yed300250
1
המוסף לשבת • 01.06.2023
"במג'ד אל-כרום יש תחנת משטרה גדולה וחדשה, 70 שוטר" ומה עושים השוטרים? "שום דבר. הם בפנים. אתה לא רואה שיש החלטה אמיתית להילחם בפשיעה"
הם מאוימים בעצמם על ידי משפחות הפשע, לא זוכים להתייחסות מהממשלה, ומודים שגם התושבים הרימו ידיים ומפחדים להתקומם אל מול ההרג | מפגש מיוחד: ארבעה ראשי רשויות מהמגזר הערבי וארבעה בני משפחות שאיבדו את יקיריהם מספרים על הסיוט היומיומי והיריות שהפכו לסטנדרט | "פעם רצח היה חריג. היום החריג הוא ששני אנשים מסתכסכים ופותרים את הבעיה בדיבורים"
איתי אילנאי | צילומים: אביגיל עוזי

לפני חמש שנים, כשח'אלד חוג'יראת נבחר לראש המועצה המקומית ביר אל־מכסור שבגליל התחתון, היה לו חלום צנוע שהוא התעקש להגשים. "בכפר שלנו אין גן שעשועים", הוא מספר. "מעולם גם לא היה. כשנכנסתי לתפקיד רציתי לתת לתושבים שלי מענה, כדי שלא ילכו לגני השעשועים בקריית־אתא או בקריית־ביאליק. שיהיה לילדים מקום לשחק בו בביר אל־מכסור, ליד הבית".

 

חוג'יראת אירגן תקציב, שלח טרקטור ליישר שטח, פרס בו דשא סינטטי, הציב מסביב גדר ברזל, ודאג לכמה מתקני כושר, מהסוג שמתאים לפעילות בחוץ ושנפוץ בפארקים ציבוריים ברחבי ישראל. "זה לא בדיוק גן שעשועים, אבל זה הכי קרוב למשחקייה שיש לנו", הוא אומר.

 

חוג'יראת לא יכול היה לדמיין שהמשחקייה הזו תהפוך לחלום הבלהות שלו ושל תושבי ביר אל־מכסור. בינואר 2022 הגיע הילד בן הארבע עמאר חוג'יראת, יחד עם כמה מבני משפחתו, להשתעשע על מתקני הכושר שניצבים לא רחוק מביתו. "הוא מאוד אהב לשחק על המתקנים האלה", מספר אביו, מחמד, בקול סדוק. "קניתי לו בייסקל, אופניים, והוא כל הזמן רכב עליהם לשם". באותו יום הגיע לאזור גם תושב נצרת בן 24, בן למשפחה של קבלני בניין, חמוש ברובה אם־16. הוא החל לירות צרורות לעבר משאית שחנתה ברחוב סמוך, ושהייתה שייכת לקבלן מתחרה שעימו היה למשפחתו סכסוך. בסך הכל נורו לעבר המשאית 55 קליעים, באור יום ובלב שכונת מגורים. בחברה הערבית, קוראים לזה שגרה.

 

אחד הקליעים פילח את צווארו של הילד בן הארבע. "עמאר נהרג במקום שבו הוא היה אמור להרגיש הכי בטוח", אומר בצער ראש המועצה. "גן השעשועים הפך למלכודת מוות".

 

הטרגדיה של הילד עמאר מייצגת היטב את המצב שעימו מתמודדים ראשי רשויות רבים בחברה הערבית. השבוע, בצל האלימות המשתוללת ומספר הנרצחים הגואה, כינסנו ארבעה מהם לשיחה כואבת, מדממת, על הפשיעה חסרת הרסן במגזר. לחוג'יראת מביר אל־מכסור הצטרפו עו"ד מודר יונס, ראש המועצה המקומית עארה־ערערה; ד"ר סמיר מחאמיד, ראש עיריית אום אל־פחם; וסלים סליבי, ראש המועצה המקומית מג'ד אל־כרום.

