הסרט, ההצגה, הספר, הפודקאסט והאלבום שאיתם תרצו לבלות בסוף השבוע

אף שמבחינה ויזואלית מדובר בסרט שהוא על גבול יצירת המופת, משהו בגרסה המאוירת של סוני לעלילות ספיידרמן ("ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש")הרגיש למבקר שלנו מהונדס ומחושב מדי. המעריצים בטוח יאהבו | בנימין טוביאס | 3 כוכבים

זו מתקפה כוללת על החושים, וזה העולם שבראו אולפני סוני בתת־הסאגה היצירתית, שהחלה בסרט הקודם "ממד העכביש" מ־2018 ולוקחת את ספיידרמן לטייל בעולמות שבהם יש מלא ספיידרמנים אחרים, וגם ספיידרמניות. מצד אחד, כל השפע מרהיב לעין ומענג, בטח לגיקים והמעריצים שחווים את השעתיים ורבע פה כהתגשמות כל חלומותיהם - גם לקחת את הדמות של ספיידרמן ולהפוך אותה על הראש וגם לחשוף את הסאבטקסט העמוק של הקומיקס מעבר ל"זה על בחור שיורה קורי עכביש". מצד שני, יש כאלה, ואני בהם, שירגישו שמשהו חסר פה. אני לא מדבר על התלונה הזקנה ש"זה מתיש/מעייף" (היי, הסרט לא מיועד לסבתא שלכם), אלא על השאלה אם כל השפע הזה הוא עטיפת צלופן על צעצוע שכבר קיבלתם בעבר.

זוהי ביקורת מפונקת. על פניו, "ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש" הוא כל מה שהיינו רוצים לקבל משובר קופות יצירתי, ובו הוליווד לשם שינוי לא מזלזלת בצופים. בתור מי שקטל מעל עמודים אלה בשבוע שעבר את פשיטת הרגל היצירתית של דיסני ב"בת הים הקטנה" ובכלל, אני אמור לחגוג. כולם פה באו לעבודה: מהתסריטאים (בהם צמד היוצרים של "סרט לגו", פיל לורד וכריס מילר, ולסרט המצוין והעמוס בטירוף ההוא עם הקוביות יש יותר מנקודת דמיון אחת לנוכחי), המדבבים המעולים שנותנים הופעות מרגשות בסצנות השיא (מצטיינים היילי סטיינפלד ושי וויגהאם בתור ספיידרוומן ואביה השוטר, הלב של הסרט) וכמובן מאות עובדי מחלקות האנימציה.

ויזואלית, הסרט הוא על גבול יצירת המופת, עם פריימים שראויים להיות תלויים בפוסטר על קיר החדר של הילד המתבגר שלכם. סגנונית, הוא מאוד מגובש ובטוח בעצמו. אודיאלית, הוא חגיגה לאוזניים ויכול לעבוד גם כאופרת פופ היפסטרית. סיפורית, למרות כל התזוזות והמעברים בין דמויות וממדים, משהו בו מרגיש טיפה מוכר ודורך במקום.

על פניו, "ברחבי ממדי העכביש" בנוי מאוד יפה כך שיהדהד אצל קהל היעד המרכזי שלו: טינאייג'רים. כל אחת מדמויות אנשי העכביש מגיעה לסרט עם סיפור דומה אך שונה של התבגרות בצל אובדן וניתוק משאר העולם, בעיקר מאבא ואמא שלא מבינים שאתה ספיידרמן (או בנמשל: מתבגר טיפוסי). אחרי שבסרט הקודם הוצג הנער השחור־היספני מברוקלין מיילס מוראלס, שהפך לספיידי בעולמו, הפעם הסיפור מתמקד גם בו וגם בספיידרוומן והקשיים שהיא חווה מול המשפחה שלה, בשעה שכל המעברים בין הממדים מאיימים על חיסול כולם. כן, גם זה סרט על מולטיוורס (יקומים מקבילים), בדיוק כמו זוכה האוסקר האחרון "הכל בכל מקום בבת אחת", שגם הוא השתמש בסיפור מד"ב מלא ממבו־ג'מבו על מעבר בין ממדים וז'אנרים כדי לספר סיפור בסיסי דומה מאוד על אם ובת מתבגרת שלא מתקשרות.

