הרצועה אינה חסינה יותר
ישראל הצליחה לפגוע בדמויות משמעותיות מאוד בג'יהאד האיסלאמי, ולהעביר את המסר שמי שינסה להבעיר את הגדה ישלם את המחיר - גם אם הוא עושה זאת ממקום מושבו ברצועה. היעדר התגובה המיידית אתמול בבוקר ולאורך היום העיד, בין היתר, על עוצמת הפגיעה בג'יהאד האיסלאמי, על הרצון להגיב בזמן שמתאים להם ועל הניסיון של חמאס לשלוט בגובה הלהבות
לאחר כ־15 שנים של סבבי לחימה בין עזה לישראל במתכונת די מוכרת וידועה, משהו אתמול לאורך היום והערב הרגיש שונה. מהצד הישראלי, צה"ל והשב"כ העדיפו להמתין במשך כשבוע לשעת הכושר עד שהגיבו על ירי הרקטות על הדרום, בשונה מכל מה שהכרנו בעבר. ואתמול, גם חמאס ואפילו הג'יהאד האיסלאמי לא מיהרו לשלוף מהמותן, והעדיפו להמתין לזמן ולמקום שנוחים להם יותר, אם בחסות הלילה ואם במועד מאוחר יותר.
לכאורה, היו לחמאס כל הסיבות האפשריות לתקוף את ישראל כבר אתמול בבוקר. הלחץ הציבורי והדרישות לנקמה בכלי התקשורת הערביים וברשתות החברתיות, לצד העובדה שבתקיפה הישראלית בלילה שבין שני לשלישי נהרגו מלבד שלושת בכירי הג'יהאד האסלאמי גם ארבעה ילדים וחמש נשים, ועוד רופא פלסטיני, אזרח תמים - כל אלה היו אמורים לסלול את דרכם לתגובה מיידית. בנוסף, בשונה אולי מפעמים קודמות שבהן ישראל תקפה מטרות של הגי'האד האיסלאמי בלבד, הרי שהתקיפה הישראלית לא הגיעה בעקבות "התגרות" מצד הג'יהאד האיסלאמי בלבד, אלא בעקבות החלטה משותפת שלהם עם חמאס על ירי רקטי לעבר ישראל בתגובה על מותו של האסיר שובת הרעב, חאדר עדנאן. כלומר, לחמאס לא היה תירוץ של ממש להסתתר מאחוריו ולא להגיב. או כפי שאמר אחד הפרשנים הפלסטינים בראיון לערוץ אל־ג'זירה: "לחמאס אין ברירה אלא להגיב מאחר שהוא הריבון ברצועה והוא האחראי על חיי תושביה".
ובכל זאת, מאז החיסול לפנות בוקר ועד שעות הלילה לא הגיעה התגובה המוכרת לאירוע שכזה, לא מצד הג'יהאד האיסלאמי ולא מצד חמאס. היה ברור אמנם שהג'יהאד יגיב, השאלה הייתה אם חמאס יקפוץ ראש יחד עם הארגון היריב לתוך מערכה כוללת מול ישראל. העיכוב הגדול בתגובה מצד הג'יהאד האיסלאמי יכול להתפרש בכמה דרכים. ראשית, הג'יהאד היה בהלם בעקבות הפגיעה הכמעט סימולטנית בשלושת הבכירים מהארגון ובכמה ממצבורי הרקטות שלו. שנית, הארגון ביקש להגיע לתגובה משותפת יחד עם חמאס ולא לגשת שוב לבדו למערכה מול ישראל. ברור היה לג'יהאד שמערכה נוספת ללא חמאס תגרום לנפגעים רבים מקרב אנשיו ולנזק לא גדול בצד הישראלי - כלומר, תבוסה צבאית נרשמה כאופציה ממשית. ושלישית, הג'יהאד ניסה במשך לא מעט שעות למצוא מטרות מספיק אטרקטיביות בצד הישראלי, כדי לייצר תגובה כואבת שתאפשר לו להציג הישגים משלו.
העיכוב מצד חמאס, יכול להעיד בעיקר על מחלוקות בינו לבין הגי'האד האיסלאמי והבנת המחיר הקשה שחמאס כגוף הריבוני בעזה עלול לשלם על מערכה כוללת מול ישראל. בסופו של דבר לחמאס יש מה להפסיד דווקא מעצם היותו הגוף השולט והאחראי לחיי יותר משני מיליון תושבים ברצועה. בנוסף, ייתכן שנרשמו גם חילוקי דעות בתוך צמרת חמאס באשר לאופי התגובה נגד ישראל. הדילמה הייתה אמיתית: חמאס הצליח בשנים האחרונות להביא לשיקום יחסי של רצועת עזה באמצעות ההבנות שאליהן הגיע עם ישראל (באמצעות המצרים) על כניסת פועלים לעבודה ועל הרחבת הכנסת הסחורות ממצרים לעזה. הרצועה התייצבה במידה מסוימת, וגם כאשר צה"ל תקף את מטרות הג'יהאד האיסלאמי באירועים קודמים, חמאס הבהיר שאין פניו להסלמה ובחר להסתכל מהצד כאשר צה"ל ושב"כ פגעו שוב ושוב בבכירי הארגון היריב, הגי'האד האיסלאמי. אלא שהמקרה הנוכחי כבר הציב דילמה עמוקה יותר בפני יחיא סינואר, מוחמד דף, מרואן עיסא והאחרים בצמרת הארגון.
ייתכן מאוד שלפחות עד אמש בחמאס חיפשו אחר תגובה מסוג אחר - אולי לא מערכה כוללת, אך אולי כן תגובה מסוימת שתאפשר לחמאס "ללכת בלי ולהרגיש עם". כלומר, תגובה מדודה מאוד שתוציא אותה ידי חובה כלפי הציבור הפלסטיני, מבלי לגרור את עזה למערכה ממושכת של שבועות מול ישראל.
הפעולה הישראלית נגד בכירי הג'יהאד הצליחה לפגוע בדמויות משמעותיות מאוד בארגון. הבכיר שבהם הוא ג'יהאד ע'נאם, שזכה לתואר "המזכיר הכללי של הזרוע הצבאית", או מעין מוחמד דף של הגי'האד. גם הבכיר השני, ח'ליל בהתיני, נחשב לאחד ממפקדי הגזרות בארגון. אך דווקא הבכיר השלישי, טארק עיז א־דין, מעניין יותר מבחינת ישראל: מדובר באחד ממשוחררי עסקת גלעד שליט, שהיה אחראי על הוצאה לפועל של פיגועים מהגדה ממקום מושבו ברצועת עזה, בדומה למודל שחמאס הפעיל מקרב מגורשי עסקת שליט שאיישו את "מטה הגדה". ההחלטה של השב"כ וצה"ל לפגוע בעיז א־דין מעבירה מסר על כך שמי שינסה להבעיר את הגדה ויושב ברצועה, ישלם את המחיר גם בעזה. עזה, במובן הזה, אינה חסינה יותר.