"אחרי שהיכרתי את יענקלה כבר לא רציתי למות"

רק פעם אחת זיהיתי לחלוחית בעיניה של גילה אלמגור שישבה מולי, זקופה ואסופה, בכורסה מעוצבת המרופדת בבז'־חרדל. זה היה מקומו הקבוע של בעלה, יעקב אגמון, שנפטר לפני שנתיים וקצת (בגיל 91) ומאז היא ממשיכה את דרכו גם בתיאטרונטו, מפעל חייו, גם בהקפדה יתירה על שני שמות משפחה ("אני מתעקשת להיקרא אלמגור־אגמון") וגם בטיפוח הקן המשפחתי הקטן, בת ושני נכדים שממתיקים את בדידותה. כשאני לא מתאפקת ומשוויצה בחיוך של אחד מנכדיי נשימתה כמעט נעתקת. "אם כל אדם יסתכל פעם ביום בתמונה של תינוק לא יהיו עוד מלחמות בעולם!" היא מכריזה ומיד יורקת, נגד עין הרע.

הלחלוחית החשודה כדמעה ביצבצה בעיני השקד שלה ("בבית אני בדרך כלל לא מתאפרת, לכבודך מרחתי קצת צבע על הריסים ומסביב") בטיימינג קצת מוזר, לכאורה. לא כשהביטה לתקרה כדי להדגים לי איך היא ממשיכה להתייעץ עם אגמון (איתו התחתנה לא פחות מארבע פעמים) מפני שמבחינתה הוא עדיין כאן. וגם לא כשתיארה כמה חששה לגעת בבתה, הגר. "אף פעם לא החזקתי תינוק בידיים שלי ופתאום צילצלו ואמרו לנו לבוא לקחת תינוקת, מעכשיו לעכשיו".

במפתיע, או שלא, דווקא אנקדוטה מקצועית מביאה אותה אל סף בכי. "לפני כמה זמן שיחקתי בהצגה שבה השתתף צעיר גבוה ויפה שלא למד משחק. לא הייתי צריכה לפשפש בתעודות כדי לגלות שהוא לא למד, אחרי דקה על הבמה הרגשתי שהוא לא יודע להקשיב, וזה האל"ף־בי"ת. זה כמו בפינג פונג, גיב אנד טייק. בהיותי קטנת קומה, רבים מהפרטנרים שלי היו גבוהים יותר. שחקן טוב ונדיב חיפש בעיניו את העיניים שלי ואילו שחקן פוץ, תסלחי לי, ניצל את הסנטימטרים שקיבל כדי לדבר מעל ראשי. יוסי בנאי ויהורם גאון ידעו לתקשר עם קטנת קומה כמוני. מה זה ידעו? חגגנו. זה אחד הדברים היפים בתיאטרון".

תני לי דוגמה לדבר פחות יפה.

צילום: טל שחר

"כשאת עושה סרט, במיוחד היום, עם כל הדיגיטציה, זה לעולמי עולמים. גם בעוד מאה שנה לא תהיה בו אף שריטה. תיאטרון זה כמו לכתוב על הקרח. את יכולה לעשות את תפקיד חייך, ויצלמו כמה קטעים לארכיון, אבל הזמן יעבור והוא יישכח. וגם את".

"גילה, את בוכה?", אני שואלת ונרתעת. מאז שבלעתי בפעם הראשונה את "הקיץ של אביה" היא הצטיירה בעיניי כאשת ברזל.

"לא, לא", היא עונה ומרימה מפית מהשולחן ומספיגה את הדמעה שהייתה או לא הייתה, "יש לי אלרגיה, זה האביב".

מוזיאון בדירה

צילום: טל שחר

בשנה האחרונה היא ממעיטה לצאת מכותלי דירתה שנראית כמו מוזיאון לתרבות ישראלית, גדושה במזכרות ובשכיות חמדה. שתי הכלבלבות, טייני ומגי, מאופסנות במטבח כדי שלא יפריעו לה להתרכז בשיחה. "זה מתוך כבוד למקצוע", היא מדגישה. "הבמה היא בית המקדש החילוני שלי ואנחנו, השחקנים, משרתי המזבח, כוהני הקדושה".

