מלחמת הטישירט הראשונה

יש בדיחה ישנה על פולנייה ששאלו אותה למה היא כל כך שזופה. "אה", היא ענתה, "אז עכשיו אני גם אשמה שכל ההלוויות בצהריים?"

אני אוהב בדיחות על הלוויות, יש בהן משהו יהודי מאוד. יש אחת נפלאה על גבר גוסס, שרוצה לאכול מהפשטידה ואשתו מסבירה לו שזה לשבעה; ויש את זו שבה גבר שואל את אשתו אם היא תבכה בהלוויה שלו, והיא עונה לו שוודאי, היא הרי בוכה מכל שטות.

אנחנו לעומתה, רבים מכל שטות. גם כשזה קורה בלוויה: אחרי ההלוויה של יהונתן גפן העליתי תמונה של בנו אביב חבוש כיפה ואומר קדיש. זה היה רגע בהלוויה שמאוד ריגש אותי. בתגובות היו שכתבו לי על החולצה של שירה גפן, אחותו. עכשיו עזבו שהטענות שלהם לא היו רלוונטיות. גם אני לא מסכים עם שירה גפן בנושאים מדיניים, אני לא חושב שיש עם מי לעשות שלום (לאחרונה שלחו לי קטע מדהים שבו אפילו פרופ’ שלמה בן עמי, מהוגי אוסלו, מסביר שהמחשבה שהרשות הפלסטינית תהיה מסוגלת להקים מדינה ולא ישות טרור הייתה מוטעית), אבל זו הייתה ההלוויה של אבא שלה, לא של אבא שלי, וזו חולצה שהיא לבשה, לא חולצה שהיא הכריחה אחרים ללבוש. וכן, היא רצתה להעביר מסר שגם אבא שלה האמין בו במסע ההלוויה שלו. אז איך יכולה להיות לי על כך טרוניה, ואיך לעזאזל זה הפך לדיון ציבורי?

אני זוכר מילדותי פתגם כזה של רבנים, שמבוסס על קטע מהתפילה: כולם צדיקים, טהורים, כולם נבונים, אבל מה, כולם פותחים את פיהם (במקור הכוונה לכך שכולם פותחים את פיהם בשירה לה'). כאילו, ראיתם הלוויה ובחרתם להביט בדברים שהרגיזו אתכם במקום באלה שיחברו אתכם לאירוע, והשאלה היא: למה? מה שאני מנסה לומר הוא שיש לנו אפשרות לבחור האם אנחנו רוצים להעביר כאן את הזמן בבלבולי ביצים ובוויכוחים, או לראות את הטוב והמאחד. יהונתן גפן היה איש שמאל, לפעמים שמאל רדיקלי, אבל הוא היה גם פטריוט ישראלי מרגש שהשאיר לנו כמתנה מילים מנחמות שעזרו לנו להבין את עצמנו. 

אבל זה עידן כזה שמסיבה כלשהי אנשים מעדיפים לריב בו מאשר להיות אמפתיים. ילדה מקסימה נפרדת מאבא שלה. יש פה כל כך הרבה עם מה להזדהות, אז מה אתם נטפלים לחולצה? 

אבל הייתה לי עוד מחשבה, טיפה יותר מקורית, אם יורשה לי לדרג את המחשבות שלי. יש סיפור כזה שגם נהוג לספר כאגדת בתי כנסת, אבל גם ראיתי אותו מתרחש פעם מול עיניי, על איזה קדיש בחג, שיש מחלוקת אם אומרים אותו אחרי קריאת התורה או לא. והגיע הרגע הזה בתפילה, ואחד בא להגיד קדיש ואחר אמר לו שלא אומרים, ופרץ ויכוח בבית הכנסת. השניים ניגשו לרב ושאלו מה המנהג הנכון, כלומר מה עושים כל שנה. זה המנהג הנכון, ענה הרב, להתווכח, זה מה שעושים כל שנה.

