שום דבר לא יעצור את ההצבעה על תקציב המדינה. הסיבה פשוטה: אין משהו שמפלגות הקואליציה ידרשו כתנאי להעברתו ולא יקבלו. ירצו – יקבלו. במקרה זה, השמיים הם הגבול זו לא רק מטאפורה, אם כי לעיתים נדמה שאפילו את השמיים מוכן נתניהו להוריד אם זו תהיה דרישתם של גולדקנופף וחבריו.

אם היה נדמה שסאת גועל הנפש הוגדשה – אז לא. אתמול בערב הגיעה הדרישה של אגודת ישראל ואדמוריה, לתוספת תקציבית של יותר מ־600 מיליון שקלים. אם לא ישלמו להם הם לא יצביעו בעד התקציב, הודיעו.

המילה חזירות היא, איך לומר, קצת קטנה כשמתארים את מה שקורה בימים אלה בכנסת. הביזה שנעשית שם היא בהיקפים חסרי תקדים. המפלגות מנצלות עד תום את נתניהו וסוחטות אותו כל אחת בשיטותיה. בראש רשימת הבוזזים נמצאות שתי מפלגות, יהדות התורה ועוצמה יהודית. הן פשוט עושות את זה מהמקפצה.

את מה שהתרחש ביום רביעי במליאה, אי־אפשר לכנות אלא כהשפלה פומבית של נתניהו. זה קרה כשבן גביר ומפלגתו החליטו להצביע עם האופוזיציה, בגלל הסירוב של ראש הממשלה ושר האוצר להעביר להם כמה מאות מיליוני שקלים למשרד לפיתוח הנגב והגליל. מדובר בשני חוקים של יש עתיד, שוועדת שרים לחקיקה החליטה להתנגד להם. בן גביר, כעונש לממשלה, החליט לתמוך. היה ברור שהקואליציה הולכת להפסיד והיא נאלצה לשנות את עמדתה ולתמוך בחוקים. למה לשנות? כי נתניהו יודע שאם יש שרים שמצביעים נגד עמדת הממשלה, זו עילה לפיטורים של אותם שרים. זה מה שקרה ב־2001, בהצבעה על התקציב, כששרון הודיע לשרי ש"ס שאו שהם מצביעים ביחד עם הממשלה או שהם מפוטרים. 9 שרים וסגני שרים קיבלו עוד באותו ערב מכתבי פיטורים.

אבל זה היה שרון, וזה היום ביבי: חלש, נסחט ונלחץ. השותפים שלו משחקים באקדחים בלי כדורים ונתניהו נכנע. מה היה קורה אם היה מפטר את בן גביר. הרי אין לעוצמה יהודית, או לכל שותף אחר בקואליציה, שום אופציה אחרת. זה לא שבן גביר יחבור מחר ללפיד ולגנץ. גם אם יפרוש מהממשלה הוא יישאר בקואליציה ולא יתמוך בהקדמת הבחירות. אז ממה הוא מפחד, קינג ביבי.

על מי הם גיבורים בממשלה הזאת? על ראשי הרשויות המקומיות, שחלקם חברי ליכוד. פעם, חברי כנסת מהליכוד שצריכים את ראשי הערים לצורכי פריימריז, לא היו מפקירים אותם. מה שראינו השבוע בכל מה שקשור לקרן הארנונה, זו שחיטה של כל הפרות הקדושות שהיו פעם בליכוד. את יו"ר השלטון המקומי, חיים ביבס, שאינספור פעמים נשכב על הגדר בשביל נתניהו, היה ראש המטה שלו והוא איש ליכוד בדמו ובצלמו – בליכוד לא רואים עכשיו ממטר. אבל אם בן גביר או גולדנופף יאיימו – נתניהו יעבור לדום ואחריו כל חייליו העלובים.

