יהונתן לא שב משדה הקרב

אדם אחד היה חסר במפגש השנתי שערכה שלשום פלוגה ד' בגדוד 202 של הצנחנים, גיוס פברואר 1965: יהונתן גפן. רק שלא כמו בכל שנה, הייתה להם הפעם הזדמנות נוספת להיפגש: בבית העלמין בנהלל ביום שישי האחרון, בהלווייתו. דויד ברוזה, ה-חבר של יהונתן, ניגש שם לצנחן בדימוס אבי פרחן והבטיח לבוא במקומו של גפן לכל המפגשים הבאים.

לא מעט שמות בולטים ומשפיעים יצאו מאותה פלוגה. אבל הלוחם הכי מפורסם שלה היה גפן. החייל קטן הקומה והרזה, שכולם אהבו להשכיב על האלונקה באימונים כדי שיהיה להם קל, וגם הוא אף פעם לא ממש התנגד.

גפן, מסכימים כולם, לא היה החייל הכי ייצוגי בתולדות צה"ל. "תמיד הוא היה שלומפר", משחזר השבוע פרחן. "חולצה בחוץ, גומיות למטה, שרוול אחד ארוך ואחד עם גומייה. חפיפניק. הוא היה קוטר במסעות, ואסטרונאוט". לפי אגדה שמסתובבת עד היום בפלוגה, פעם הגיע לבקר בבסיס, הרמטכ"ל לשעבר והשר דאז משה דיין - וניגש לבדוק מה שלום האחיין מהמושב.

מכל מקום, על דבר אחד אין עוררין: גפן היה השותף האידיאלי לאוהל הסיירים. הוא תמיד קיבל חבילות מזון יקרות־ערך שאותן חלק עם כולם. "תמיד היה מה לאכול", צוחק פרחן, "שוקולד, סוכריות ועוגיות. כל טוב". גם אבישי פופליגר זוכר איך "היינו טובלים את הוופלים של יהונתן בכוס מים, שלא יעשו רעש כשאוכלים".

"הוא היה קוטר במסעות ואסטרונאוט", יהונתן גפן ז"ל )מימין( בשירות הסדיר בצנחנים

מפקדו הראשון של טוראי יהונתן גפן היה מתן וילנאי. "יהונתן", אומר השבוע וילנאי, "היה יכול להיות בלהקה צבאית, בקצין חינוך ראשי ובכל המפוקפקים האלו, אבל הוא החליט שהוא יהיה צנחן. הצנחנים של אז היו דבר מאוד קשוח. בחרתי ביהונתן כי הוא היה מושבניק מנהלל. לא ידענו שהוא קשור למשפחת דיין. רק תוך כדי התהליך זה התגלה. אני יכול להגיד שהשם דיין לא קבע או השפיע על הקבלה".

שבעה חודשים פיקד סגן מתן וילנאי על החיילים עד שקודם. למרות שהפך ברבות השנים לאלוף, מועמד לרמטכ"לות, שר ושגריר, החיילים של פלוגה ד' עדיין מכנים אותו "סגן וילנאי".

לילה אחד תיזז וילנאי את כל הפלוגה. הוא העיר אותם ופקד להעביר אוהל מנקודה אחת לאחרת. גפן יצא מהאוהל למסדר עם נר מודבק על הקסדה. כששאל אותו המ"פ ההמום במה מדובר, ענה לו הטוראי בלי להתבלבל שהוא כותב שירים בלילות לאור הנר.

***

חברי פלוגה ד' בהלווייתו של יהונתן בנהלל בשבוע שעבר | צילום: שאול גולן

החבר הכי טוב של יהונתן בפלוגה והשותף הקבוע באוהל היה צחי ברקאי. "הם היו צמד", נזכר וילנאי, "תמיד היו הולכים יחד. קראנו להם 'שני האינטליגנטים'". גם פופליגר זוכר: "כשיצאנו לאפטרים יהונתן העדיף להשאר עם צחי באוהל ולדבר, בזמן שאנחנו יצאנו לנתניה והלכנו לסרט. בסיום הקורס שניהם כתבו וערכו את עלון הפלוגה".

