אמא של בנצי היא עכשיו מלאך

דבורה מתה בת 99, אבל בנפשה הייתה צעירה, כמחצית מגילה.

היא הייתה אישה מאוד חיונית. שחקנית נפלאה בכל רמ"ח איבריה. החוויה שלי איתה היא הרבה יותר אישית. המוות שלה מתחבר באופן קוסמי למוות של האמא הפרטית שלי, שנפטרה לפני חודשיים בגיל 94, כשהיא חדה וצלולה וחכמה ותאוות חיים בדיוק כמו דבורה. אצל שתיהן הנפש הצעירה שכנה בתוך גוף הולך ונגמר, הולך וקמל. כשאמי נפטרה, דבורה התקשרה אליי לנחם אותי. האמא הקולנועית ניחמה אותי על לכתה של האמא הפרטית שלי, וזה מאוד ריגש אותי. היא דיברה איתי ממיטתה. היא כבר שכבה ולא יכלה לזוז, והייתה מתוסכלת מהפער בין הרצון של הנפש הצעירה להיות, להמשיך ולעשות, לגוף. היה לשנינו חלום משותף שיום אחד נעלה יחד לבמה ולנעשה משהו משותף, וזה פספוס גדול בשבילי שלא עשינו זאת.

יש סצנה בסרט שקורעת אותי מצחוק, והיא לא זו שבה היא מבקשת ממני, שלא תשתה לי חשיש. זאת ארוחת ערב של יום שישי. אני לבוש שחורים, היא על הסירים. כל מערכת היחסים בין בנצי לאמא שלו באה לידי ביטוי בסצנה הזאת. אני שואל אותה מה יש לאכול, והיא אומרת מרק. אני אומר לה, "אם זה מרק עוף, אני לא אוכל", ואז היא פותחת עליי את הפה, והאבא, רומק, מפציר בי, "תאכל תאכל, גם אני אכלתי ולא קרה לי כלום".

דבורה הפכה את הדמות לדמות אייקונית. גם ביפן אמרו לי שהאמא שלי בסרט היא אמא יפנית טיפוסית, ואם דבורה שבתה את לב היפנים, סימן שהיא יצרה דמות אוניברסלית. דבורה היא ללא ספק אחת הסיבות הגדולות להצלחה של "אסקימו לימון". אני שמח שהיא הלכה לעולמה בשקט, בלי לסבול. ככה הולכים מלאכים. אמא של בנצי היא עכשיו מלאך.