מדובר במאבק ישן, שנמשך כבר עשרות שנים, והבעיה לא נולדה עם יוזמת החקיקה החדשה שנקראת "קרן הארנונה", משום שיש בעיה אמיתית בתחום חלוקת כספי הארנונות מעסקים. המאבק העיקרי היה ונותר על שינוי הגבולות המוניציפליים, כדי שיישובים חלשים, בעיקר עיירות פיתוח, יכללו בתוכם שטחים שכוללים מפעלים, מחנות צבא ושטחים מסחריים אחרים – לצורך חלוקה הוגנת יותר של הכנסות. הרי הגבולות הישנים הם לא גזרה משמיים.

המועצה האזורית רמת הנגב, למשל, משתרעת על שטח של 4.3 מיליון דונם, לעומת ירוחם, שמשתרעת על שטח של 58,000 דונם. "לא ייתכן", אמר מיכאל ביטון, כשהיה ראש המועצה בירוחם, "שהמועצה האזורית תזכה בהכנסות של 55 מיליון שקלים מארנונה לעסקים", נכון לתחילת העשור הקודם, "וירוחם – לשמונה מיליון שקלים בלבד".

אין גם שום סיבה בעולם שהמועצה האזורית גליל עליון תחלוש על שטחים מסחריים עצומים, והכנסות עתק מארנונה, לעומת קריית־שמונה, שחלק מהשטחים המסחריים הללו צמודים אליה, אבל התשלומים עוברים למועצה האזורית, שמספר תושביה קטן הרבה יותר.

היו הרבה יוזמות לשינוי החלוקה. אחת מהן הייתה כבר ב־2016, וגם אז היה ניסיון להקים את "קרן הארנונה", לצורך השגת צדק חלוקתי. באותה שנה הקימה הממשלה, בהחלטה 1841, את "הקרן לצמצום פערים", על סך של 500 מיליון שקלים, שפועלת עד היום.

פה ושם היו גם הישגים. כך, למשל, דימונה, לאחר מאבק, זוכה לחלק ממיסי הארנונה העסקית של מפעלים הסמוכים אליה. אבל השינויים הללו היו איטיים. ולמעשה, לראשי המועצות האזוריות היה הרבה יותר כוח פוליטי מאשר לראשי עיירות הפיתוח. ומפלגת העבודה, זו שאמורה להיות אמונה קצת יותר על צדק חלוקתי, הלכה לכיוון ההפוך. כך למשל, סעיף 47 להסכם הקואליציוני שנחתם בין מפלגת העבודה לליכוד ב־2009 קבע ש"לנוכח בקשת העבודה", החלטות של ועדות למיניהן בעניין גבולות מוניציפליים, "לא ייחשבו כעמדת הממשלה". כלומר, מפלגת העבודה רצתה לשמור על המועצות האזוריות והמבוססות.

חוק קרן הארנונה שתפס את הכותרות ביומיים האחרונים הוא חוק מסורבל, שספק אם יוביל לעשיית צדק חלוקתי. לפי החוק, הרשויות ישלמו כמחצית מתוספת המיסוי מארנונה, רק על בנייה חדשה לעסקים, החל מהשנה הבאה.

רשויות מקומיות יקבלו מהכספים שהצטברו בקרן 2,000 שקלים על כל יחידת דיור שתיבנה. אלא שיש כמה בעיות עם החוק: ראשית, הוא לא עוסק בבעיה המרכזית – שינוי גבולות מוניציפליים.

שנית, הוא מתנה את חלוקת הסיוע בבניית יחידות דיור חדשות. האם מענק של 2,000 שקלים ליחידת דיור יעודד דווקא בנייה למגורים? הרי בנייה לעסקים עדיין תניב הכנסות גבוהות יותר. שלישית, ייתכן שהרשויות החזקות יבנו יותר יחידות דיור למגורים. מה אז? הן אלה שיזכו בכספי הקרן?

רביעית, הרשויות הערביות כמעט ולא יכולות לבנות יחידות דיור חדשות. פעמים רבות זה לא בגללן’ אלא בגלל מדיניות הממשלה. שוב הן יישארו מאחור? ועדיין, הכיוון נכון. ובניגוד לתעמולה – לא מדובר בחוק שמסייע דווקא לחרדים.

בימים רגילים היינו אמורים לטעון בשלב הזה שההתנגדות לחוק היא קצת מוגזמת ושלא מדובר ב"חוק ביזת הארנונה", כפי שמכנים אותו אנשי "מחאת המילואימניקים", שהצטרפו למאבק נגד החוק.

אלא שאלה לא ימים רגילים. הרי אנחנו רואים מה עושה מיעוט דורסני שנמצא בעמדת סחיטה לתקציב המדינה. הרי הם עסוקים באמת בשוד הקופה הציבורית. הם מעבירים מיליארדים למשתמטים, לאלה שלא עובדים, לאלה שפוטרים את עצמם מלימודי ליבה, לאלה שמפחיד לחשוב שהם הממונים על הקופה הציבורית. ועל חשבון מי? על חשבון משלמי המסים. כך שגם אם הקואליציה הנוכחית מציגה חוקים שהכיוון שלהם נכון – הם נתקלים בהתנגדות זועמת. משום שגם בחוק הנוכחי, אף אחד לא סומך על בצלאל סמוטריץ' ועל משה גפני שהם לא יעשו עוד מניפולציה. הכספים יגיעו לקרן. אבל ייתכן, בהחלט ייתכן, שמשם הם יגיעו לחיזוק בנייה במאחזים או בעיקר לערים חרדיות.

אז לאן הגענו? לחקיקה שהיא אולי נכונה, שבעצם הופיעה ולאחר לחץ גם הוסרה בהצעת התקציב של הממשלה הקודמת, אבל היא נתקלת בהתנגדות אדירה. אפילו ראשי רשויות של הליכוד לא מתלהבים מהחקיקה החדשה. כדי להבין את העניין, כדאי להיזכר בניסיון שהיה בשנות ה־90, וגם לאחר מכן, להוסיף חוקי יסוד. "לא יקום ולא יהיה", אמר אז אריה דרעי. "וגם אם יעלו את עשרת הדיברות – אצביע נגד".

משום זה לא חשוב מה אומר החוק. מה שחשוב הוא מה אומרים הפרשנים, כלומר השופטים. דרעי לא האמין להם. היום, בדיוק עם אותו היגיון, לא מאמינים לפוליטיקאים. השופטים הרוויחו את זה ביושר. עכשיו אלה הפוליטיקאים שהרוויחו את זה ביושר.