וכשחושבים על זה, אם שירה גפן הייתה באה עם החולצה הזו ואיש לא היה אומר דבר, אולי משהו היה מתפספס, כי הרי גם יהונתן גפן אהב להגיד לפעמים דברים שיעוררו ויכוח, לפעמים ממש להתריס, והוא ידע שיהיה קצת רעש, אבל הוא חשב שזה בסדר שיהיה קצת רעש, הרי לא תמיד צריך הכל להיות שקט. אז הנה, גם בהלוויה שלו היה משהו כזה שאפשר היה להתווכח עליו. יהי זכרו ברוך. 

אם כבר ויכוחים, באיזה טיול רגלי קצר שעשיתי השבוע, ראיתי על איזה ספסל שתי בחורות נחמדות, אחת בהיריון מתקדם. הן היו מקועקעות ולא נראו דתיות בשום מצב, אבל הן דיברו ביניהן יידיש. זה היה מפתיע, לא משהו שאתה רגיל לראות. התקרבתי אליהן, וביררתי איתן האם אני שומע נכון והן מדברות ביידיש, והן ענו שכן, הן חברות ילדות שגדלו בחסידות בירושלים, חייהן התגלגלו מאז לא מעט גלגולים, אבל הן אוהבות עדיין, כשהן נפגשות, לפטפט ביידיש, כמו שדיברו עימן בילדותן בירושלים. זה ריגש אותי מאוד, ואני אפילו לא יודע עד הסוף למה. פיטפטנו קצת (סיפרתי להן את הסיפור על התוכי שידע המון שפות, וכששאלו אותו אם הוא יודע גם יידיש, ענה להם בכעס: עם כזה אף ארוך, מה נראה לכם?).

בסוף השיחה הן שאלו אותי על הרפורמה. מה שעניין אותן זה האם באמת המפגינים כל כך חוששים. הן לא בעד או נגד הרפורמה, ניכר היה שיש לשתיהן כחרדיות לשעבר דברים אחרים להתמודד איתם בחייהן, אבל הן לא היו בטוחות שהן מבינות את מקור עוצמת הפחד של המפגינים. 

ברור שהחרדה בחלקה מוגזמת, כדרכה של חרדה, הסברתי להן, וברור שיש מי שמתדלק אותה במניפולטיביות, אבל עדיין, רוב מכריע של המפגינים ממש מפחד, באופן אותנטי ועמוק מהרפורמה, וזו בעיניי הסיבה: תחשבו שהחסידות שבה שתיכן גדלתן תקבל בבחירות הבאות 61 מנדטים. מופרך, כמובן, אבל דמיינו בכל זאת, לשם הבהרת הנקודה, שהשלטון עובר אליהם. כמה שנים לדעתכן מהרגע שהם יהיו בשלטון, יתחילו לעבור בהדרגה חוקי חמץ ושבת וצניעות ותקנות אנטי־להט"ביות ואפליה לטובת בחורי ישיבה? זה הרי יקרה, ואפילו די מהר. עכשיו נכון שאין פה רוב לחסידות שלכן וגם לא רוב חרדי. אבל העובדה שהוקמה ממשלה כל כך דתית וימנית, ובגלל שדמוגרפית המפגינים חוששים שכך ייראו גם הממשלות בעתיד, והואיל ושבוע אחרי שהוקמה הממשלה נחשפו כוונות רבות שלה לשנות פה את המבנה ועוד כל מיני הטרלות מוזרות על חובת הליכה בצניעות בכותל ושאר קשקושים – הרבה אנשים ליברליים הסיקו מכך שעליהם מעתה להיות ערניים מאוד לכל צעד שמצר את חייהם אפילו במעט. שעליהם להילחם על כך שהמדינה הזו תישאר גם בעתיד מקום שמכבד את מה שהם מאמינים בו, מקום שהם יכולים להחשיב כבית. 

איכשהו עברנו את ימי הזיכרון והעצמאות. גם הרמדאן מאחורינו. הרפורמה הוקפאה לעת עתה. עכשיו רגע המבחן שלנו, רגע שכל אחד מאיתנו צריך לקבל החלטה עם עצמו, האם הוא רוצה להיות מאלה שנכנסים לריב בגלל חולצה בהלוויה, או מאלה שמתרגשים מחברות ילדות שיצאו בשאלה מזמן, אבל מדברות ביידיש כשהן נפגשות, כדי להפיג איזה געגוע. א־גוטן שאבעס. ×