבת שהתפקיד שלי הוא להביא את העולם הערבי לידיעת הקוראים, ואני מתאמצת לעשות את הדבר הזה שחשוב כל כך".
חלוץ ובר און החליטו לסגור את השיחה באיחול של מילה אחת - שלום. ועם האיחול הזה, לראשונה במפגש המרגש, כולנו הסכמנו פה אחד.