האוהל הקטן חיבר את יהונתן המושבניק עם צחי העירוני, שהגיע משכונת אפקה בתל־אביב. אחיו הצעיר של צחי הוא שדרן הרדיו הוותיק רזי ברקאי. "אחרי שנה וחצי באותו אוהל הגיע קורס הקצינים", מספר רזי, "יהונתן לא יצא אליו יחד עם צחי אלא שלושה חודשים אחרי". ואז אירעה הטרגדיה. "זה היה תרגיל לכיבוש יעד מבוצר", משחזר ברקאי. "מישהו שכב ברתק וירה באופן לא זהיר. אחי נהרג על המקום. הצבא רצה לפתוח בחקירה אבל ההורים שלי ביקשו ממאיר פעיל, שהיה אז מפקד בה"ד 1, שיניח לכל העניין. הם איבדו את הבן הבכור ומתכנסים באבלם, לא היה להם ענין בחקירות".

מי שירה בצחי בשגגה הוא בן אחר של פלוגה ד', גדי חוולס. הוא הודח מקורס הקצינים, חזר לחטיבה - ונהרג במלחמת ששת הימים. גפן כתב פואמה על שלושתם. רזי, שהיה חניך הפנימיה הצבאית בחיפה, הלך בעקבות אחיו. התגייס גם הוא לגדוד 202 והגיע עד בה"ד 1. "נהייתי קצין ושמרתי על קשר עם יהונתן כל השנים. שבועיים לפני שהוא נפטר עוד החלפנו ווטסאפים. דאגתי לו. כששאלתי מה קורה הוא כתב לי 'הגעגוע הקבוע, אני מזדקן בחן'. קבענו להיפגש".

המוות של חברו הקרוב צחי ברקאי השפיע על יהונתן גפן מאוד. כעבור כמה שנים כתב בטורו במעריב את המילים שיהפכו לימים לאחד משירי הזיכרון הזכורים והאהובים מכולם: הנסיך הקטן. "בשנים הראשונות", אומר השבוע רזי, "יהונתן נתן לי להבין שאכן מדובר על אחי. אחרי כמה שנים, כששאלתי אותו, הוא ענה שמדובר במישהו אחר. אני החלטתי לא לנכס את השיר למשפחה שלי. הוא מוקדש לכל הנסיכים הקטנים שמתו טרם זמנם". גם וילנאי זוכר זאת כך: "כשהשיר יצא הערכנו ואמרנו ש'הנסיך הקטן' הוא צחי. עכשיו אנחנו חושבים שזה עליו, על יהונתן. שהוא כתב את זה על עצמו. יהונתן היה משהו מיוחד במינו. אמיץ בצורה יוצאת דופן".

אבל מדוע מוזכרת בשיר דווקא פלוגה ב' ולא ד'? לפרחן יש תשובה: "'הנסיך הקטן' היה צריך להיות על פלוגה ד'. אבל ברוזה אמר לי ש-ב' מתחרז שם יותר טוב. יש סמליות רבה שיהונתן הלך מאיתנו לקראת המפגש השנתי של יום הזיכרון. הרעות שמתגבשת בצה"ל היא חברות אמיתית וזה חסר לנו בעם".

גפן מסיים את קורס הקצינים ולא חוזר לצנחנים. הוא משובץ בגדוד 12 של גולני. זמן קצר לאחר מכן פורצת מלחמת ששת הימים. יהונתן לוקח חלק בקרב בתל פאחר. המראות שראה שם לא הרפו ממנו עד מותו. "לחלק מאיתנו זאת הייתה המלחמה הראשונה, לרבים מאיתנו תהיה זאת גם המלחמה האחרונה", כתב גפן בטורו במעריב בשנת 1999. "המג"ד מוסה קליין אמר לנו ש'הסורים הם חיילים דמיקולו, לא נראה לי שיהיו בעיות מיוחדות. אנחנו עולים, מכניסים להם ומראים להם מה זה גולני'. כמה קל זה נראה על ארגז החול בו סימן לנו את המטרה. שנים אחר־כך, בסיוטים שחזרו על עצמם, ראיתי שוב ושוב את ארגז החול הגדול. מתוך החול ביצבצו אברי אדם קטועים. לאט־לאט נשפך נוזל אדום לארגז, וארגז החול היה לארגז דם".

