באורח לא מפתיע במיוחד, החליט חמאס שלא להצטרף ללחימה מול ישראל ולהותיר את הגי'האד האיסלאמי להתבוסס לבדו בדמו וברקטותיו במערכה מוגבלת נוספת מול האויב הציוני. וזאת על אף שלחמאס היו לכאורה את כל הסיבות להצטרף לסבב הנוכחי: הפגיעה הישראלית באזרחים רבים (עשרה הרוגים שאינם מעורבים בלחימה, ילדים, נשים וגבר אחד), ההרג של בכירים פלסטינים אפילו אם באו מארגון יריב, ואולי בעיקר - הדרישה הציבורית הפלסטינית בנקמה.
אבל כשבוחנים את מערך השיקולים של הארגון אל מול הפעולות שבוצעו אתמול בשטח, הירי של הרקטות מצד הג'יהאד אל מול התקיפה הישראלית של יעדי הג'יהאד בלבד, מגלים שהאירוע האחרון אולי הציב אותו במקום פחות נוח, אך עימות מלא כולל מול ישראל היה מציב אותו בסיטואציה קשה ומסובכת הרבה יותר.
במובן הזה, חמאס הצליח להפוך את הלימון (הסלמה מוגבלת בעזה) ללימונדה. כמעט Win win situation: הג'יהאד האיסלאמי שיגר אתמול מאות רקטות לעבר ישראל באישור של החמאס ובברכת הדרך שלו, במסגרת מה שנקרא "חדר המבצעים המשותף" של שני הארגונים. וכך, חמאס הצליח חלקית לשלם את מס השפתיים שלו ולהימנע מתדמית המשת"פ או הבוגד שעלולה הייתה לדבוק בו אם היה נכנס לעימות ישיר מול הג'יהאד ומונע ממנו ירי לעבר ישראל. מנגד, צה"ל, השב"כ ומדינת ישראל כולה התרכזה בימים האחרונים באויב אחד בלבד והוא היריב הפוליטי של חמאס - הג'יהאד האיסלאמי. במילים אחרות, ישראל מחלישה את מי שקוראים תיגר על הארגון השולט ברצועת עזה ומהווה עבורו תחרות. מבחינה זו, ישראל מחד והג'יהאד מנגד, פעלו זה נגד זה בעוד חמאס נותר ללא פגע, מחוץ למשוואה, על אף שהתיר - אפילו לא בעצימת עין, את ירי הרקטות לעבר ישראל.
ועדיין, יהיה גם מחיר מסוים שחמאס ישלם על ההחלטה שלו להתנזר מלחימה. יש שחיקה מסוימת בתדמית של חמאס כ"תנועת התנגדות". רוב הציבור הפלסטיני, מבין שחמאס מעדיף את השקט בעזה על פני סבב לחימה נוסף שיסתיים בכלום ושום דבר. חלק מהציבור הזה יזקוף זאת לזכות חמאס, בעוד אחרים - לחובתו, למרות שבסיכום הדברים חמאס יכול להחשיב את ההתפתחויות של הימים האחרונים כניצחון של הארגון. הוא לא מיהר להתייצב בשבוע שעבר כדי להגן על כבודו של חאדר עדנאן וגם לא על כבודם של שלושת בכירי הג'יהאד שחוסלו לפניי כמה ימים.
ומדוע? מאחר שהאסטרטגיה של חמאס, כבר מלפניי שנתיים - אז הסתיים שומר החומות, לא השתנתה במאום. חמאס ממשיך להתעצם ברצועה ללא הפרעה, במקביל מנסה להוציא לפועל עוד ועוד פיגועים משטחי יהודה ושומרון ולפגוע במעמד הרשות, המצב הכלכלי ברצועה משתפר ומכאן שמערכה כללית מול ישראל זה הדבר האחרון שהוא מבקש בימים אלה. הבחירה של ישראל לתקוף רק את הג'יהאד מסיימת את המערכה במהירות אמנם, אך עלולה לייצר כאב ראש גדול יותר בהמשך הדרך - אם וכאשר יגיע העימות הנרחב מול חמאס.
הגורם האחר שבהחלט יכול לרשום את המבצע האחרון כהישג - הוא ממשלת ישראל של בנימין נתניהו. הפגיעה בבכירים של הג'יהאד האיסלאמי, מבלי שהמבצע הידרדר למערכה כוללת, יירשם בעיני רוב הציבור הישראלי כניצחון ישראלי, ובצדק. הגורם היחיד שייצא מובס ומושפל מהמערכה אם תסתיים בשלב זה, הוא הגי'האד האיסלמי. וכאן כבר צריכה להירשם הערת האזהרה: גם אם הג'יהאד יסכים להפסקת אש, היא עלולה להיות קצרת טווח. ארגון הטרור יחפש נקמה בכל דרך אפשרית, אם מעזה או מהגדה ואפילו מלבנון. הוא יבקש לייצר תמונת "ניצחון" סמלית באמצעות הרג המוני של ישראלים, גם אם לא ייצא לפועל בימים הקרובים. ונותר רק לקוות שהשב"כ וצה"ל יצליחו לסכל זאת.