עיתון מאתמול פרוש על הפרקט, למקרה שאחת מהן לא תצליח להתאפק, ואפילו הוא מזכיר לאלמגור את אהובהּ הנפקד־נוכח. בשש בבוקר הוא נהג לפתוח את הדלת, לאסוף את שני עיתוני הבוקר ולחזור איתם למיטתם. "הייתי אומרת לו 'יענקלה, זה יום טוב, השמות שלנו לא מופיעים במודעות האבל' והוא האיץ בי לבדוק במודעות האבל של העיתון השני", היא מצחקקת. "רק כשבישרתי לו שגם שם אנחנו לא מופיעים הוא הציע לפתוח בקבוק יין ולחגוג את החיים".

עכשיו, מתוך כורסתו, כשצווארה נוטה לזווית מסוימת, היא בודקת אם הגולשים כבר הסתערו על הגלים. "בעצם, אני גרה באקווריום, חלונות גדולים בלי וילונות ובלי תריסים, אני מכורה לכחול של הים למרות שאף פעם לא ירדתי לחוף גורדון וגם לא לבריכה. השמש צורבת ללא רחמים. בילדותנו התהפכנו על החול כמו סטייקים על האש כדי לקבל ויטמין די. הרופא שהוריד לי משהו מהאף המליץ 'שימי קרם הגנה גם בבית' ואני, מרוב פחד, מצייתת".

אבל לא בגלל פגעי השמש היא מסתגרת בדירתה. "הפעם השנייה שחליתי בקורונה, לפני שנה וחצי, הייתה קשה מהסיבוב הראשון ומאז עוד לא חזרתי לעצמי. יש לי בעיה של שיווי משקל, נטיתי ליפול, נפלתי על הבמה ב'סימני דרך' ופרקתי את הכתף, הכל בשקט, רק שלא יידעו שאני לא בסדר. הקורונה השנייה גם השאירה נזקים בזיכרון הקרוב ודירדרה לי את השמיעה וחוץ מזה אני בקבוצת סיכון. אני כבר לא הולכת להפגנות. רק להפגנה של האמנים בכיכר הבימה הלכתי. שמעתי את הצעירים צועקים 'נפלתם על הדור הלא נכון' וזה ריגש אותי מאוד, אבל בואי לא נדבר על פוליטיקה, נכבד את החג".

אפשר לבחוש טורקי קטן בלי לזלוג לפוליטיקה?

"אפשר לנסות. אני כל כך אוהבת את הארץ הזאת, שבעיניי היא בגדר נס. הייתי בת תשע, בלילה שהוקמה המדינה, בפתח־תקווה, עם אמא פגועת נפש, אבא שלי נרצח על ידי צלף כשהיא הייתה בחודש החמישי, איתי. בבית שלנו לא היה רדיו, אבל כל מי שהיה לו, פתח את הרדיו בפול ווליום ואנשים יצאו למרפסות לשמוע את ספירת הקולות וכשבן־גוריון הכריז על הקמת המדינה אנשים נשפכו החוצה בחולצות לבנות, כאילו שהן כבר תלו על קולבי הארון, מגוהצות, וחיכו לרגע הגדול. בכיכר המייסדים רקדו ושרו עד הבוקר, ואף אחד לא קרא לילדים לבוא לישון, ואף אחד לא קרא להם בוגדים".

אם היום היו מעניקים לך את פרס ישראל, היית לוקחת?

"אילו היה בארצנו משטר דיקטטורי? לא. למזלי קיבלתי את פרס ישראל לקולנוע בימים אחרים, מממשלה אחרת. זה היה ב־2004 וכבר אז התעקשתי על אלמגור־אגמון. תבדקי".

למה את עדיין עובדת?

"מפני שיצאתי מהבימה לחל"ת, לתקופה בלתי מוגבלת ואני, עוד מעט בת 84, צריכה להתפרנס. בהבימה אני בחוזה קיבוצי והפרמיות שלי מזעריות".

חשבת שבגיל עוד מעט 84 תדאגי לפרנסתך?

