הפסקת האש היא לא כל הסיפור

אם אם הפסקת האש אכן נשמרה מאז אמש, זו לא תהיה הפסקת אש. זו תהיה לא יותר מאתנחתה לקראת העימות הבא. היינו כבר בסרט הזה. ידנו על העליונה בתחום הצבאי. אבל ידנו על התחתונה בתחום המדיני. כך שצריך לברך על הפסקת האש. אבל כדי שלא נפסיד מדינית את כל מה שאנחנו משיגים צבאית - יש צורך בהרבה יותר. למשל, יוזמה ישראלית דרמטית לשיקום הרצועה. זה עדיין לא קרה. זה חייב לקרות.

מבחינת הג'יהאד האיסלאמי, מושגי ניצחון ותבוסה לא ממש רלוונטיים כאשר העימות הוא בין מעצמה אזורית לבין ארגון טרור, שאמנם מצויד ברקטות, אבל הוא הקטן ביותר בין ארגוני הטרור המאיימים על ישראל. הג'יהאד רצה הישג, בדמות התחייבות ישראלית להפסקת החיסולים. זה לא קרה. ואם לא - אז לפחות התשה. וזה כבר קרה. ואולי גם להגיע ליום ירושלים כשהעימות נמשך. וזה כנראה כבר לא יקרה. כך שישראל, מלכתחילה, לא הייתה זקוקה להצעה מצרית להפסקת אש עם או בלי תנאים. היא הייתה צריכה ליטול את היוזמה. ראש הממשלה היה יכול להכריז, כבר לפני יומיים או שלושה: השגנו את המטרות, ומרגע זה אנחנו מודיעים על הפסקת אש. ומה היה קורה? יש שתי אופציות. ראשית, שהג'יהאד היה מכריז שמדובר בניצחון שלו. שיכריז. אפילו בקרב הפלסטינים אף אחד לא היה קונה את הסחורה.

האפשרות המעשית יותר היא שהג'יהאד היה ממשיך לשגר רקטות בשעות שלאחר ההכרזה. אולי רקטות בודדות, לצורך אשליה של הישג כלשהו. וישראל מספיק חזקה כדי להבליג. וייתכן שהג'יהאד לא היה מסתפק בשיגורים בודדים בשעות שלאחר ההכרזה החד־צדדית אלא היה ממשיך. או אז, בוודאי שישראל הייתה ממשיכה. אז למה בכל זאת היינו צריכים להכריז על הפסקת אש, ולא להסתפק בה, אלא ללכת צעד קדימה?

ובכן, ככל שהימים עוברים, העימות נכנס גם לחזית השנייה שלו. החזית הבינלאומית. החזית התעמולתית. החזית שבה הנשמות הטובות מצביעות על אשמת ישראל, שכביכול "חונקת את הרצועה" ו/או "מסרבת לפתרון מדיני". אלה כמובן הבלים. אבל ככל שהימים עוברים, פעילי תעשיית ההצדקות לטרור מפרסמים עוד ועוד פוסטים ומאמרים נגד ישראל. אין צורך ללכת רחוק. אפילו עיתונאית בתאגיד השידור הציבורי כתבה, בתגובה למאמר שפירסמתי ביום שישי, ש"תושבי עזה חיים בדיכוי ובחוסר תנאים גם בגללנו וכשהם נלחמים על חייהם (כמו שרוב הסיכויים שאתה היית עושה במצבם) אנחנו מדכאים אותם יותר". היא באמת חושבת שהג'יהאד נאבק נגד דיכוי ולמען תנאי חיים טובים יותר. מי יודע, אולי גם למען דמוקרטיה ושחרור האישה. וכאשר זה מה שכותבת עיתונאית, עורכת ומגישה ברשת ב', מה לנו כי נבוא בטענות לאל־ג'זירה ול"ניו־יורק טיימס". היא לא מייצגת את התקשורת הישראלית. אבל היא בהחלט מייצגת רוח רעה שקיימת בתקשורת הזרה, ולפעמים גם בתוכנו.

ודווקא משום כך, מול תעשיית ההצדקות לארגוני הטרור, ישראל צריכה להיות זו שמקדימה תרופה למכה. הרי המחאה נגד ישראל לא נשארת בתחום של שונאי ישראל שנדמה להם שהם "נאורים". היא תמיד עוברת לעיתונים המובילים, ובהמשך גם לדרגים הפוליטיים. התוצאה היא - רצועת ביטחון לארגוני הטרור, שמוביליה הם אידיוטים שימושיים. אבל אידיוטים שמשפיעים על שדה הקרב וגורמים לכך שבכל עימות מהסוג הזה - מרחב הפעולה של ישראל הולך ומצטמצם ככל שהפעולה נמשכת יותר.

איך יוצאים מהמלכודת הזאת? איך פוגעים בתעמולת השקרים? איך פוגעים ברצועת הביטחון? ובכן, אם היינו חכמים יותר, ישראל לא הייתה אמורה להסתפק בהפסקת אש, כשידוע מראש שזה רק עניין של זמן עד שהתחממות ביהודה ושומרון תוביל לתגובה מכיוון הרצועה. ישראל צריכה להציע לתושבי הרצועה, שוב ושוב, את הנוסחה של "שיקום תמורת פירוז". נכון, ההצעה הזאת כבר הוגשה על ידי הקווארטט ועל ידי האיחוד האירופי, ועל ידי חלק ממדינות אירופה, ופעם אחת הרעיון הושמע על ידי יאיר לפיד. וחמאס תמיד, אבל תמיד, דחה את ההצעות. אבל צריך להציע, משום שכלי התקשורת, בעיקר בעולם, או שלא יודעים או שמתעלמים מסרבנות ארגוני הטרור להסרת הסגר ולשיקום הרצועה.

ודווקא משום כך, הצעה דרמטית לשיקום הרצועה - לא תגרע שום דבר מישראל. אם הם יסרבו, הסירוב הזה יירשם לחובתם. הסירוב יפגע, גם אם רק חלקית, בתעמולת השקרים על אשמת ישראל. ואם הם יסכימו, והסיכוי לכך שואף לאפס, אז אדרבה. החלום של הסדר לטווח ארוך עוד יתגשם. כך שהצעה ישראלית לשיקום, ולא רק יוזמה או הסכמה להפסקת אש, רק תועיל לישראל. אין לנו מה להפסיד. אז למה לא, אדוני ראש הממשלה? למה לא?