 

הם כולם בשנות החמישים לחייהם, משכילים, בעלי מקצועות חופשיים, דור הנהגה חדש שהצטרף בשנים האחרונות לפוליטיקה המקומית במטרה לשפר את מצבם של היישובים שבהם נולדו וגדלו. כשנכנסו לתפקיד, מספרים כל הארבעה, סימנו לעצמם יעדים בתחום החינוך, הפנאי, התרבות והתכנון. הם בסך הכל רצו להשוות, לדבריהם, בין תנאי החיים ביישובים הערביים לאלו של שכניהם היהודים. "בחברה היהודית, למשל, זה מובן מאליו שיש פארקים ציבוריים, אבל באום אל־פחם היה עד לא מזמן רק פארק ציבורי אחד", אומר ראש העירייה מחאמיד. "מאז שנכנסתי לתפקיד הקמתי בעיר 14 פארקים חדשים".

 

אלא שתנופת העשייה של מחאמיד ושל חבריו נבלמה במהרה, לטענתם בגלל הצורך היומיומי לעסוק באתגרי האלימות והפשיעה. "ראש רשות בחברה היהודית עסוק באסטרטגיה, ראש רשות בחברה הערבית עסוק בכיבוי שריפות", מנסח זאת מחאמיד. "החברה הערבית היום, יותר ויותר נשאבת לכיוון של הכאוס והאלימות", מצטרף יונס, המשמש גם כיו"ר הוועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות הערביות, שמאגד 67 רשויות מהנגב עד הגליל. "יש יותר נשק ברחוב ויש יותר כסף קל עבור צעירים, שארגוני הפשיעה מגייסים אותם בקלות אחרי שלא הצלחנו לתת להם פתרון במסגרת מערכת החינוך ושוק התעסוקה. המצב הפך להיות בלתי נסבל בגלל רמות האלימות ברחוב".

 

מי שסובלים מהמצב הזה יותר מכל הם התושבים. לשיחה צירף כל ראש רשות גם תושב מקומי - שלוש נשים וגבר - ששכלו בן משפחה באירועי פשיעה בשנים האחרונות. רוב הקורבנות נהרגו ממש ליד ביתם. קרוביהם מספרים על האובדן הקשה, על הפחד שמושל ברחוב, ועל תחושת חוסר האונים אל מול שורת הנרצחים ההולכת ומתארכת (ראו מסגרות). הרבה עצב, כעס ותסכול היו במפגש הלא שגרתי הזה.

 

כששאלתי את התושבים אם הם רוצים לנצל את ההזדמנות ולהגיד משהו למנהיגים המקומיים שלהם, השתרר שקט מעיק. כעבור כמה רגעים החל אביו של עמאר, מחמד, להתייפח. הבכי הבלתי נשלט שלו מילא את חלל החדר ולא הותיר מקום לאוויר. לבסוף, הצליח לאסוף את עצמו. "אני אומר לראשי הרשויות", אמר וניגב את דמעותיו בשרוול הגלימה המסורתית התכולה שלבש. "אם אתם יכולים לעשות משהו נגד האלימות, בואו נתחיל".

 

המכלאה שתתפוצץ

 

הבקשה של מחמד אמנם מובנת מאליה, אך קשה מאוד ליישום. לאחרונה החל ועד הרשויות הערביות בקמפיין שכותרתו "רוצים לחיות", ומטרתו לעודד את ראש הממשלה ורשויות המדינה לטפל בנחישות בבעיית האלימות בחברה הערבית. לאחר שבשבוע שעבר חסמו את כביש 1 והפגינו מול הכנסת, השבוע הקימו אוהל מחאה בקריית הממשלה בירושלים. הדרישה המרכזית שלהם היא שבנימין נתניהו יוביל "באופן נחוש ואקטיבי את המאבק בפשיעה" וכי יוקם מטה חירום שיאגד את נציגי משרדי הממשלה הרלוונטיים, ויפעל בשיתוף נציגים מהחברה הערבית על מנת להתמודד עם הבעיה. עד כה, לא קיבלו ראשי הרשויות אפילו תגובה לדרישות הללו.

 

דוגמה נוספת להתעלמות של נתניהו וממשלתו מהנושא התקבלה ביום שני השבוע, לאחר שנתניהו אולץ להשתתף בדיון בנושא האלימות וריבוי מקרי הרצח בחברה הערבית, שהתקיים בכנסת מתוקף חתימתם של 40 ח"כים. ראש הממשלה, שנאם בדיון, פנה בחטף לח"כים הערבים והתייחס במשך דקה לנושא - "נחזק את המשילות והביטחון האישי", הכריז - ואז התפנה לתקוף את האופוזיציה על שלל נושאים אחרים. השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, שמאז כניסתו למשרד מספר הנרצחים בחברה הערבית נמצא בנסיקה, הגיע לדיון באיחור ניכר וישב במהלכו בדממה. "אנחנו יודעים לאן אנחנו רוצים להגיע, אבל בשביל זה אנחנו צריכים שותפים", אומר על כך מחאמיד, ראש עיריית אום אל־פחם. "היום, השותפים האלה לא נמצאים".