"אתה כל כך מפחד ממני?", אומרת ספיידרוומן הצעירה לאביה שמכוון אליה אקדח, בסצנה נוקבת בתחילת הסרט, ויורה ישר ללב של מיליוני צופים וצופות באולמות שבטח ירגישו באותו רגע איזו מטפורה נפלאה זו ליחסי הורים־מתבגרים. בכלל, אני חושד שיוצרי הסרט (שנוצר בעבודה קבוצתית של תסריטאים ומפיקים, בעוד הבמאים עצמם הם די אנונימיים) כיוונו את הטרילוגיה העכבישית הזו להיות מעין "בחזרה לעתיד" של זמננו, רק במקום שנעים בזמן, נעים בין ממדים.

הסרט הראשון בנה את העולם והציג את התמה הבסיסית (כל אחד יכול להיות ספיידרמן), השני והנוכחי אפל ומבולגן יותר ומביא את הקונספט לקצה, השלישי בשאיפה ישלח הביתה את כולם עם חיוך. זה יפה שלכל דור יש את ה"בחזרה לעתיד" שלו (או אם הולכים עוד יותר אחורה, את "מרד הנעורים" שלו עם ג'יימס דין, הספיידרמן של סבתא שלכם), אבל למה הייתי הפעם כל כך לא מופתע?

"בחזרה לעתיד", אם להמשיך בהשוואה, נוצר בשיאה של התקופה הכי שמרנית, קפיטליסטית ובטוחה בעצמה בתולדות ארה"ב, ועדיין הצליח להסתכן ולהכניס ליחסי ההורים־ילדים אלמנטים אפלים ועל גבול הפרוורטיים. ב"ממדי העכביש", מנגד, כמו בקודם, משהו מרגיש מאוד מהונדס ומחושב. התסריט מתקתק וזז מהר מדמות לדמות ומעולם לעולם, הכל בשביל להגיע לנקודות מפנה מאוד מתבקשות ולרגעי מצוקה והשלמה שכאילו נכתבו על ידי תוכנת AI שראתה יותר מדי סרטים מאותו סוג (אולי באמת הסרט נכתב ובוים על ידי AI, אבל מוכשר. משהו בוויזואליה שלו אפילו מזכיר את התמונות הממוחשבות שצצות עכשיו בלי סוף ברשת בסגנון "צייר לי את 'הסנדק' כסרט מרוצי מכוניות בבלגיה").

אולה שור סלקטר נהדרת ב"נרות יום הולדת" שעוקבת אחר חיים שלמים של אישה, מגיל 17 עד 107, כשסביבה שלל התרחשויות במין קרוסלה אין־סופית של הזמן | שי בר-יעקב | 4 כוכבים

איך אפשר לתאר חיים שלמים של אישה אחת, מגיל 17 ועד גיל 107, בשעה וחצי? זו המשימה שלקח על עצמו המחזאי האמריקאי נח היידל בדרמה "נרות יום הולדת" שכתב. המחזה עוקב אחר שתי עלילות מקבילות. האחת, המעשית, היא סיפור הכנת עוגת יום הולדת פשוטה, שמכינים אותה וגם אופים אותה על הבמה. העלילה השנייה היא סיפורה של ארנסטין, שבגיל 17 אמה מלמדת אותה לאפות את העוגה ולאחר מכן בכל יום הולדת היא אופה אותה שוב בטקס קטן שהיא עורכת לעצמה, המסמן את הקשר שבין העבר להווה המשתנה.

הבמה המסתובבת, שעיצבה שני טור, מתארת את המטבח של ארנסטין כאי, שבתוכו היא מתבגרת ומזדקנת. אולה שור סלקטר, המגלמת את דמותה, נמצאת על הבמה לאורך כל הערב, ועוברת טרנספורמציות עדינות לנגד עינינו. קשה לחשוב על שחקנית אחרת שהיה אפשר להטיל עליה משימה כזו ושהיא תעמוד בה בחן ובשכנוע פנימי עמוק כל כך. אם יש סיבה לצפות בהצגה הקטנה הזו, זהו הביצוע המדויק והמאופק שלה.

מסביבה נקבצו חמישה שחקנים ושחקניות מוכשרים, המחליפים דמויות ומייצגים אנשים שונים הנכנסים ויוצאים מחייה של ארנסטין. ערן מור הוא הבעל החביב, שגם יבגוד בה לבסוף, ואילו כנרת לימוני היא האמא הדואגת וגם הכלה המטורללת. נעמה שטרית ואלון סנדלר הם הילדים המבולבלים, המתקשים להתמודד עם קשיי החיים. ויש גם את מיכה סלקטר, כשכן המוזר המאוהב בארנסטין מרחוק (תפקיד שאותו הוא מגלם לסירוגין עם ישי גולן). הבעיות והשמחות של כולם באות וחולפות במטבח של ארנסטין במין קרוסלה אין־סופית של הזמן, המקבלת הדהוד במוזיקה היפה שכתבה מאיה בלזיצמן. אולי יש פה שמץ של סנטימנטליות מוגזמת בהצגת הדברים, אך יש גם משהו מעורר הזדהות עמוקה.

