ההחמצה

איימן עודה היה צריך לעזוב מזמן את החיים הפוליטיים. זה נשמע פטרוני ומתנשא, בטח מיהודי, אבל עודה לא היה רק תקווה גדולה בפוליטיקה של החברה הערבית בישראל - הוא גם סימל תקווה גדולה עבור השמאל הישראלי כולו. צעיר, רהוט, אינטלקטואל, צמח בתנועת הנוער של המפלגה הקומוניסטית. יליד חיפה שבגיל 23 כבר נכנס למועצת העיר ולחם והגן על זכויות תושביה הערבים. עורך דין מחויט, רהוט דיבור בעברית שלא משפיל מבט. מי שמאסו במרצ הפלגמטית, בחוסר התכלית של השמאל הפוליטי, ראו בעודה הזדמנות: מנהיג פוליטי ערבי שמושיט יד לחיבור אמיתי. שמדבר על מאבקים חברתיים, על שוויון, על חירות, על צדק לכולנו - ליהודים ולערבים. חוגי הבית של עודה בתל־אביב היו מפוצצים. ביפו ובחיפה, בערים המעורבות שבהן השמאל עדיין רלוונטי, גם אם הולך ומצטמק, עודה היה סופרסטאר. הוא הסתכל לכיבוש בעיניים עוד לפני שהאמירה הזו הפכה לסטיקר בהפגנות של קפלן.

אבל בסוף, בדברי הימים, ייכתב שעודה נכשל. האיש שבנו עליו שיהיה מקף מחבר לא הבין את גודל השעה. הוא הערים קשיים על תלכיד הרשימה המשותפת, סירב להתגמש, להיות פרגמטיסט, לראות את התמונה המלאה. לקוצר הראות שלו היו סימנים מוקדמים. אחרי מלחמת לבנון השנייה שיבח את מנהיג החיזבאללה חסן נסראללה על "הניצחון הגדול", את אותו נסראללה ששיגר טילים שנפלו בין היתר על חיפה ועל יישובים ערביים בצפון. אתה לא יכול לדבר על מאבק לא אלים, ובאותה נשימה לשבח מנהיג של ארגון טרור שיורה עליך טילים. באפריל 2022 הוא קרא לערבים המשרתים במשטרה לזרוק את הנשק ולהתפטר במחאה על התנהלות המשטרה במזרח ירושלים. זו הייתה אמירה אומללה מפיו של מנהיג מגזר מדמם, שבניו ובנותיו נרצחים במספרים לא ייאמנו. החברה הערבית משוועת למשטרה חזקה ורלוונטית לטיפול בפשיעה המטורפת - ומי שקורא לצעירים ערבים לעזוב את המשטרה לא ראוי להיות מנהיג. בסוף השנה שעברה עודה נתן לממשלת לפיד ליפול אף שהיה יכול לתמוך בה מבחוץ. במקום זאת, הוא נלחם בה מהאופוזיציה עם הליכוד, סמוטריץ' ובן גביר. לכן בשמאל רואים בו את אחד האחראים להקמת ממשלת הימין הקיצוני.

עודה הרבה לדבר על עוולות הכיבוש, בזמן שתושבי טייבה וטירה במשולש מוטרדים מהתשתיות הלקויות, מההצפות בחורף ומהפשיעה. עבור הציבור הערבי בישראל החיים עצמם לא פחות מעניינים. כואב להם על מה שקורה בגדה, לרבים מהם ישנם קרובי משפחה במחנות הפליטים בשכם ובעזה. אבל בסוף אדם קרוב לעצמו. הוא קם בבוקר, פותח חלון וריח הביוב הזורם ברחוב מכה בנחיריו. שעה וחצי אחר כך הוא כבר בעבודה אצל היהודים והעיניים יוצאות לו. "אצלכם היהודים אפשר לאכול מהמדרכה ברחוב", אמר לי פעם אזרח ערבי באחת מערי המשולש, "תראה איך זה נראה אצלנו". זה היה בחורף. הבטנו שנינו סביב, דישדשנו בבוץ, כלי רכב עבר ומילא אותנו במי שלולית מעופשים.

מנסור עבאס זיהה את הסנטימנט הזה ועקף את עודה במבחן הפופולריות בקרב הציבור הערבי. בבחירות האחרונות ובאלו שקדמו להן עודה דיבר על איחוד, אבל הרצון שלו נותר בגדר דיבורים. על כך הציבור הערבי העניש אותו בקלפי. החיים עצמם, הסתבר, לא פחות חשובים מהמאבק בכיבוש.