"מי חשב שאני אחיה עד 84? חשבתי שאחיה עד 28. אני לא טובה בחשבון, אבל עשיתי חישובים. אבא שלי נרצח בגיל 25, אבא שלו נהרג בקרב בצרפת במלחמת העולם הראשונה כשהיה בן 31, כשהודיעו לאמו שאביו נהרג היא צנחה ומתה, בגיל 27, אז עשיתי ממוצע. ידעתי שכל שנה שאקבל אחרי 28 תהיה מתנה. ואחרי שהיכרתי את יענקלה כבר לא רציתי למות. איתו נולדתי מחדש, בפעם השלישית בחיי. הלידה השנייה שלי הייתה בגיל 14, כשקרה לי נס גדול והתקבלתי ל'הדסים', אחד מכפרי הנוער שהוקמו כדי לקלוט את הילדים ששרדו את השואה. זו הייתה השנה הראשונה ש'הדסים' נפתח גם לילדי הארץ ממשפחות דפוקות ואני, ממשפחה דפוקה לתפארת, התקבלתי ועזבתי את פתח־תקווה ואת אמא שלי לעולמים".

עד כמה את מודאגת ממצבך הכלכלי?

"אני לא מודאגת מפני שאמא שלי שיננה לי, מגיל אפס, שיתומה חייבת להיות חזקה. בגיל 15 וחצי הגעתי לתל־אביב, לבדי, כי שמעתי שבהבימה פותחים בית ספר למשחק, ומאז אני מפרנסת את עצמי. חיפשתי עבודה אצל המוסכניקים עם החריץ בתחת, תסלחי לי, ואמרתי 'אני גננית נוי מצטיינת' והם הסתכלו עליי כמו על בדיחה. בסוף מצאתי עבודה אצל אדון יגרמן הנחמד שחיפש שליח. הוא שאל 'יש לך אופניים?' ועניתי 'כן, בטח'. באחד הימים, כשראה אותי נרטבת בגשם, הוא שאל 'איפה האופניים שלך?' ואמרתי 'לא, אמרתי שיש לי רגליים, אתה לא שמעת טוב, סליחה'. אדון יגרמן גם מצא לי מקום בשדרות חן 49, ליד הבימה, בגיל 17 עליתי בפעם הראשונה לבמה, אחרי שלושה חודשי חזרות ומאז אני שחקנית ואין תיאטרון שלא שיחקתי בו. יום אחד, כשקיבלתי את המשכורת, חטפתי את הג'ננה, כמו שאומרים. נכנסתי לשירותים, שיענקלה לא יראה אותי בוכה, אני כמו הכלבים, כשכואב לי אני הולכת לבכות רחוק, ושם קרעתי את הצ'ק ושטפתי אותו באסלה. אמרתי 'אני לא יכולה יותר'. זה מעליב. אני כמעט 70 שנה שחקנית, אין דבר כזה בעולם, אבל עזבי, אני לא עובדת לצורך פרנסה. אני לא יכולה לא לעבוד, אני וורקוהולית, רק פעם אחת בחיי ביקשתי לצאת לחופשה".

תני לי לנחש, זה קשור בהגר?

החיוך שלה מתרחב. "הגר, בתנו, הצילה אותי, היא מילאה את חיי, היא הביאה לי את הדבר היחידי שהיה חסר לי חוץ מאבא. כבר בגיל 17 ידעתי שלא אלד, מסיבה רפואית, ובמשך הרבה שנים שיכנעתי את עצמי שאני יכולה לחיות בלי ילדים. הרי יש לי עולם ומלואו, ויש לי אהבה גדולה שאין לה אח ורע, וכשהיכרתי את יענקלה וסיפרתי לו שלא אוכל ללדת לו הוא אמר, 'שאלתי אותך אם תלדי לי או לא תלדי לי? אני אוהב אותך ככה'. ואז יצאנו למסע האימוץ שהפך אותנו מזוג למשפחה. הגר הביאה כל כך הרבה אור לחיינו. יענקלה ואני באנו לעולם בלי אבא, 'יתומים מהבטן', כמו שאמא שלי אמרה, אביו נפטר בפולין כשהיה בן שישה שבועות, ולמרות שכל יום, בסוף היום, היינו יושבים כאן ומדברים - הוא בכורסה ואני על הספה - אף פעם לא דיברנו על הוואקום שכל אחד מאיתנו סחב על הגב. רק בקורונה, לקראת הסוף, לפני שנאלצנו להעביר אותו לבית חולים, ישבנו כאן ודיברנו על היתמות הזאת. על מה זה לבוא לעולם בלי אבא שמחזיק לך את היד ומסתכל לך בעיניים ואומר 'ילדה שלי'. עד היום, כשאני רואה גבר מרכיב ילדה על הכתפיים, אני מקנאה בה. על כתפיו של אבא היא הכי גבוהה והכי בטוחה. זה חלום הילדות שלי, מהילדות ועד עכשיו".