 

בן גביר דווקא נבחר לכנסת על הטיקט של הגברת המשילות והמאבק בפשיעה.

 

"בנאדם שהוגשו נגדו 53 כתבי אישום, שהורשע גם בטרור וגם בפלילים, הוא האחרון שצריך להיות שר לביטחון הפנים. מעבר לזה, הוא מסית נגד החברה הערבית. גם בממשלה הקודמת לא היו תוצאות מניחות את הדעת, אבל לפחות היו שיח, שותפות והקשבה. עכשיו אף אחד לא סופר אותנו".

 

יונס: "הערבים לא הצביעו עבור בן גביר. כשהוא דיבר על עניין המשילות, כולנו ידענו שהוא מדבר על איך לשמור על באר־שבע, עומר ודימונה מאוכלוסייה בדואית, שרובה אוכלוסייה טובה, אבל יש בה עשבים שוטים. בן גביר לא בא עם אג'נדה שהוא ממגר את האלימות, אלא עם אג'נדה של מיגור האלימות במקומות מסוימים. אבל גם את זה הוא לא יודע לעשות".

 

לפי השקפתו של יונס, הגישה של בן גביר היא לכלוא את האלימות בתוך היישובים הבדואיים, ומדובר במוקש שעוד יתפוצץ. "אתה יודע מה הכי מדכא אותי?", הוא אומר. "שאני, בשביל לשכנע את השלטונות בחברה הישראלית בכללותה לטפל בבעיה הזו, צריך להשתמש בביטוי 'זה זולג אליכם'. למה אתם לא מצליחים להבין שהבעיות בחברה הערבית הן גם הבעיות שלכם, עוד לפני שהן זולגות?"

 

אנחנו נפגשים כמה שעות לאחר שיוסף אבו־גאנם, תושב רמלה, נורה למוות בעת שצעד ברחוב והפך לנרצח ה־79 בחברה הערבית מאז תחילת השנה (מאז ועד סגירת הגיליון נרצחו עוד 6 אזרחים ערבים).

 

המספרים הללו לא נתפסים, אבל לדברי יונס, הם רק הסימפטום ולא המחלה. "אם השנה היו נרצחים פחות אנשים מאשר בשנה שעברה, זה היה אומר שפתרנו את הבעיה?", הוא שואל. "לדעתי הדבר הבעייתי ביותר בכל הסיפור זו הרגשת חוסר הביטחון, הפחד ברחוב. האנשים מפחדים. הפחד מתבטא בכך שאם אני נקלע לוויכוח בכביש אני מוותר, כי אני לא יודע מי עומד מולי. אם יש למישהו חוב כספי כלפיי, אולי כדאי לי לוותר עליו. אם תלמיד רב עם הבן שלי בבית הספר, אולי עדיף לי להגיד לבן שלי לשבת בשקט. אם ואם ואם. זה אומר שכל דבר שאתה רוצה לעשות, אתה חושב לגביו פעמיים. במצב כזה, שבכל החלטה שלך אתה עושה שיקולי ביטחון, אתה לא יכול לייצר, להתקדם או לעשות שינוי".

 

חוג'יראת: "הפחד משתק אותנו. זה שאתה יוצא מהבית וחוזר בחיים, זה הישג".

 

סליבי: "הבעיה היא שאתה חי את זה כל הזמן. אין במג'ד אל־כרום יום, או יותר נכון לילה, שאין בו יריות. זה חלק מהחיים שלנו. יש צעירים, יש להם נשק, והם יורים".

 

האם זה לא גם תפקידה של הקהילה המקומית להתקומם נגד המצב הזה?

 

"אנחנו חושבים על פתרונות 24 שעות ביממה, וזה מאוד מורכב. התושבים בכפר יודעים בדיוק למי יש נשק, אבל אף אחד לא מוכן לדבר. כי אם תדבר, בלילה יירו עליך. אם רק תשמיע דעה, בלילה ישרפו לך רכב".