גפן כתב על תחושת הזלזול באויב. "היינו חדורי רוח קרב. טיפסנו ישר למעלה בלי שום איגוף מתוחכם. לתוך אש תופת שהומטרה עלינו. כמו צאן לטבח, כמו מתאבדים. כשקפצנו, אחרונים בגדוד, לתוך התעלות, ראינו עשרות חברים מתים, פצועים קשה, גונחים, פעורי עיניים. המג"ד מוסה נהרג ראשון ושכב ליד הפִּרצה בגדר התיל. הוא לבש בגדי א' וחבש כומתה. הוא אפילו לא טרח להסוות את עצמו. אולי הוא באמת חשב שהחיילים הסורים הם דמיקולו. אולי הוא עשה את זה כדי להפיח בנו אומץ. לעולם כבר לא נדע. רוב המ"פים נהרגו. מאיר שלו, מהסיירת, כרע מול אברהם רימון, חברו ליחידה מקיבוץ יגור, ובכה בלי קול ובלי דמעות.

"ריח חריף של בנזין, בשר חרוך, גוויות, מורפיום. היה חושך מוחלט, לא ירח ובקושי כוכבים. מרחוק שמענו טפטופים של צרורות תת־מקלע, מטחי תותחים בודדים. רק בבוקר התגלה לעינינו גיא ההריגה. תעלות מלאות גוויות, שלנו ושלהם. פצועים סורים בבונקר התאג"ד שלהם שהמפקדים ירו להם בראש לפני שברחו או נהרגו. החיילים שלי, ילדים בני 18 וחצי, התחבאו מאחורי זחל"ם שרוף והקיאו. הרס"ר יום טוב, גבר ענק, אמיץ וקשוח, שהיה צריך להתכופף כדי לשמוע את הוראותיו של מוסה, המג"ד קטן הקומה, אמר לי: 'גפן, תביא את החיילים הדמיקולים שיפנו את הגופים של הדמיקולו הסורים'. 33 שנה עברו מאז ואני זוכר שהוא אמר 'גופים' ולא 'גופות'. עד היום אני יכול להריח את הריח, להרגיש את המגע הקר. את הפחד המוחלט והסופי.

"אחרי הצהריים הגיעה אלינו להקת הנח"ל. אמרנו להם שאנחנו לא רוצים לשמוע אותם. לא עכשיו. היו שם שולה חן מהכיתה שלי בנהלל ושלום חנוך, שהולך להיות ידיד יקר, חברי ליצירה וקרוב נפשי שלי, אבל עדיין לא הודיעו לו את זה. אמרתי להם שאני מצטער. כעבור עשר שנים הם כמעט סלחו לי".

גפן סיפר לימים שלמעט פעם אחת, לא הצליח לחזור לרמת הגולן. "אני כותב את קורות היום ההוא מאפלת זכרוני, ומיד חוזר להדחיק אותן. כעבור חצי שעה ברמה, למרות ריח הדשא הקצוץ והלח של המושב שבו התארחנו וטעם יין הגולן המשובח שהוגש לנו, עלה באפי שוב הריח ההוא: ריח הריקבון והשיגעון. אני כותב זאת כדי שמי שלא היה שם יידע מה היה שם. שיידע שאין מלחמות קלות, אין חיילים דמיקולו, וכל שלום, חם, קר או פושר, וויתור על שטחים, עדיף על יום אחד שכזה שבו ילדים בני 19 שוכבים מרוטשים על סלעים, וילדים אחרים הופכים בן לילה למטורפים בני 90 ועדיין מהלכים בינינו מדוכאים ובוהים".

אחרי ששת הימים החלו לצוץ אצל גפן הבקיעים הראשונים בצורך ליישר קו עם הגישה המיליטריסטית ההרואית, המנוגדת כל כך לאישיותו. "ירדתי כחייל מרמת הגולן, אחרי הקרב המזוויע בתל פאחר, לעמק ולְאמי, שהייתה במצב נפשי קשה. ידעתי שלהישאר בבית זה ללקות בדיכאון קיומי גנטי, ופשוט ברחתי", סיפר לימים. אחרי שאמו שמה קץ לחייה, כתב לאחותו הצעירה ענת את ספרו המפורסם כל כך, "שירים שענת אוהבת במיוחד".

***

גפן השתחרר מהצבא בשנת 1969, עבר לתל־אביב, חבר לנתן אלתרמן ופירסם את שיריו הראשונים, שהיו בעיקר שירי אהבה. אם הייתה בהם מחאה, היא הייתה עדינה. בטורים שהחל לפרסם אז נתן ביטוי לשאט הנפש שלו ממלחמות. הוא לא ידע שחוויותיו מששת הימים יהיו רק הקדימון.