באותן שיחות אחרונות הם דיברו על ההבדל שבין שתי האלמנות. "אמא של יענקלה האכילה אותו בנוכחות של אביו שנפטר ואילו אמא שלי גזרה שתיקה נוראה. הייתי לוקחת את היד שלה ומניחה אותה על הראש שלי והיד הייתה נופלת. ביקשתי 'אמא, חבקי אותי' והיא אמרה 'אחר כך'. אולי היה משהו בנקבוביות העור שלי שדחה אותה. אני לא שופטת אותה. מבחינתה, אבא שלי נרצח זה אבא שלי נטש אותה. וזה מה שהפך אותה למתאבדת סדרתית. פעם שאלתי אותה 'אמא, למה לא התאבדת כשאבא נרצח?' והיא אמרה 'את כזאת מטומטמת, את לא מבינה שחודש חמישי זה כבר בן אדם בבטן? מה, אני רוצחת?' ואני הערצתי אותה. לא היה לה אפילו יום טוב אחד בחייה ולא היו לה טענות, לא לאלוהים ולא לזולת. בזכותה התיק שלי התמלא בערכים של נתינה ואכפתיות לזולת. גם הגר כזאת, כולה לב ונשמה. לא הכל גנטיקה. לדעתי, ההשפעה העיקרית היא של הבית. הגר, ללא ספק, התחנכה בבית טוב".

איך האימהות השפיעה על הקריירה שלך?

"לא פעם אמרתי להגר 'נו, תכתבי כבר את הממואר שלך, בעמוד 72 תאשימי את הקריירה', וזו הייתה הלצה עם אמת. בניגוד ליענקלה, שכבר היה אבא של עידן מנישואיו הראשונים, האימהות לא נבעה ממני בטבעיות, זה היה זר לי, מהפך. בלילה הראשון של הגר אצלנו חברתי הטובה באה להיות איתי כי לא ידעתי מה לעשות איתה. שיחקתי אז בשלוש הצגות בקאמרי ובאתי לשייקה וינברג ז"ל, מנהל התיאטרון. 'שייקה, תברך אותי, אני אמא ואני רוצה לצאת לחופשת לידה'. הוא ירה 'אבל לא ילדת'. בלעתי את העלבון ואמרתי 'שייקה, אני סופרת עד שלוש, תגיד סליחה' והוא טען 'על מה?' אמרתי 'ההיריון שלי לקח הרבה יותר שנים מההיריון של אשתך, זה היריון רוחני, ו'לא ילדת' זה משהו שלא אומרים, לאף אישה ובשום מצב. יצאתי לחופשת לידה ולאט־לאט למדתי להיות אמא. לימים, הגר הזמינה אותי להיות איתה בחדר הלידה. בתה נושאת שני שמות, סופי־מקסין. סופי על שם הסבתא של אביה ומקסין על שם אבא שלי, מקס. לעולם אהיה אסירת תודה לה על כך. זה חסד. שומדבר לא מובן מאליו".

הגר (48) גרושה פלוס שניים, סופי ולירון. חלק מהפרטים חייבים להישאר חסויים מפני ש"כל משפחה אשכנזית מאומללת בדרכה שלה", היא מנמקת ומתחמקת. "אולי אפתח את זה פעם, בעתיד, עברנו לא מעט. יום יבוא. עד אז", היא מעבירה מחט דמיונית על שפתיה ותופרת אותן.