הבמאית, רוני ברודצקי, בנתה הצגה נעימה, חמה, זורמת ויפה, ובמרכז כל ההמולה, בתוך אקווריום קטן, שוחה לו בשקט דג זהב אחד, המסמל את הקיום מחוץ לזמן במין כאן ועכשיו נצחי, ללא זיכרונות, ללא שמחות וללא מכאובים. מי יותר מאושר בסופו של דבר – ארנסטין או הדג? זו השאלה שהצופה יכול לשאול עצמו בסיום.

"פילים בגינה" של רומית סמסון הוא סיפור רומנטי להפליא על שני אנשים מורכבים ודרכם הלא פשוטה זה אל זו. כי כשהאהבה מוצאת אותנו, נותר לנו רק לפתוח אליה את ליבנו | רן בן-נון | 4 כוכבים

שירה ואלעד מתחתנים. שירה היא יועמ"שית, שעברה מעירייה גדולה למועצה אזורית קטנה, ויש לה שלושה ילדים מנישואים קודמים ועוד תינוק עם אלעד, ראש העיר החדש. איך הם הגיעו לכאן? כדי לדעת את התשובה עלינו לחזור שבע שנים לאחור, כששירה שקדה על הכנת המכרז לפינוי האשפה בעירייה ואלעד היה חבר מועצה נמרץ עם שאיפות לכס סגן ראש העיר, ורווק לוהט.

ברקע מכרז האשפה רחשו לא מעט בעלי עניין אפלים בסגנון הסופרנוס כשמולם רק האידיאליזם התמים של גיבורינו. ב"פילים בגינה" רומית סמסון הנפלאה שוב מצליחה למצוא את הפואטי במוניציפלי ואת הדרמה שבתוך האפור, ממש כפי שעשתה ב"המטבח האחורי" שלה, זוכה פרס ספיר לספרי ביכורים.

בעלה של שירה הוא פצוע הלום קרב, שחוזר הביתה אחרי שנה וחצי במוסד שיקומי סגור, ומהר מאוד היא משחררת את הפנטזיה לטייל איתו בשדה הגדול שמאחורי ביתם או לשבת בבית קפה. הימים הטובים הם אלה שבהם הוא מתייחס אליה ואל סביבתו, ולא סתם בוהה כזומבי בחלל. שירה לא מסוגלת להיות שם ובורחת חזרה לעבודה, רדופת רגשות אשם. אבל מה גרם לאלעד לעזוב משרד מצליח בתל־אביב ולפרוש לפריפריה?

סמסון מטיילת במיומנות בין זמנים ותקופות, בין עבר להווה, בין רגעים קטנים של אושר לבין משברים עמוקים וכואבים; בין מכשולים לבין ניצחונות של אנשים אוהבים על כל הצרות והמפגעים שהחיים מזמנים להם. יש כאן יופי שכולו ניואנסים, מחוות, מבטים, מילים, של שניים שנועדו זה לזו. זה לא יכול היה להיות אחרת.

המטרה: תוכן ערכי וחינוכי לילדים, שיציב רף של איכות בתוך כל הרפש שהם נחשפים אליו ברשתות. האמצעים: "משאלה עם זנב" פודקאסט מקורי, סיפור רלוונטי ודביר בנדק בתפקיד חתול | אסף יערי | 4 כוכבים

רוב התוכן שהילדים שלנו צורכים באופן יומיומי הוא שטף אדיר של תוכן אקראי, לרוב ברשתות החברתיות. פוסטים, סרטונים, בדיחות, כמעט ללא פיקוח, בקרה או הכוונה — הסיוט של ההורים, לפחות אלה שלא התייאשו כבר. הפנטזיה שלנו היא למשוך את הצאצאים לכיוון תוכן איכותי, ערכי, חינוכי — או לפחות נקי מזוועות של אלימות, אימה, מיניות, חומרנות מופרזת והכי גרוע: שפה דלה וצורמת. ("אמאל'ה" אינה מילת התפעלות ממשהו נהדר).