 

יונס: "ישראל לא בנויה כמו ארצות־הברית, ששם לראש הרשות יש את השריף המקומי. לנו אין סמכות להפעיל כוח. התושבים חושבים שאנחנו יכולים להתעמת עם עבריינים, אבל אנחנו לא יכולים לעשות את זה".

 

לדבריהם, גם המשטרה לא ממש עושה את זה. "קח דוגמה מיום שבת האחרון", אומר חוג'יראת. "באור יום, לא בחצות הליל, ארבעה טוסטוסים, שעל כל אחד מהם שני אנשים עם מסכות, הגיעו לרחוב צפוף עם חנויות במרכז ביר אל־מכסור. הם נכנסו לתוך עסק עם נשקים שלופים ודרשו פרוטקשן. והם לא מיהרו, אלא לקחו את הזמן. כל הזמן הזה, במרחק של מאתיים מטר משם, הייתה ניידת משטרה. אז איפה משטרת ישראל? איפה מדינת ישראל? זו תעודת עניות, הפקרות. האנשים האלה, שנכנסים באור יום לגבות פרוטקשן, לא סופרים את המשטרה, ואנשים מפחדים מהם ומשלמים להם. המשטרה לא מוכנה להתעסק איתם, אז התושבים או ראשי הרשויות יתעסקו איתם?".

 

המקרה מאותו יום שבת הוא לא היחיד, לדבריהם, שבו ניידת משטרה עומדת חסרת אונים לא רחוק מזירת פשע. "לא מזמן נרצח מאלק איגברייה ממש על כביש 65, מאה מטר מתחנת המשטרה המרכזית של ואדי ערה", אומר יונס. "למחרת שוטרים של יס"מ נכנסו לחטיבת ביניים בערערה ועצרו ארבעה תלמידים. למה? כי הם גנבו אופניים חשמליים. התקשרתי למפקד התחנה המקומית, שאני בקשר איתו, ואמרתי לו: 'אתה מבין מה המסר שאתה מעביר לתושבים?'"

 

אנחנו שומעים כבר הרבה זמן על הקצאת תקציבים וכוח אדם לפשיעה בחברה הערבית, בניית תחנות ביישובים ערביים, הקמת אגף סי"ף לסיכול פשיעה בחברה הערבית. לכל הצעדים האלה אין תוצאות?

 

סליבי: "במג'ד אל־כרום יש תחנת משטרה גדולה וחדשה, 70 שוטר, גדולה יותר משקיימת בכרמיאל הסמוכה. אבל אני לא ראיתי תחנת משטרה שבאה להילחם באלימות, אלא רצון להעביר את התחנה ממקומה המקורי בכרמיאל אלינו, כדי שאנשים ממג'ד אל־כרום לא יסתובבו בכרמיאל כשהם רוצים להגיש תלונה במשטרה. לא ראיתי שום שינוי ברמת המלחמה באלימות או בפושעים, כתוצאה מהקמת התחנה אצלנו. אתה רוצה יותר מזה? היריות בכפר, החארקות שצעירים עושים עם הרכבים, זה הכל מתרחש ליד התחנה".

 

ומה עושים השוטרים?

 

"שום דבר. הם בפנים. אתה לא רואה שיש החלטה אמיתית להילחם בפשיעה".

 

מחאמיד: "אם יש לך מפכ"ל שאומר שכל הרציחות בחברה הערבית קשורות למנטליות (הכוונה להדלפה מתוך שיחה סגורה של קובי שבתאי ובן גביר, במהלכה אמר המפכ"ל ש"הם רוצחים אחד את השני. זו המנטליות של הערבים" – א"א), אז במדינה מתוקנת הוא לא צריך להיות בתפקיד פעמיים: קודם כל בגלל אוזלת היד שלו, ושנית בגלל ההתבטאות שלו".

 

הצעדה שלא תהיה

 

לראשי הרשויות ברור שמיגור האלימות לא יכול ליפול על כתפי המשטרה בלבד. הם הראשונים להסכים שבכדי להתמודד עם אתגרי הפשיעה יש צורך גם, ואולי בעיקר, בגישה הוליסטית שמשלבת פתרונות מתחומי החינוך, הרווחה והתרבות. כזו שמנסה לפתור את האתגרים מלמטה, ולא לכפות מלמעלה.

