אתה לא מתבייש?

אחרי לא מעט זמן מתחת לרדאר, כשהוא צופה במעשה ידיו הנמהר והמרושל טובע בים של מחאה המונית, שר המשפטים יצא מהמחבוא: הפגנת התמיכה בתוכנית לשינוי המשטר הייתה כשמן בעצמותיו של יריב לוין. אבל מי שנחשב לאחד המוחות המנוסים והחכמים בפוליטיקה הישראלית, שוב הוכיח קוצר רואי ואימפולסיביות: הנאום המחריד שלו בגנות מערכת המשפט אולי גרר מחיאות כפיים בקהל, אבל הוא הזכיר לצד השני עם מי יש להם עסק. גם נשיא המדינה, שמסוגל לחפש פשרה בין שמן ומים, אמור להבין את הרמז.

אלא שלא די בהצבעה על ההתנפלות של לוין על המערכת בשעה שכביכול מתקיימת "הידברות"; חשוב לשים לב גם לאופן המטריד, המקומם ולעתים המבחיל שבו לוין מבקש לבנות את התמיכה הציבורית בשורת הצעדים שלו. שם, ברגעים האלה, לוין חדל מלנהל ויכוח ענייני וחשוב על האיזון הראוי בין הרשויות. ברגעים האלה, לוין אינו יריב או אינטלקטואל ואפילו לא שר מודאג. הוא פשוט נוהג ברשעות.

"אני רוצה לפנות מכאן דווקא למרב מיכאלי", אמר לוין, במה שנשמע כמו הושטת יד לשלום. אבל אז, על רקע קריאות הבוז, הוא פנה גם "לחברותיה שמתחפשות לשפחות", כי הרי הן לא יכולות להיות נשים מודאגות בפני עצמן, ובהן אולי כאלה שמצביעות ימינה מהעבודה. "ואני אומר לכן", הגיע לוין למסר, "תצטרפו אלינו! כדי שיהיה לנו בית משפט שמעניש אנסים ולא מחפש איך להקל עליהם".

דרושה מידה מסחררת של ציניות וזילות, ברמה שתביא למחסור עולמי, כדי להשתמש כך באחת העברות החמורות ביותר, וכזאת שהטיפול בה אכן דורש תיקון מהותי ועמוק. רבים ורבות כבר ציינו, שאין שום קשר בין ה"רפורמה" של לוין לחומרת הענישה נגד אנסים. זה כמו לקשור בין תפוחים לדבק נגרים. וגם אם לוין רמז, בדרכו האלימה, על אמירה מזעזעת ומרתיחה של השופט חאלד כבוב, בדיון הקשור לבחינת חלופות מעצר של נאשם באונס, אין בכך שום הצדקה להכללה כל כך גורפת, חד־משמעית ובעלת ניחוח של התרת דם.

אולם מה שלא פחות בלתי נסבל הוא שלוין נמצא במקום ובעמדה שבה אם הנושא מטריד אותו, הוא מסוגל לעשות כמה דברים, כלומר מלבד לצייר את מערכת המשפט כמועצה שטנית של חורשי מזימות למען חלאות המין האנושי. הוא יכול ליזום חוקים, לתקן תקנות וגם סתם לשמוע כמה שיותר על הבעיות של המערכת - ולא חסרות לה כאלה - בהגנה על נפגעות ונפגעי עבירות מין.

אלא שלוין, כפי שאמר בשיחות סגורות לפי פרסום של "כאן ב'", הוא "השר לענייני הרפורמה... כל השאר לא מעניין". ה"שאר", למשל, זה לפגוש את פרקליט המדינה, שמגיש כתבי אישום נגד אנסים, יותר מפעם אחת (!) מאז כניסתו לתפקיד, ולשאול אילו כלים יעזרו לו במאבק הזה. ה"שאר" זה לחתום על תקנות שיביאו להקלה כלשהי על נפגעי עבירות, בהן כמובן עבירות מין.

מי שמסוגל לנצל ככה את עבירת האונס ובינתיים מתעלם ממה שיש בכוחו לעשות הוא לא רק שר משפטים לא ראוי, שמועל בתפקידו; הוא גם בושה של בן אדם.