בואו נודה, התחרות אבודה מראש, אבל יש עדיין יוצרים אמיצים שמנסים. אם יצליחו לרתום לנושא את משרד החינוך, בתי הספר ואולי גם גופי שידור, לפחות יוצב רף של איכות שהקטנים יוכלו להיחשף אליו בתוך ים הרפש. אפילו בעולם הפודקאסטים יש זרמים קליקבייטיים של שיחות רכילות וסלבס, אבל הפורמט מטבעו יותר ארכני ויציב. האם יש סיכוי לפתות את הדור הצעיר לעולם נטול וידיאו? זאת שאלת המפתח.

וכל ההקדמה הזאת נועדה כדי להציג פרויקט ייחודי, "משאלה עם זנב". מדובר על תסכית לילדים, ממש כמו אלה ששודרו פעם ברדיו במסגרת התוכנית "לבת, לבן ולמי שמתעניין". זאת יוזמה עצמאית של יוצרים בתחומי התיאטרון והתסריטאות. יאיר פרי כתב את הסדרה על ילדה חולמנית בשם ניצן (נגה קופרווסר) שרוצה להידמות לילדה הפופולרית של הכיתה, ומנווטת בין חבריה, משפחתה וחתול שמנמן שקורא מחשבות (דביר בנדק בכבודו ובעצמו) בדרך להגשמת שאיפותיה. זה גם מצחיק, גם חינוכי וגם מרגש, נטוע בתוך עולמם של הילדים בישראל.

היוצרים כותבים שזאת סדרה "על ביטוי עצמי, אמת וזיוף, על הרצון להיות כמו אלו שאנחנו אוהבים ומעריצים, ועל המחירים המבאסים והמתנות המקסימות של להיות פשוט אנחנו". הביצוע בפרקי הסדרה מקצועי, עם צוות מוכשר של שחקנים בוגרים וצעירים שיכול לאייש כל סדרת נוער טלוויזיונית, אבל מתמודד עם הקושי של פורמט קולי בלבד.

https://open.spotify.com/show/19tQwgjRQ3t9EGtrZZA99W

הפרק הראשון

https://open.spotify.com/episode/5uBQdtnS2GY1Ery6f9C09N

שני אלבומי הסולו הראשונים של יזהר אשדות מתחילת שנות ה־90 יוצאים מחדש, ומתגלים כמהנים להאזנה גם היום | אמיר שוורץ | 4 כוכבים

בתחילת השנה ציין יזהר אשדות 30 שנות קריירת סולו בסדרת הופעות עם אורחים. הייתי באחת מהן, ונהניתי מכל רגע: מהסטליסט החכם, מהלהקה המצוינת שסביבו, וכמובן שגם מאשדות, שהראה שגם מוזיקאים מנוסים מסוגלים להתרגש כשהם עולים לבמה.

לאורך הערב המוצלח ההוא, אשדות טייל במעלה ובמורד הקטלוג שלו, וגם עצר בהפקות שעשה לאחרים, בעיקר באייטיז. כשהוא נגע בחומרים מאלבומי הסולו שלו, הוא התמקד בעיקר בשני האלבומים הראשונים שהוציא במחצית הראשונה של הניינטיז.

לאחרונה, וכמעין פרומו לזכייתו המוצדקת בפרס אקו"ם למפעל חיים, שני אלו (הנושאים את שמו) יצאו מחדש על גבי תקליט ויניל. מדובר בשתי הוצאות מוצדקות לכל חובב רוק עברי, שנשמעות נפלא הודות למאסטרינג החדש שעברו, המתרגם יפה את הדיגיטלי אל האנלוגי. מפרויקט שנוגע למפיק חד כאשדות קשה היה לצפות לפחות.

אשדות אינו היחיד שמעדיף את המוקדם והמוכר על פני המאוחר והמעט נשכח. שני האלבומים האלו (להלן "הלבן" ו"הצהוב", לפי צבע עטיפותיהם), מכילים די שירים שעדיין זוכים לזמן אוויר נאה ברדיו - "הלילות שלנו", "איש השוקולד", "מה תאמרי" ו"מלך שלך" מ"הלבן", ו"צילו של יום קיץ" ובמידה מסוימת גם "הבלדה על.." ו"הגשם ירד" מ"הצהוב".

אך מה שהופך את שני האלבומים הוותיקים האלו למהנים להאזנה גם היום, הם דווקא כמה שירים גדולים מתוכם שהרדיו פיספס אז — וגם אשדות לא תמיד מבקר בהם בהופעותיו. ב"לבן" זהו למשל "דמעות של זעם (ומילים)" עם הקלידים של רביב גזית שהיה מרגיש בבית גם באלבומים שאשדות יצר לאדם.

https://open.spotify.com/album/40YO8QxVgO1ICCG9c8pKyW

https://open.spotify.com/album/6kscVJ2JAorP5d7CVhFSTY