 

"אני לא רוצה לשחרר אף ממשלה מהאחריות שלה", אומר יונס. "אבל בממשלה הקודמת כן ראינו תנועה לכיוון של פתרון מהסוג הזה. המטרה שלהם הייתה להביא את כל הגורמים לשבת סביב שולחן אחד. למשל, נאבקו בארגוני הפשיעה ברמה הכלכלית באמצעות רשות הלבנת הון, רשות המסים, משרד המשפטים. הייתה הרגשה בתוך החברה שלנו של תקווה, שהנה יכול לקרות משהו. היום זה נפסק כמעט לחלוטין".

 

מחאמיד: "בממשלה הקודמת סגן השר יואב סגלוביץ היה המתכלל של המאבק בפשיעה בחברה הערבית. לא היה שבוע שהוא לא דיבר איתנו כדי לשאול מה קורה. לעומתו, בן גביר כל יום מסית נגד החברה הערבית, אז איך אתה רוצה לייצר איתו שותפות?"

 

נתוני הפשיעה הם לא המספרים היחידים שמדירים שינה מעיניהם. הפגישה נערכת יום לאחר העברת התקציב, שלדבריהם אין בו שום בשורה לציבור הערבי. "המדינה אישרה תקציב של 480 מיליארד שקל השנה ו־500 מיליארד לשנה הבאה", אומר חוג'יראת. "אתה יכול להשוות בין הכספים שעוברים לציבור החרדי ואלו שמופנים לציבור הערבי? הרי הערבים עובדים, משלמים מסים, ביטוח לאומי. בענף הבנייה, החברות שמייבאות את הכלים של הציוד הכבד לבנייה - 80% מתוכן הן בבעלות ערבים. אלה החברות שבונות, שמקימות תשתיות, שמשלמות מע"מ. אז למה אנחנו צריכים לקבל פירורים מהתקציב?"

 

אתם יכולים להבין מדוע מספרי הנרצחים גבוהים יותר השנה מאשר בשנים קודמות?

 

יונס: "אלימות יש בכל מקום, אבל יש אלימות ויש את מה שקורה בחברה הערבית, שהוא בלתי נסבל. לפני עשרים שנה הייתה גם מכת אלימות בחברה היהודית, בערים כמו נתניה ונהריה. אבל אז הייתה החלטה של המדינה לטפל בזה, וזה עבד. אנחנו כמנהיגים מקומיים ידענו לטפל בעבר באירועי האלימות, אבל פעם רצח היה חריג. היום החריג הוא ששני אנשים מסתכסכים ופותרים את הבעיה בדיבורים".

 

אחת הסיבות לכך, כפי שהם חוזרים ומבהירים, היא התעצמות ארגוני הפשיעה בחברה הערבית. "מעבר לזה שהארגונים הפכו יותר ויותר אטרקטיביים עבור צעירים, יש להם השפעה בחלק מהרשויות המקומיות על בחירת ראש הרשות עצמו. יש ראשי רשויות שמחובקים על ידי ארגוני הפשיעה".

 

אתם עצמכם מאוימים בידי עבריינים?

 

סליבי: "אין ראש רשות במגזר הערבי שלא היה מאוים, בעבר או בהווה".

 

הקמפיין הנוכחי, הראשון מסוגו, של ראשי הרשויות נגד האלימות בחברה הערבית, מקווה להציב חומה בפני ההתעצמות הזו. "עד עכשיו הגבנו אימפולסיבית", אומר מחאמיד. "היום אנחנו יותר חכמים. אנחנו רוצים שהממשלה תגיד 'זה בראש מעייני' ואנחנו דורשים לראות תוצאות. היעד מבחינתי זה שאני אוכל להתנהל כרשות מקומית מתוקנת".

 

כל קמפיין היום זקוק ל"צעדת המיליון" משלו. למה שלא תארגנו צעדה של מאות אלפי תושבים שיחסמו את צומת עזריאלי בתל־אביב?