הזמן יעשה את שלו

העייפות מעיקה עליה. "אני ישנה מעט מאוד, נרדמת לפנות בוקר ומתעוררת בבוקר. מאז מלחמת ששת הימים התחלתי לישון מעט והרופא אמר לי 'את אישה צעירה, זה מה שהגוף שלך צריך'. מאז שיענקלה איננו זה כבר סיפור אחר. המיטה הפכה למשרד שלי, אני קוראת המון, כמה ספרים במקביל, ומתוך פחד גם פותרת תשבצים נגד אלצהיימר, תמיד הייתי חרדתית, אבל הגעגוע והחסר כבדים משאת. אומרים לי 'את חזקה, הזמן יעשה את שלו', אבל הזמן לא עושה את שלו!" היא צועקת, "גם הזמן צריך זמן. אנשים מתכוונים לטוב, אבל אומרים שטויות. מה שטוב בנדודי השינה זה הסרטים שמוקרנים בלילות. הלילה ראיתי סרט ישראלי, 'בשורות טובות' שבכלל לא ידעתי על קיומו, עם נלי תגר. עשיתי איתה סרט של דן וולמן כשהיא הייתה ילדה, אני כבר לא זוכרת את שם הסרט, ואחרי זה נפגשנו בהבימה ומשנה לשנה אני רואה איך היא מתפתחת מנלי הקטנה והפלפלית לשחקנית שעושה תפקיד דרמטי מההתחלה ועד הסוף. הייתי בסרט הזה".

מתי?

"כשבקאמרי התחילו לעבוד על 'כנרת, כנרת', המחזה הראשון של נתן אלתרמן. היה שם תפקיד דרמטי, טניה, וכשביקשתי להיבחן אמרו לי 'גילוש, את צריכה לשחק יפות ולשתוק'. אמרתי 'דונט גילוש מי, אני רוצה להיבחן'. שבע פעמים נבחנתי לתפקיד הזה עד שזכיתי בו. אחריו, הבמאי היהודי סם בייסקוב בא לביים את 'גלילאו גליליי' ואמרו לו 'יש בעיה, אין לנו מי שתשחק את וירג'יניה, אורנה פורת בשבתון בפריז, לשנה'. משדה התעופה הוא הגיע עם כל הפמליה שלו, לראות את האולם, הוא ראה אותי על הבמה ואמר 'זאת וירג'יניה'. למרות שהאנגלית שלי הסתכמה אז ב'מיי ניים איז' ידעתי מה זה 'טו שיין, טו יאנג', וסם התעקש 'נו, נו, זאת וירג'יניה'. ההתעקשות שלו נבעה מהאובייקטיביות שלו, הוא לא ראה אותי משחקת כל מיני יפות ומתוקות שצריכות לשתוק ולעשות כל מיני תפקידי כלום. עשיתי המון תפקידי כלום. גם בקולנוע וגם על הבמה".

מה זה תפקיד כלום?

"תפקיד שאין לו שום בשר שבו אפשר לנעוץ את השיניים. אל תשכחי שבמשך שלוש שנים הייתי בלונדינית. עוד לא היו אז בלונדיניות בארץ, זה היה לפני המתנדבות הסקנדינביות והעלייה הרוסית. בהצגת 'נשף הגנבים' הבמאי היי קלס לא הסכים שאחבוש פאה. הוא דרש שאהיה בלונדינית בשמלה שמתחתיה לא תהיה חזייה וזרמתי איתו, להנאת הגברים שבקהל. פעם באה אישיות מאוד בכירה לראות את ההצגה. מאחורי הקלעים, כשאמר 'את כל כך יפה, אמרו לך שאת יפה?' הוא לא דיבר לעיניים שלי, אלא לפטמות. התקופה שאמרו עליי 'יפה' הייתה התקופה העצובה בחיי, היית מאמינה? הייתי בלונדינית עם טאליה כזאת", היא מקרבת את כפות ידיה זו לזו, "וציצי גדול ולא יכולתי ללכת ברחוב, אבל המראה החיצוני שלי לא היה מסונכרן עם המצב הנפשי, הפיזי, הזוגי והמקצועי שבהם הייתי שרויה. היום, ברחוב, אומרים לי דברים אחרים. כשמישהו אומר 'כמה היית יפה' אני עונה 'תודה, גם אתה, אתה זוכר כמה יפה היית? גם אשתך פעם הייתה יפה'. נימוסים זה לא הצד החזק של הישראלים. מי שרוצה לחיות צריך לדעת להגיב. כשבחור צעיר מבקש סלפי בשביל אמא שלו אני שמחה, וכשבחור צעיר מבקש סלפי בשביל עצמו אני עוד יותר שמחה, וכשמישהו גס רוח אני עונה לו בבוטות".