אבל יש מי שיכול לעשות בית ספר אפילו לבן גביר. זו יהדות התורה שסוחטת וסוחטת, ויוצרת תקדימים בעיקר בכל מה שקשור למערכת החינוך שלה. מה שנעשה היום כשמיליארדים עוברים מהאוצר למוסדות שלהם, יהיה קשה לממשלות עתידיות לשנות. העיקרון שהופר הפעם באופן הכי גס ובוטה, הוא התלות בין חובת לימודי הליבה והיקפיה לבין התקצוב, עקרון שעד כה לא נשבר. אפילו ב־2010, כשסער היה שר חינוך בקואליציה עם החרדים, הוא קיצץ 30 מיליון שקלים על אי־למידת אנגלית בבתי הספר החרדים. לבוא ולנתק את העיקרון שלא משנה מה מלמדים וכמה – מקבלים כסף, זה לא רק יריקה בפרצוף - זה גם מסוכן חברתית וכלכלית. השבוע אמרה הכלכלנית הראשית שיש בור תקציבי, והתקציב שהכנסת הולכת לאשר הוא לא ריאלי. אז מגישים תקציב שהוא ישראבלוף ומעלים לשיא את הכספים הקואליציוניים. אם פעם דיברו על הידוק החגורה, על צמצומים, הרי שהיום גם כשיודעים שהולכים לשנה כלכלית קשה, כשהאינפלציה בעלייה, כשיוקר המחיה מרקיע שחקים, הכסף הולך ונשחק ויש ירידה בהכנסות – אין שום התייחסות. זו רמת האטימות של הממשלה. או במילים אחרות: רמת ניתוק של מ־0 ועד 4.5 מיליון שקל להילולת הבבא סאלי.

אנחנו לא הולכים למשבר כלכלי. אנחנו בתוכו. כל הנורות האדומות מהבהבות, כשיש רק שתי אפשרויות: קיצוצים או מסים. צדק גנץ כשאמר שלא מדובר בתקציב המדינה, אלא בתקציב של הקואליציה. תקציב שהוא כולו סקטוריאלי. זה חלק מהאווירה ששוררת כאן מאז הקמת הממשלה, של תפוס כפי יכולתך. הבופה פתוח ויאללה, תעמיסו כמה שרוצים.

13.5 מיליארד שקלים שיחולקו למפלגות החרדיות, זה מספר שכמותו לא ידענו. מישהו כתב השבוע ברשתות מה אפשר לעשות בסכום הזה. כמה בתי חולים אפשר להקים, בתי ספר, פעוטונים, כבישים. כמה מטוסים וטנקים אפשר לקנות. יש מי שיגידו שזה תמיד היה ככה. לא נכון. לא בכאלה היקפים. תמיד כשהחרדים ישבו עם מישהו בקואליציה, הם דרשו וקיבלו. אבל הייתה מפלגת שלטון שהייתה רגישה ציבורית. ראש ממשלה שהיה שואל את עצמו, מה יגידו בציבור.

את הממשלה הזאת זה לא מעניין. אם פוליטיקאי נוהג להסתכל לטווח הארוך, לנתניהו הרבה יותר חשוב מה יגידו סמוטריץ', בן גביר וגפני.

ובכל זאת, בין התוספת לתקציבי הישיבות, לקברי צדיקים, לטיפוח קברי אבות, לקידום המשפט העברי, למורשות השונות שאין להם שום קשר לרוב הציבור הישראלי, משך את תשומת לבי התקציב ל"קשישים חרדים".

כי מה יכול להיות יותר מעליב. יותר סקטוריאלי. מה עם שאר הקשישים, להם הממשלה לא צריכה לדאוג?

שר השיכון גולדקנופף, ביטל החלטות של הממשלה הקודמת, כמו דיור ציבורי של 1,500 דירות לקשישים. קשישים בכלל, לא חרדים.

המסר ברור: אם אתה קשיש במגזר החרדי – תקבל. אם לא - אקח גם את מה שהיה לך.