 

יונס: "צריך להודות בכך שאנחנו מתקשים להוציא את האנשים לרחוב. אולי בגלל שהם מאוכזבים מאיתנו, ואולי בגלל שהם מפחדים מהתגובות של ארגוני הפשיעה. אבל יש עוד דבר שמקשה על ארגון הפגנה כזאת: בשנת 2000 נורו למוות 13 מפגינים ערביים בידי המשטרה, וזו טראומה שנשארת. שים לב שזו גם הנקודה שבה החלה האלימות בחברה הערבית לגאות. גם לפני זה לא היה הרבה אמון במשטרה, אבל מאז האמון במשטרה נעלם כמעט לחלוטין".

 

במילים אחרות: אתם לא מאמינים שהמשטרה תאפשר לאלפי ערבים לצעוד במרכז תל־אביב.

 

ארבעת ראשי הרשויות לא עונים לשאלה הזו בקול רם. הם רק מהנהנים בראשם.

 

"יש אצלנו במשפחה 28 יתומים ממקרי רצח" | קיפאח אגבריה. איבדה שבעה מבני משפחתה המורחבת, בהם אחיה

 

ביום שלישי השבוע נרצח באום אל־פחם מחמד עארף ג'עו אגבריה, שנורה למוות באור יום בעודו צועד ברחוב. מחמד, הוא הנרצח ה־84 השנה בקרב החברה הערבית (מתוך 85, נכון לאתמול) והשביעי מקרב אותה משפחה בפחות מארבע שנים. "כמה כבר האדם יכול להכיל", אומרת קיפאח אגבריה, אחייניתו, בשיחה הנערכת איתה למחרת הרצח. "החיים לא שווים עם כל הכאב הזה. אין לי יכולת לבכות, אני מרגישה קפואה. היום עדיף להיות הנרצח, ולא זה שנשאר בחיים".

 

היא אמנית, שחקנית תיאטרון ופעילה קהילתית נגד אלימות ופשיעה באום אל־פחם. "השתתפתי בהצגות לתמיכה במשפחות נפגעות אלימות, עבדתי עם ילדים במטרה להרחיק אותם מעולם הפשע, והפגנתי איפה שרק יכולתי", אומרת אגבריה. "בסוף, זה נכנס לבית שלי".

 

באוקטובר 2019, לדבריה, בעקבות עימותים של בן משפחתה עם צעירים באום אל־פחם, החלה סדרה של רציחות נקמה בקרב בני משפחתה של אגבריה. "הנרצח הראשון היה בן דוד שלי, מחמוד, לאחר תפילה במסגד", היא מספרת. "במאי 2020 נרצח אחד מבני דודי, בעל צרכים מיוחדים, שנורה על מדרגות הבית שלו. זה עבר ככה, אף אחד לא התעניין. אחרי כמה חודשים נרצח אח שלי, חאלד, יום לפני יום הולדתו ה־35. במשך חודש אחרי זה לא יכולתי לדבר, נהייתי אילמת".

 

בהמשך נרצח בן גם דודה מוחמד, לאחר ששב לביתו מהפגנה נגד אלימות בחברה הערבית. חמישה חודשים אחר כך נורה למוות בן דודה ד"ר טארק ג'עו בן ה־42, בעת שחזר לביתו מבית החולים, שם נולד בנו הבכור. אשתו והתינוק נפגעו גם הם מעשרות הכדורים שנורו אל הרכב. בהמשך נרצח גם דודו של אביה, והשבוע, כאמור, גם דודה מחמד.

 

"במהלך כל מסע הרציחות הזה הייתי אצל נשיא המדינה, דיברתי עם מנכ"לים של משרדי ממשלה, בהם מנכ"ל המשרד לביטחון הפנים הקודם. אבל כלום לא עזר. קשקושים", אומרת אגבריה. עד היום לא הורשע איש בשורת הרציחות של בני משפחתה. "יש אצלנו במשפחה 28 יתומים ממקרי רצח", היא אומרת. "הם שואלים אותי 'למה לחברים שלנו בבית הספר יש אבא, ולנו אין?' אני לא יודעת מה לענות להם. מדינת ישראל יודעת להילחם בארגוני הטרור בעזה, אבל לא בארגוני הפשיעה בבית שלי. אז איך אתה רוצה שאני אאמין במדינה".

