הסרט, ההצגה, הספר הפודקאסט והאלבום שאיתם תרצו לבלות בסוף השבוע הקרוב

ברגע שמתגברים על מחסום האורך של "בו מפחד", מגלים סרט שהוא רכבת הרים מלאת המצאות על חייו של גבר מתוסבך. ואילו "קדחת ים תיכונית" המוצלח עוסק בריק בנפשם של שני שכנים ערבים בחיפה | בנימין טוביאס | 4 כוכבים, 3.5 כוכבים

לסרט "בו מפחד" היה פשוט אפשר לקרוא "בו מפחד לצאת מהבית". במשך שלוש שעות (פחות דקה) אנחנו נכנסים לראשו של גבר מזדקן בשם בו - בחור פרנואיד, אגרופוב, משמין ומקריח (חואקין פיניקס בתפקיד שכאילו נולד לשחק). יהודי אמריקאי שחי כמו אסיר בביתו הדל, ונתקף פאניקה מהמחשבה שהוא צריך מחר לבקר אצל אמא שלו.

הוא מנסה לדחות שוב ושוב את היציאה מביתו, ועל אף ש(לא בדיוק ספוילר) הוא יוצא מהבית בשלב מסויים אל העולם הגדול והנורא ומלא הסכנות בעיניו - אפשר לטעון באותה מידה שכל הסרט הוא הזיה במוחו של אדם אחוז חרדות ובעיקר אשמה על היותו מוגבל כל כך. הסרט מתחיל בשוט שמדמה את יציאתו הטראומתית של התינוק בו מרחם אימו, ואפשר להבין שגם משם הגיבור היה מעדיף לא לצאת מלכתחילה.

אם המחשבה של לבלות שלוש שעות בתוך ראשו של אדם כזה נשמע לכם כמו סיוט - ברכות, הסרט הזה לא בשבילכם. אם זה נשמע לכם כמו סיוט מעניין, ואולי כמו שיקוף של הרבה חרדות שכל אחד מאיתנו חווה מדי פעם - הגעתם למקום הנכון. הדבר המרכזי שייאמר לזכות "בו מפחד" - הסרט החדש והמדובר של קיסר האימה האיכותית של אמריקה, הבמאי היהודי המקריפ ארי אסטר - זה שהוא נושא את צלקותיו בגאווה.

כמו ב"האירי" בן ארבע השעות של סקורסזה (מעריץ מספר אחד של אסטר בארה"ב), אורכו המפלצתי הוא דרכו של אסטר להצהיר, ברוח סרטו: אני דפוק, וחופר, ומתבכיין, ולא בראש שלי להתקרב אליכם, בואו נסו להבין אותי. העובדה שהסרט קיבל את התקציב הכי גבוה אי פעם מאולפן הבוטיק הנהדר A24 - זוכי האוסקר הטריים על "הכל בכל מקום בבת אחת" הדומה אך הקליל יותר, וכוכב כמו פיניקס קפץ על ההזדמנות לעשות אותו — מצביע על מידת האמון שיש באסטר, שהדהים את העולם בשני סרטי אימה מלאי הסמלים "תורשתי" (לא אהבתי) ו"מידסומאר" (המופלא).

כאן אסטר פונה לסגנון אחר, ולמרות ש"בו" נראה מבחוץ תובעני או בעצם טובעני, הוא בעצם סרט פשוט יותר, מעין הרחבה לסרט הקצר Oedipus Wrecks שביים פעם וודי אלן על יחסיו עם אימו (עוד טיפוס מסוגר וקצת עלוב עם מאמי־אישיוז).

ברגע שמתגברים על מחסום האורך מגלים סרט שהוא רכבת הרים מלאת המצאות, וגם לא כזה מורכב, פלצני או יומרני כמו שעושים ממנו. דרך ארבע אפיזודות בסגנונות שונים (כולל אחת בתיאטרון בשילוב אנימציה, חייב שתהיה גם אנימציה בסרטים כאלה) הוא מעביר את הפחד של בו להשתלב בעולם, ובמיוחד הפחד מאימו הדורסנית (פאטי לופון). הצופה נשאר להחליט אם זה באמת סרט שובניסטי על "אמהות רעות", או להיפך, כזה שצוחק על ילדים־מזדקנים שמסרבים להתבגר ומאשימים בהכל את ההורים. זו לא יצירת מופת רבת רבדים כמו שעושים במאים אחרים שמתמחים ב"סרטי סיוט" סטייל דייויד לינץ', טוד סולונדז וצ'רלי קאופמן, שגם נוהג לתאר את המתרחש במוחם של טיפוסים עלובים ובודדים שחשים שהחיים מדלגים עליהם (במיוחד "אני רוצה לגמור עם זה" הנטפליקסי), אבל זה כן סרט שהוא תענוג - לסוגו. הסרט מוצג בהקרנות לא רבות ברשת "לב", ומי שרוצה לראות אותו במלוא הדרו כדאי שימהר לפני שיירד מהמסך הגדול.

