זה לא מאבק הזכויות שלהם, זה מאבק הזכויות של כולנו

הסרטון שבו נראה הנער הטרנסג'נדר איילת קובו נגרר מרגליו אל מחוץ להרצאתה של כותבת הספר "נזק בלתי הפיך", אביגיל שרייר, תוך כדי שהוא צועק באנגלית: "אנחנו לא מחלה, אנחנו אנשים שראויים שתהיה להם זכות על הגוף שלהם", לא נותן לי מנוח בשבועות האחרונים. אני לא מכירה את קובו. למעשה, מעולם לא החלפנו מילה, ואני מאמינה שאני לא היחידה שהסיטואציה הזו שבה נער, מוקף במבוגרים, זועק מדם ליבו שיכירו בכך שהוא "לא מחלה", עוררה בה רגשות קשים שנעים על הסקאלה שבין עצב עמוק לזעם. אבל יותר מכך - הוא גרם לי לחשוב עד כמה עדינות ושבריריות זכויות הפרט בישראל, ולהבין - שאנחנו צריכים להיות יותר מוטרדים מהמציאות הזאת.

השיח סביב ההפיכה המשפטית וחשיבותו של בג"ץ בהגנה על אוכלוסיות מוחלשות העלה בחודשים האחרונים על סדר היום הציבורי את הפערים האדירים שקיימים בחברה הישראלית בכל הנוגע לזכויות. אבל החלשת בג"ץ היא רק איום אחד שקיים עליהן באקלים הפוליטי הנוכחי, שבו הולכים ומתחזקים כוחות שמרניים שמאמינים שזכותה של המדינה להתערב ואף להגביל את זכויות הפרט. ואנחנו פה בארץ, גם ככה לא בנקודת פתיחה טובה.

כבר היום זוגות להט"בים לא יכולים להתחתן ומתמודדים עם שלל חסמים כדי להקים משפחה בישראל. כבר היום נשים לא יכולות להתגרש, אלא אם זה שהן רוצות להתגרש ממנו - מאשר זאת. כבר היום אישה שרוצה לעשות הפלה, צריכה לקבל אישור מוועדה ולטעון על בגידה או שיגעון. כבר היום למדינה יש שליטה בלתי מבוטלת על הבחירות הכי פרטיות שלנו - על הגוף שלנו, על המשפחה שלנו. ומכאן אפשר עוד לרדת - ודי מושכל להמר שהראשונים שייפגעו, יהיו אלו שעדיין נלחמים על הזכויות שלהם, והראשונים שבהם, יהיו חברי הקהילה הגאה.

בין אם זו המטרה "להילחם במשפחות שונות", או "לבטל את מצעד הגאווה", או לאפשר לרופא או לבעל עסק שלא לתת שירות למי שעומד בניגוד לעמדתם הדתית - האמירות החשוכות שמגיעות מהכנסת בחודשים האחרונים מחלחלות למרחב הציבורי. גם אם בפועל מדובר בשלב זה ב"רק מילים", ראיון מקומם, או נאום מרושע על בימת הכנסת. כל אמירה כזו, כל התבטאות - זה עוד קו שנחצה, לגיטימציה לשיח מסוכן. והנתונים מדברים בעד עצמם: כמות דיווחי הלהט"בופוביה בתקופה זו כפולה מכמות הדיווחים בתקופה הזהה בשנת 2022, כולל מקרים רבים של אלימות פיזית.

"תראי מה קורה בארצות־הברית", אמר לי אתמול עומר אלעד, עובד סוציאלי ומנכ"ל פרויקט גילה להעצמה טרנסית. "יש יותר מ־530 הצעות חוק שהוגשו רק בשנה האחרונה כשכולן אנטי־טרנסיות, וחלק מהן כבר עברו. יש כמה מדינות בארה"ב שאסרו על טיפולי התאמה מגדרית גם לבגירים, ואני רואה בזה דאגה".

המציאות שמתאר אלעד מטרידה, בעיקר מפני שהיא לא מגיעה משום מקום. המרכיב העיקרי שצריך כדי לייצר אותה הוא תשתית ציבורית. שיח של דה־לגיטמציה, בדיוק כפי שקורה בארץ. "אני לא ראיתי תגובות כל כך אלימות וחריפות לקהילה הטרנסית כמו שאני רואה היום", הוא מתאר. "הסתה, אלימות מילולית ופיזית הולכת וגוברת. תמיד היינו חריגים, תמיד היו התנגדויות - אבל מה שקורה עכשיו זה משהו חדש שמעורר הרבה חשש ופחד לביטחון שלנו".

השיח השתנה, נדמה שבחודשים האחרונים במקום לדבר על לפרוץ גבולות או לשבור תקרות זכוכית, אנחנו בקרב בלימה. מנסים לא לסגת אחורה. במקום לדבר על הרחבת זכויות, אנחנו מדברים איך לא לאבד אותן. וזה קרב מאוד מתסכל, עם מעט מאוד אופק. אבל הוא גם תזכורת ששום דבר לא ברור מאליו. שהמאבק על שוויון, על זכויות הפרט לא שמור רק לקהילה הגאה, זה המאבק של כולנו.