 

|
|

 

"ראיתי אותו שוכב. אמרתי לו 'עמאר, קום'. מאז, אני לא אוהב את החיים" | מחמד חוג'יראת, ביר אל־מכסור. איבד את בנו עמאר

 

ביום שבו בנו בן הארבע עמאר נרצח, קיבל מחמד חוג'יראת סרטון בווטסאפ. "בסרטון רואים את עמאר משחק על ההליכון בגינה בכפר", נזכר חוג'יראת. "הוא מחייך ואומר לי 'אבא, אני אוהב אותך'. חצי דקה אחרי זה הוא כבר היה מת".

 

במשך זמן רב ציפו חוג'יראת ואשתו לבן. אחרי ארבע בנות נולד להם עמאר, ילד פעלתן שאהב לרכוב על אופניו ולשחק מחוץ לבית. ביום שבו נהרג הלך לגינה הציבורית עם קרובת משפחה ועוד כמה ילדים. קליע שנורה במסגרת סכסוך בין משפחות קבלני בניין הרג אותו במקום.

 

"יש לנו בבית חלון גדול שפונה לרחוב", מספר חוג'יראת. "פתאום אני רואה דרך החלון הזה את הג'יפ של קרובת המשפחה, נוסע מהר ועוצר בפתח הבית. יצאו ממנו כמה ילדים וכשהסתכלתי על הפנים שלהם הבנתי שמשהו קרה. אחד מהם אמר לי ישר בפנים 'עמאר מת'. לעולם לא אשכח את הרגע הזה", הוא אומר ופורץ בבכי קורע לב.

 

"ירדנו לגינה וראינו את הדם של עמאר", הוא ממשיך. "נסעתי משם ישר לרמב"ם, היו הרבה פקקים. אמרתי לעצמי בדרך 'לא יקרה לו כלום, אני אוהב אותו'. כשנכנסתי לחדר הלם ראיתי את הרופאים בוכים. אמרתי להם 'למה אתם בוכים?' אחד מהם שם לי יד על הכתף ואמר בערבית 'אלוהים ייתן לך עוד עמאר'. אז ראיתי את עמאר שוכב שם. אחד הרופאים שם לו יד על הצוואר, כדי שלא אראה את החתך שהיה לו שם. התחלתי לדגדג אותו בבטן ואמרתי לו 'עמאר, קום'. מאז, אני לא אוהב את החיים, זהו".

 

תושב נצרת בן 24 עומד בימים אלה למשפט באשמת רצח עמאר. "אשתי הולכת לכל הדיונים, אני לא יכול לעמוד בזה", אומר מחמד. "כשאני רואה את מי שהרג את הבן שלי, אני משתגע". בנובמבר האחרון פרץ עימות בבית המשפט בין משפחת הנאשם לאם. שעות אחר כך היא הרגישה רע ופונתה לבית החולים, שם התברר כי הפילה את העובר שנשאה ברחמה.

 

חששו הגדול של חוג'יראת הוא שרוצח בנו יזוכה, או שיקבל עונש מאסר קל. "משפחתו מימנה לו עורכי דין חזקים", הוא אומר. "בסוף הוא ישתחרר תוך כמה שנים, יתחתן ויטייל בעולם. אני חושב שאם היה חוק במדינה שכל רוצח נכנס לכלא 50 שנה, לא יהיו עוד מקרים כאלה".

 

|
|

 

"לא רוצה נקמה. מי שרצח, יש אלוהים שיעניש אותו" | אמנה חמדאן, עארה. איבדה את בנה מוחמד

 

"לפעמים אני כועסת על הילדים שלי", אומרת בגילוי לב אמנה חמדאן. "אצלנו, אחרי שמישהו מת, אומרים לך 'יאללה, יש לך עוד ילדים'. זו אמורה להיות נחמה. אני אומרת שגם אם יהיו לי עוד מאה ילדים זה לא יחזיר לי את הבן שלי".

 

היא עובדת בניקיון, נשואה לבן דודה שהגיע ארצה מירדן. בנה הבכור, מוחמד, נולד שלוש שנים אחרי החתונה. אחריו נולדו עוד ארבעה ילדים. "אבל מוחמד, בגלל שהיה בכור, היה הכי קרוב אליי", היא אומרת.

 

מוחמד השלים את לימודיו בתיכון ועבד בגינון עם אביו. לדבריה מעולם לא הסתבך בפעילות עבריינית. "אבל בתקופה מסוימת פרץ סכסוך בין שתי משפחות שגרות קרוב אלינו. אני אפילו לא יודעת ממה התחיל הוויכוח ביניהן. הבית שלנו היה באמצע, ובמשך שנה כמעט בכל יום היה ירי. כשהמשטרה הייתה באה אחרי אירוע ירי היא הייתה מסתובבת באזור קצת ואז הולכת. שטויות".