קדחת ים תיכונית

ואחרי שמיצינו את הדיון הפוליטי הטרחני, נאמר ש"קדחת" הוא בדרכו תמונת מראה מושלמת, שמבהירה היטב שישנה "תוגת פלסטיניות", בת דודתה של "תוגת הישראליות" המפורסמת. יש בסרט רגעים חמוצים־מרירים שהיו יכולים להשתלב בפרק מורחב של "בטיפול" או "הבורגנים" האהובות, עם סיפור על גברים מובסים ומלנכוליים שבורחים ללאומיות, לפשע או לשמחת חיים מזוייפת כדי להתמודד עם הריק בנפשם. לא הכל עובד בסרט, שפונה לעיתים לפתרונות תסריטאיים קלים, אבל הוא מלא רגש וקולנוע דק ואירוני. כמו במקרה של "בו", כדאי למהר לסינמטקים, שם הסרט מוצג בהקרנות ספורות, כדי להיווכח כמה המקום הזה דומה בעיני אנשים שאמורים לראות אותו לגמרי אחרת.

למרות המשחק המשכנע, העיבוד ל"נער האופניים", האוטוביוגרפיה של אלי עמיר, העוסקת בקשיי הקליטה של עולי המזרח בשנות ה־50, לא מייצר עומק רגשי | שי בר-יעקב | 3.5 כוכבים

הבמאית והמחזאית איה קפלן אוהבת לעבוד על עיבודים ספרותיים. העבודה הקודמת שלה בתיאטרון החאן הייתה עיבוד מקסים שהיא בנתה לספרו האוטוביוגרפי של עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך". השנה היא חזרה לעבוד באותו תיאטרון על ספר אוטוביוגרפי אחר, "נער האופניים" מאת אלי עמיר.

בעיבוד הקודם, לספר של עוז, החליטה קפלן לוותר מראש על הניסיון להקיף את כל ההיקף העלילתי המונומנטלי של הרומן הארוך, ולהתמקד בסיפור יחסי המשפחה הגרעינית דרך עיני הילד המתבגר. בעיבוד החדש, לספר של עמיר, עדיין הילד נמצא במרכז, במקרה זה נער בשם נורי, הנשלח בשנות ה־50 על ידי משפחתו העולה מעיראק ותקועה בכפר נידח של עיוורים, לחיות לבדו בירושלים מתוך מטרה שהוא יצליח להכשיר את הקרקע למעבר של שאר המשפחה לשם. אך במקום להתמקד בציר עלילתי מצומצם היא מנסה להעביר לנו את נפתולי העלילות המרובות של אותו נורי, העובד למחייתו כנער שליח על אופניים ומשתדל גם להתקבל ללימודים וחווה גם אהבה ראשונה, והתוצאה היא הצגה אפיזודית המתפזרת להרבה יותר מדי כיוונים.

במקום שהדרמה תייצר לנו עומק רגשי ומורכבות, היא הופכת למסכת המדגימה בצורה די פשטנית את קשיי הקליטה של עולי ארצות המזרח בשנות ה־50 והיחס המפלה של הממסד האשכנזי כלפיהם. היא אולי מספקת לנו סיור היסטורי מודרך בהווי החיים בישראל של שנות ה־50, אך כהצגה מורכבת על יחסי הפרט והמשפחה, או על משבר היחסים שבין הדור הראשון של עליית יהודי המזרח לשני, היא אינה באמת מצליחה לחדור לעומק.

מה שכן, קפלן הוציאה ביצוע חינני מאוד מלהקת השחקנים של החאן בראשותו של איתי שור הצעיר, המפגין אמינות ונמרצות כנער האופניים הנחוש להצליח על אף כל המכשולים הניצבים מולו ושומר על אופטימיות לאורך הדרך הקשה. לצידו אפשר לציין את יוסי עיני (בתפקיד האב המושפל) ואודליה מורה־מטלון (במספר תפקידים קטנים). שאר השחקנים מבצעים מלאכתם ביעילות ובאנרגיה טובה עם הליווי המוזיקלי החי של צמד הנגנים היושבים בקצות הבמה, אך מעבר לרושם הפנורמי הצבעוני הם אינם מותירים משקע עמוק.