באוקטובר 73' פורצת "המלחמה ההיא". יהונתן חוזר לשרת עם הצנחנים, בחזית הדרומית. גדוד 48 של חטיבה 55 תחת פיקודו של שמעון כהנר (קצ'ה) המיתולוגי. גפן כבר היה קצין ותיק, בן 26. הוא לא יכול היה ולא רצה עוד להסתיר את דעותיו. קצין מהחטיבה זוכר שלפני הקרב באיסמעיליה עבר גפן בין החיילים הצעירים ודיבר נגד המלחמה. בעיניו של אותו קצין אז, זו הייתה ממש זריעת דה־מורליזציה. "אנשים באים למלחמה והוא בא ואמר להם: 'הובסנו'. הוא בכלל בא בלי אפוד. התקרבתי אליו, הרמתי את היד והכנסתי לו סטירה בשני הצדדים. הוא לא אמר לי מילה.

בשיחה עם בנו אביב שפורסמה בעיתון זה לפני כמה שנים סיפר יהונתן: "קצת אחרי שנולדת, באביב של 73', קרה משהו נורא: מלחמת יום הכיפורים. כשאתה היית בקושי בן חצי שנה אבא שלך גויס למלחמה כקצין מבצעים בגדוד של קצ'ה האגדי באוגדת צנחנים של איש אמיץ ושמן שקוראים לו אריק שרון".

"צלחתי איתו את תעלת סואץ, השתתפתי בקרבות ואחר־כך גם כיתרתי את הארמיה השלישית של המצרים", הוא שיחזר, "חודש שלם התחפרנו בשוחות עם קסדות וחגור מלא, סופגים אר־פי־ג'י וקטיושות וסופרים בבוקר את ההרוגים והפצועים. סיוט מתמשך שלא התעוררתי ממנו עד היום. החבר הכי טוב שלי אז היה נדב ליפשיץ ממעוז חיים, הנהג של קצ'ה, שמדי פעם קיבל מהקיבוץ שלו ארגזים של קוניאק זול. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שהשתכרתי, ולזה צירפנו את כדורי המרץ שבזזנו מחגורים על גוויות של חיילים מצרים".

יהונתן הודה שאחרי המלחמה הוא פשוט קרס. "חזרתי הביתה רוח רפאים", סיפר, "לא יכולתי לתפקד, לא כאבא ולא כבעל ולא ככותב. הייתי מתעורר כל לילה מזיע וצועק, 'חובש, חובש!'. בימים ההם לא הציעו טיפולים להלומי קרב. והתרופה היחידה להטביע את הסיוטים שלא הרפו ממני הייתה האלכוהול".

הפעם גפן לא הסתפק בטורים. חודש לאחר סיום המלחמה יצא "המחדל", ספר המחאה הראשון של מלחמת יום כיפור. גפן לקח בו חלק, לצד שמות כמו ישעיהו בן־פורת, איתן הבר, אורי דן, אלי לנדאו ואלי תבור, שגם ערך את הספר. "כולנו היינו כתבים צבאיים", הוא מספר, "גפן כתב חוויות אישיות. אבל 90 אחוז ממה שכתבנו, הצנזורה פסלה. הספר פורסם בסך הכל חודש אחרי סיום המלחמה".

רזי ברקאי לא מקבל את הפרשנות שלפיה ה'מהפך' קרה לו ב-73'. "זה לא מדויק. אחרי כיפור הוא חזר הרבה יותר מיואש. אבל גם אחרי ששת הימים וגם בהתשה יהונתן כבר כתב שירים מאוד אנטי מלחמתיים. אבל את מלחמת יום כיפור ניהל הדוד שלו, וזה גם היה טראגי".

את "יכול להיות שזה נגמר" כתב גפן ההלום אחרי המלחמה. "אני זוכר שאריק התלבט במשך שבועות אם לשיר אותו", סיפר בראיון האחרון בחייו לאפרת זמר־ברונפמן כאן ב"ידיעות אחרונות". "אריק אמר לי 'מה קרה לך? אתה רוצה להרוג לי את הארץ?'. אבל השיר הוקלט, באופן אירוני, לאלבום הנוסטלגי של אריק 'ארץ ישראל הישנה והטובה'. במלחמת היהירות הזאת רבים מאיתנו חשבו שאולי נפסיד בה וזה יהיה סופה של המדינה והסוף שלנו. זה לא ממש ניחם אותנו כשמשה דיין עודד את העם ואמר: ש'יכול להיות שאנחנו בעיצומו של חורבן הבית השלישי'. מכאן כבר הזדמזם לי ה'יכול להיות'".