 

באחד הלילות התחיל ירי בסביבות ארבע לפנות בוקר. שעתיים אחר כך, כשנשמעו צעקות מהרחוב והיה חשש שמישהו נפגע, מוחמד יצא מהבית כדי לראות אם יוכל לעזור. "אחרי כמה דקות נכנסה אחת מבנות המשפחה ואמרה לי 'מוחמד מת'", נזכרת האם. "נכנס לו הכדור בראש ויצא מהפה שלו".

 

מוחמד נהרג מאחד הכדורים שנורה במסגרת אותו סכסוך בין משפחות. "הבן שלי היה בן 21, והם אומרים לי שהוא מת בטעות", אומרת אמנה. "אבל אין טעות. אם אתה רואה שיש אנשים ברחוב, איך אתה ממשיך לירות? 'טעות'. אני שונאת את המילה הזאת".

 

"במשך שנה הייתי בהלם, אפילו לא בכיתי. לא הבנתי שהוא מת", היא ממשיכה. "עד היום אין לי תמונה שלו תלויה בבית. אני לא רוצה שתהיה תמונה בבית שמעידה על זה שהוא חסר. אני מכחישה".

איש לא הועמד לדין על מותו של מוחמד. "אין עונש במדינה הזאת ואין פחד מהמשטרה. בגלל זה האלימות תמשיך", היא אומרת. "אני לא רוצה נקמה. אני לא רוצה שילך מישהו בגלל הבן שלי. מי שרצח, יש אלוהים שיעניש אותו. אבל אני כן רוצה לדעת מי הרג את הבן שלי. אגב, מאז שהוא נהרג הירי בין המשפחות נגמר. הבן שלי שילם את המחיר כדי שהסכסוך ייפסק".

 

|
|

 

"אני לא מוכנה לדבר כזה. אני כועסת על כולם" | עאישה סעיד מנאע, מג'ד אל־כרום. איבדה את שני בניה, אחמד וחליל

 

עאישה סעיד מנאע היא אמא לשישה ילדים, שמתפרנסת מטיפול בקשישים. לפני שנתיים וחצי איבדה שניים מבניה, אחמד בן ה־30, נשוי ואב לשניים, וחליל בן ה־20 - שנורו למוות במג'ד אל־כרום.

"לא היה להם חיכוך עם אף אחד", היא אומרת. "שלושה חודשים לפני הרצח באו לחפש אצלנו סמים בבית, ולא מצאו כלום. בחקירת המשטרה השמיעו לבן שלי הקלטה, שבה הוא נשמע כביכול מדבר על סמים. הוא אמר לשוטרים שזה לא הוא בהקלטה, אבל הוא כן זיהה את הקול של הדובר".

 

לדברי האם, המידע שמסר הבן למשטרה סיכסך אותו עם אותו גורם שעליו דיווח. "באו אל הבן שלי בטענות ודרשו ממנו כסף, כפיצוי על ההלשנה", היא אומרת. "באחת הפגישות הבנים שלי הסכימו לשלם פיצוי של 20 אלף שקל, אבל אז פרצה קטטה בין הצדדים והם נרצחו ביריות".

 

בהמשך הוגש כתב אישום נגד תושב מג'ד אל־כרום בגין רצח האחים, לאחר שהסגיר את עצמו למשטרה. בכתב האישום נטען כי הקטטה פרצה בעקבות סכסוך עסקי בין הצדדים, וכי האחים מנאע נשאו על גופם סכינים.

 

ביום שבו נפגשנו, קיבלה האם הודעה מפרקליטות המדינה, שעל פיה הפרקליטות מעוניינת לסגור את התיק בהסדר טיעון, במסגרתו יגזרו על הנאשם 15 שנות מאסר. "אני לא מוכנה לדבר כזה", היא אומרת. "הוא הרג את שני הבנים שלי".

 

את כועסת על מישהו – הרוצח, המשטרה, הפרקליטות, בית המשפט?

 

"אני כועסת על כולם".

 


פרסום ראשון: 01.06.23 , 15:49
yed660100