תמר גלבץ המנוחה כתבה ב"האחון" על התאהבות של אמצע החיים, שמופרעת בידי מחלה קטלנית. התוצאה היא כנות טוטאלית שלא מוצאים הרבה | רן בן-נון | 4.5 כוכבים

איך נראית האהבה שלך כשאת יודעת שאת הולכת למות? התשובה טמונה בספרה של תמר גלבץ המנוחה, שנקרא בפשטות "האחרון", כי היא ידעה שלא יהיו עוד אחריו, שזה הסוף. לכאורה היה אמור לנחות כאן הטקסט הכי מדכא ומעיק בהיסטוריה, שכולו חידלון וגסיסה מתמשכת. לא אצלה. מה שאנחנו מקבלים ממנה הוא בדיוק ההיפך: חגיגה עסיסית, עפיצה, מטורפת, של תשוקה חסרת גבולות בעברית חדשה ומופלאה — אכול ושתה כי מחר נמות, על אמת לגמרי.

זו התאהבות איטית ועקשנית שמתחילה בהתכתבות פייסבוק מהוססת, עם אחד שלא מוותר, לא נרתע ושובר את כל חומות הציניות התל־אביבית שלה בזו אחר זו, וממשיכה בסקס מלא תשוקה ומוזיקה מעולה והביחד הכי מתוק שיש.

לעמוד הספר באתר עברית

המחלה פורצת באלימות אל תוך האהבה, חותכת כסכין - מהתאהבות מגניבה של אמצע החיים למציאות איומה של חדרי ניתוח, אזמלי מנתחים, רופאים שלא מסוגלים להביט בעיניים וקור חודר עצמות, שהשפה העילאית של גלבץ מערבלת ודוחסת לגוש מציאות צמיג, עיקש ובלתי־אפשרי. עם כל הכבוד לאהבה, הסרטן הוא חוויה בודדה, איומה, שכולה רחמים עצמיים, סיוטים דוקרים וכאבים בלתי נסבלים.

האהבה, היא תציל אותך, אמר המשורר. אז אולי היא לא ממש הצילה את תמר גלבץ, אבל בהחלט הנעימה במעט את התקופה הקשה בחייה, ימי הכימותרפיה וההקרנות, תופת אינסופית המתוארת בשפה עם מקצב פנימי של פולחן מוות מתמשך. זה לא רומן רומנטי מתקתק, אלא מערכת יחסים מהחיים האמיתיים; גם בתוך הסד הסיפורי הנורא של גסיסתה, גלבץ מצליחה להפתיע ולקחת אותנו למקומות שלא חשבנו שדווקא אליהם נגיע. כי כשהמוות כל כך קרוב, אין זמן למשחקים.

התוצאה היא כנות טוטאלית בחשיפה כפולה ומכופלת. תרגיל כל האמת בפרצוף שנוטה להעיק ברוב הממוארים, הופך אצל גלבץ לדוקרן קריסטלי של אמנית סיפור מעולה. ואם נגזר עלינו ללכת, הלוואי שנדע לעשות זאת כמו תמר גלבץ — באומץ, בישירות, בלי להסתיר דבר, בעיניים פקוחות לרווחה. 

לפני שאתם עולים לטיסה לטורקיה להשתלת שיער, תאזינו ל"מדברים קרחת", הסכת שבו מציעים קירחים ותיקים לגברים לקבל את הקרחת באהבה ובהשלמה | אסף יערי | 4 כוכבים

לגבר ישראלי צעיר יש לא מעט אתגרים: שירות צבאי, חיפוש עבודה, מציאת אהבה, התבססות כלכלית, בחירת כיוון בחיים, אבל מעל כולם בוהק מגבוה תרחיש האימה האמיתי – הקרחת. זה מתחיל בגילוי שערות על הכרית, התקדמות זוחלת של המפרצים, הידלדלות מטרידה באזור המצח, והפחד הגדול של הופעת עיגול נטול שיער על הקודקוד.

התורים להשתלות שיער בטורקיה והמכירות של תכשירים שונים מעידים על חומרת האיום על הגבר המקומי, אבל יש רבים שלא בורחים מהמציאות אלא מחבקים אותה בשתי זרועות ומכונת גילוח – הקירחים הגאים.

יובל סדן ובנצי קון החליטו לצאת למסע שבוחן את מערכת היחסים שהם וחבריהם נאלצו לפתח בגיל צעיר מאוד, תחילת שנות ה־20 לחייהם, עם הקרחת שלהם, אחרי כל הניסיונות לעצור ולהסתיר אותה. ההסכת "מדברים קרחת" הוא הפקה עצמאית שבנויה משיחות עם גברים שהתחילו להקריח בגיל צעיר עד הרגע שבו הבינו שכל הג'ל והסירוק שבעולם לא יעצרו את המציאות, שעליהם להיפרד מהבלורית לנצח.

