הרב אברהם ישעיהו קרליץ, החזון איש, פגש את בן־גוריון באוקטובר 1952. הפגישה נכנסה להיסטוריה בזכות משל שהביא קרליץ מהתלמוד הבבלי: שני גמלים נפגשים במשעול צר. הגמל שאין עליו מטען חייב לפנות את הדרך לגמל הטעון. הגמל הטעון במשל הוא הקהילה החרדית. הגמל נטול המטען הוא כל האחרים, חילונים ודתיים. כצפוי, בן־גוריון דחה את ההשוואה על הסף: יהודי שחי בישראל נושא מטען משלו, לא פחות יקר, לא פחות כבד, מיהודי חרדי. הוא חזר משועשע מהפגישה עם קרליץ.

בפולקלור של המגזר החרדי הסיפור התגלגל ממשל על גמל למשל על עגלה: לא בא להם להיות גמלים, גם לא במשל. מהתשובה של בן־גוריון התעלמו. החרדים הם עגלה מלאה, כל האחרים הם עגלה ריקה, וזה בעיניהם סיכום הפרויקט הציוני. דורות של מחנכים חרדים החדירו בילדי המגזר גאוות יחידה בעזרת המעשייה הזאת: אנחנו החרדים, ואפסנו עוד.

המשבר שמאיים על אושרה של קואליציית נתניהו מספק טוויסט נוסף לסיפור העגלה. לכאורה, המריבה היא על כסף: יצחק גולדקנופף, נציג החצרות החסידיות בממשלה, דורש עוד חצי מיליארד שקל, נוסף למיליארדים שקיבל במסגרת הכספים הקואליציוניים; איתמר בן גביר, נציג הכהניסטים בממשלה, טוען שהמשרד שניתן לסיעה שלו קופח בהשוואה למשרד שניתן לסיעה של סמוטריץ'. בביזה כמו בביזה: מי שגנב מהחנות מיקרוגל מקנא במי שגנב טלוויזיה; מי שגנב טלוויזיה מקנא במי שגנב מקרר. אין בוזזים מאושרים.

גולדקנופף אמנם חדש בפוליטיקה הלאומית, אבל חזקה עליו שהוא יודע שאת הכסף שהוא דורש הוא יכול לקבל בשקט, דרך ועדת הכספים. יו"ר ועדת הכספים הוא משה גפני, עמיתו למפלגה: לגפני יש דרכים. אבל גולדקנופף לא פראייר: הוא לא יניח לגפני לקבל קרדיט על התקציב הנוסף. או שייתנו את הכסף לו, אישית, או שיתפטר ויצביע נגד התקציב. גם לפוליטיקאים חרדים יש אגו.

אפשר לספר את סיפור המשבר גם אחרת. גולדקנופף, סמוטריץ' ובן גביר הם העגלה המלאה. לכל אחד מהם יש הבטחות שהתחייב למלא, חזון שהוא מבקש להגשים, קהילה שעליו לספק. במשא ומתן הקואליציוני הם פגשו את יריב לוין, שהיה מוכן להבטיח להם הכל ובלבד שיתמכו בהפיכה המשפטית שלו. ואז פרצה המחאה, ההפיכה המשפטית נבלמה, זמנית לפחות, והליכוד, מפלגת השלטון, נותר עם עגלה ריקה.

סמוטריץ' מבקש להכפיל את אוכלוסיית המתנחלים בגדה, מחצי מיליון למיליון. לדעתי זה מהלך משיחי, מופקר, בזבזני, מסוכן, אבל אי־אפשר לומר שאין בו חזון. על הדרך הוא מעתיר כספי מדינה על המגזר שלו ועל המפלגה שלו: אין לו עכבות. המשרד לנגב ולגליל שייך לבן גביר. בעבר פעל כקופה רזרבית של אריה דרעי. בן גביר רוצה להראות לתושבי האזורים האלה שהוא נלחם בשבילם. מה שיעשה בכסף הוא סיפור נפרד. עגלתו של גולדקנופף עמוסה במיוחד: יש עליה חבורה גדולה של אדמו"רים שמחכים לצ'ק.

מפלגות שלטון שילמו מחירים כבדים למפלגות סקטוריאליות גם בעבר. זה נכון לגבי השמאל ונכון לגבי הימין. צודקים אנשי הליכוד שמזכירים את הוויתורים המפליגים שעשה יצחק רבין לש"ס בתחום הכשרות, ואת הצירוף המקומם של גונן שגב, עריק ממפלגתו של רפאל איתן, לממשלתו. ההבדל מונח במטרה, בחזון: רבין עשה את המהלכים האלה כדי לנסות ולסיים את הסכסוך הישראלי־ערבי. זה מה שרצו בוחריו, בכל מאודם. נתניהו לא מציע לבוחריו דבר.

קודם הוא רוקן את מפלגתו ממתחרים. עכשיו הוא מרוקן אותה מאידיאולוגיה.

אני מציע למי שטרם קרא, לקרוא את הראיון שהתפרסם ביום שישי ב"ידיעות אחרונות", במוסף "7 ימים", עם חיים ביבס, ראש עיריית מודיעין ויו"ר מרכז השלטון המקומי. ביבס הוא בן בית־שאן, חבר הליכוד מזה 31 שנה. שום חקירה משטרתית לא מאיימת על חירותו, שום מועמד לא מאיים על נצחונו בבחירות בנובמבר. הוא אומר את מה שאחרים בליכוד חושבים אבל חוששים לומר.

"ככל שהימין הליברלי בליכוד ידבר בצורה ברורה, השפיות תחזור", אמר. "בסוף יש פה מפלגה לאומית ליברלית שצריך להחזיר לה את הכבוד העצמי. הגיע הזמן לעצור ולא ללכת שבי אחר הקיצוניים".

אם הסקרים מדייקים, ביבס מייצג מחצית, לפחות ,מבוחרי הליכוד. עגלתם מלאה. סדר העדיפויות שלהם ברור: ביטחון חיצוני, מלחמה ביוקר המחיה, בטחון פנים, כלכלה צומחת, חינוך וחברה. לרובם אין עניין בהגבהת חומות הגטו החרדי, אולי להפך, אין עניין בהפניית ההשקעה בתשתיות לשטחים, אין עניין בהדתה במרחב הציבורי. הם מעוניינים בתיקון מערכת המשפט, לא במלחמות המשיחיות של לוין ורוטמן. הם ידעו לחיות עם הנהנתנות של נתניהו. השחיתות הגלויה, מהמקפצה, מטרידה אותם. גם אובדן השליטה.

הבוחרים של נתניהו מרגישים עכשיו מרומים: זאת הבעיה שלו, מעבר למשבר עם סמוטריץ', בן גביר וגולדקנופף.