אָמַר הַיֶּלֶד

וְשׁוּב אֲנִי מְבַקֵּשׁ

אָנָּא, אַל תַּרְאֶה לִי יוֹתֵר

הֵיכָן הָרַגְתָּ וְהֵיכָן כִּמְעַט נֶהֱרַגְתָּ

וְאֵיפֹה פָּרַצְתָּ אַחֲרֵי שֶׁכִּתַּרְתָּ

וְאַף לָקַחְתָּ שְׁבוּיִים.

הַרְאֵה שָׁתִיל אֶחָד שֶׁשָּׁתַלְתָּ

וְלֹא אֶלֶף גְּזָעִים קְטוּעִים

אַל תַּרְאֶה שְׁכוֹל,

גַּלֵּה לִי כָּחֹל

תֵּן סִימַן חַיִּים

הִתְאַרְגְּנוּת

מָצָאנוּ מָקוֹם לְמִטְבָּח וּמָקוֹם לְאַפְסְנָאוּת,

הִבְעַרְנוּ מְדוּרָה, זַרְדֵי אֵלָה וְתוּת,

הֵקַמְנוּ מַאֲהָל וְעָרַכְנוּ מִפְקַד

וְשָׁתִינוּ כְּבָר מְלוֹא מֵימִיָּה וְכַד.

הִשְׁלַמְנוּ צִיּוּד וְתִקַּנּוּ חָגוֹר

וְהִצַּבְנוּ שׁוֹמְרִים לְהַבְרִיחַ מָגוֹר.

לְיַד כּוֹכַב הַצָּפוֹן, בְּלִי הַלֵּל וּמִכְתָּם,

גִּלִּינוּ הֲמוֹן כּוֹכָבִים שֶׁל סְתָם.

נִתַּחְנוּ אֶת הַקְּרָב, סָפַרְנוּ אֲבֵדוֹת,

עוֹדַדְנוּ שְׁנֵי פְּצוּעִים

(פְּצוּעִים הֵם קַל מְאוֹד).

מָצָאנוּ מָקוֹם לְמִטְבָּח וּמָקוֹם לְאַפְסְנָאוּת,

הִבְעַרְנוּ מְדוּרָה, זַרְדֵי אֵלָה וְתוּת,

מָצָאנוּ מָקוֹם לְמִרְפָּאָה, מָקוֹם לַאֲלֻנְקוֹת

אַךְ לֹא מָקוֹם שֶׁהַקְּצִינִים

יוּכְלוּ שָׁמָּה לִבְכּוֹת.

שִׁיר לְלֹא שֵׁם

לִפְנֵי שֶׁאִמִּי עָצְמָה אֶת עֵינֶיהָ

הִיא אָמְרָה לִי בְּבַת־שְׂחוֹק,

בְּנִי, לְעוֹלָם, אַתָּה יוֹדֵעַ,

אַל תַּעֲבֹר אֶת הַקַּו הַיָּרֹק.

לִפְנֵי שֶׁאָבִי עָזַב אוֹתָנוּ

הוּא אָמַר לִי לְלֹא קוֹל,

יַלְדִּי, אִם אַתָּה עוֹד אוֹהֵב אוֹתָנוּ,

אַל תַּעֲבֹר אֶת הַקַּו הַסָּגֹל.

אֲבָל עִם כֻּלָּם לַקְּרָבוֹת יָצָאתִי

וְעִם כֻּלָּם עָבַרְתִּי כָּל קַו,

קָו יָרֹק, קַו סָגֹל, אֶת כֻּלָּם עָבַרְתִּי,

אֵיזֶה קַו לַעֲבֹר עַכְשָׁו?

וְאַחֲרֵי הַקְּרָבוֹת דּוּמָם סָפַרְתִּי

אֶת חֲבֵרַי, אִישׁ מֵהֶם לֹא יַחֲזֹר.

בְּשׁוּרָה אֲרֻכָּה אֶת כֻּלָּם קָבַרְתִּי,

כִּי אִמִּי, הֵם עָבְרוּ אֶת הַקַּו הַשָּׁחֹר.