מצד אחד יש פה פודקאסט שמקביל להסכתים לא מעטים שעוסקים בחצי הנשי של היקום, על דימוי גוף, מיניות, היריון ואפילו גידול ילדים. אבל יותר מכך יש כאן שיחות שמטרתן לגרום לגברים המקריחים להרגיש שלמים עם מה שעל ראשם, ואפילו לאהוב את המראה החלק, שהפך לפופולרי בשנים האחרונות, גם בזכות כוכבים כמו וין דיזל, ברוס וויליס וג'ייסון סטיית'האם.

בפרק כפול עם העובד הסוציאלי דן בגלב חורגים מהסיפור האישי לקשר שבין כמות השיער לרגשות ובריאות נפש גברית. בגלב מסביר שהצעירים שמתמודדים עם איבוד שיער, חווים אובדן ממשי וצריכים ללמוד לקבל את עצמם: "לעמוד מול המראה ולהגיד 'זה אני'".

https://open.spotify.com/show/6nHDnLppR6UAOpZUh0V3wT

הפרק הראשון

https://open.spotify.com/episode/6KikPdUksSTSrJsIDEOPpP

גם לאמן ענק כמו מאיר בנאי יש אלבום שלא הצליח מסחרית - "הצבעים משתנים". 33 שנה אחרי, מגיעה ההזדמנות לתקן את העוול עם מהדורה חדשה | אמיר שוורץ | 4.5 ככובים

גם לאמן ענק כמו מאיר בנאי יש אלבום שלא הצליח מסחרית. 33 שנה אחרי, מגיעה ההזדמנות לתקן את העוול עם מהדורה חדשה

לכל מוזיקאי גדול יש אלבום ענק שהגיע רק למעטים. "הצבעים משתנים" של מאיר בנאי הוא כזה. האלבום היפהפה שהופיע ב־1990, שלוש שנים אחרי הפריצה שלו עם "גשם", נעלם כלעומת שבא, בלי לכבוש את תחנות הרדיו ואת חנויות התקליטים.

השנים שחלפו לא שיפרו את מעמדו. במופע המחווה היפה שנערך לכבוד בנאי ז"ל לפני כשנתיים האלבום יוצג רק עם שיר אחד. גם בשירותי הסטרימינג מצבו לא מעודד. מניין ההזרמות לרבים מ־11 שירי האלבום בספוטיפיי עומד על אלפים בודדים. איך שיר כמו "השוק" או הקינה שהיא "ברחוב הזה" צברו עד היום מניין כה זעום של הזרמות זו כבר באמת חידה.

אלא שממרחק הזמן נראה שדווקא הכישלון של "הצבעים משתנים" הפך אותו ליצירה כה חשובה עבור אלו שהגיעו אליו לאורך השנים ונשארו איתו. כי קשה לעמוד בפני שירים כמו "השמש עוזבת" עם שורות כמו "העיר מתכסה אורות / הלילה חוזר לשחק שוב / משחק שברור רק לו / את ואני לבדנו" או "אני גונב לא בשביל הכסף" עם הבס תופים המהודק, הקלידים שמגבירים את התנועה, ומשפטים דוגמת "האורות ברחובות מסוממים / המכוניות משתוללות כמטורפות / אנשים ממשהו בורחים / אני צורח אליהם מהגגות". ויש עוד דוגמאות.

ואולי כעת מצבו של האלבום הענק־מוחמץ הזה – שהסאונד הסוף אייטיזי שלו מתכתב עם פיטר גבריאל – ישתפר במעט, הודות להוצאה המחודשת שלו על גבי תקליט ויניל אדום, ברוח שמי השקיעה שעל העטיפה.

המהדורה הטרייה נשמעת נהדר, עושה חסד עם הנגינה החיה של ישראל נחום (תופים), אלון נדל (בס), יאיר מיכאלי (גיטרות), גלעד עצמון (סקסופון), ומפארת את ההפקה הנהדרת של משה לוי (שניגן פה גם בפסנתר ובסינתיסייזרים). החיבור בין המפיק לבין הזמר שרד את אי־ההצלחה פה, והם שבו לשלב כוחות באלבומים נוספים, ובראשם "וביניהם" הסופר־מצליח שהופיע שנתיים אחרי "הצבעים משתנים".

מי שהתאהב ב"הצבעים משתנים" בראשית הניינטיז, לא זקוק להמלצה נוספת. הרבים שעדיין לא, זוכים עתה להזדמנות נוספת לגילוי הקסם של שירים כ"את אחת יחידה", גם אם באיחור של 33 שנה.