מדיטציה יומית

אחרי עשר שנות קריירה, כשכבר ביססה את מעמדה כשחקנית מובילה על הבמה ומול המצלמה, היא נולדה בפעם השלישית. "אלוהים עשה לי תיקון ושלח לי את יענקלה שהתגרש מאשתו, ואני התגרשתי מאילי גורליצקי, והתחתנו בצ'יק צ'ק ונסענו לניו־יורק, לשנתיים של לימודים".

את יודעת לנוח?

"אף אחד לא לימד אותי לעשות מדיטציה, אבל יצרתי לעצמי משהו מדיטטיבי, קוראים לזה 'עשר דקות קנדי/קיסינג'ר' מפני שכל אחד מהם נהג להפסיק את הישיבה הכי חשובה, לסגור את הדלת, לשכב על הרצפה בעיניים עצומות ולשחרר את הגוף, מהציפורניים ועד שורשי השיער. באמצע יום עבודה עמוס אני נשכבת על מחצלת, שטיח, גם על הרצפה. עשר דקות במאוזן הן כמו שעה מנוחה, תנסי את זה. שחרור פיזי ומנטאלי, את פשוט לא חושבת על שום דבר".

שיעול עמוק מרעיד את גווה. גם מאחורי הקול שלה חבוי סיפור מפולפל. "בפתח־תקווה הייתי בחוג דרמטי, וכיוון שלא הייתי יפה מדי אמרו ש'לחדשה יש קול של בן'. זה הפתיע אותי מפני שבמו אוזניי שמעתי שיש לי קול מצפצף. כשהתחלתי לשחק שנאתי אותו. בניו־יורק למדתי אצל אוטה האגן, השחקנית הענקית ששיחקה אז ב'וירג'יניה וולף'.

"יום אחד סיפרתי לה שאני חולמת ללמוד בלט קלאסי. היא צרחה עליי 'מה? בגיל ארבע קונים חצאית טוטו ומתחילים ללמוד בלט'. הסברתי לה שאני לא יודעת ללכת. לפני ניו־יורק שיחקתי ב'לילה ה־12' את אוליביה, עליתי לבמה עם כתר ושמלה ארוכה ואחרי צעד נפלתי עליה. אני טום בוי, אין לי יציבות והליכה. אוטה שלחה אותי לבית ספר לבלט, למדתי עם ילדות בנות שש בעלות טוסיק קטן. אחת מהן שאלה אותי בחדר ההלבשה 'את אישה, מה את עושה כאן?' ונבחתי עליה 'אני עושה פלייה רלווה, שאט אפ'".

איך את שומרת על הפנים שלך?

"בזכות הקוסמטיקאית שלי, יפה בירנפלד, שהיא גם היבואנית הבלעדית של תכשירי סוטיס. יש לי, ליד כיור האמבטיה, צנצנת קטנה עם תערובת של שיבולת שועל וסוכר חום, שאני רוקחת בעצמי. אני שמה קצת על המצח עם טיפת מים, מעסה את הפנים ובעיניי זו המסכה הכי טובה. ואני שוטפת את הפנים עם מים חמים ואחר כך קרים, זה מזרים את הדם. את חייבת לנסות, את תגידי לי תודה". *

smadarshirs@gmail.com